חדשות ואירועים

 <  > 
אבגדהוש
       
       
       
       
       
       

אירוע

תלויים באחרים

(19.6-30.6.2012, סלמה 60, תל אביב, כניסה מרח' הש"ך 6, )

תלויים באחרים

תערוכת בוגרים, תואר שני באמנויות, בצלאל 2012

לרשימת המציגים ומועדי ביקור

לעיון בהודעה לעיתונות

לקטלוג התערוכה

סיקור במדיה
Jerusalem Post (French) 11 July

“באשר לייעוד העילאי שלנו, יצירת האמנות היא לנו מכאן והלאה דבר מן העבר”.
משפט זה של הפילוסוף הגרמני הגדול, ג. ו. פ. הגל, לקוח מתוך ספרו “הרצאות באסתטיקה”. המשפט אמנם כבר פּוֹרַש בהרחבה, וזאת בלשון המעטה, בהיסטוריה הארוכה של פרשנות הרעיונות המערביים, אך אולי דווקא הודות לַפירוש היתר הזה, היה משפט זה גם מקור לאינספור טעויות ואי–הבנות, עיוותים וסילופים.
מה שמדהים הוא, שהמשפט נשמע גם כשאלה, כקריאת תיגר מסוימת כלפי האמנות. לנו, אמנים ואנשי מחשבה המעוּרים בתהליכי העשייה וההתהוות של האמנות, משפט זה הוא גם בבחינת משימה הרובצת לפתחנו. אפשר לקרוא אותו גם כך: לְמה יש להפוך את האמנות בימינו? כיצד יש לעשות אמנות היום, כאשר האמנות, ככזו, היא עניין “מיושן”, משהו שחייבים “להשאיר מאחור” ולהתקדם “אל מעבר” לו? איזו אמנות יכולה לבוא אחרי האמנות? כיצד אפשר להבין את האמנות היום, אם האמנות לעד מצֻווה לא רק לנוח על זרי הדפנה, על שעתוק המסורת שלה, על הטכניקות שלה, על ההנחות המוקדמות שלה? משפט זה, צפוי היה שיעורר רגשות רבים, מפני שהוא מדרבן אותנו לשאת את מבטנו אל מעבֵר להווה הנוכח ומעבר לעָבָר (שעבר) ולהיפתח אל מה שמציג את עצמו כעתיד האמנות.
הגל שם את האצבע על הרעיון הזה: האמנות היא עניין שצריך להשאיר מאחור ולהתקדם אל מעבר לו; שכן, לאמנות אין קץ, אין לה יעד, אין לה תכלית ככזו. האמנות היא מִפתָּח כלפי מה שאינו עוד מה שהיתה האמנות. בעצם, במשפט זה, הגל מזכיר לנו את הצורך לשוב ולהעניק לאמנות את המובן שלה, כלומר את העתיד שלה, ומכאן את הצורך לחפש עבור האמנות אמצעֵי ביטוי אחרים, אופנויות פרפורמטיביות אחרות מאלה שהגדירוה. לאמתו של דבר, הגל שם את האצבע על התהוות — או היעשוּת — מסוימת של האמנות; התהוות שהיא העתיד שלה, כאילו האמנות חייבת ללא הרף לחרוג מעצמה, להפוך לאחרת מעצמה, לשרטט את דיוקן עצמה שלא על פי אופן הייצוג הקלאסי והקודם שלה.
הבה נשאל אפוא את השאלה: כיצד למשוך את האמנות אל מעבר לעצמה, לא כדי לצאת מהאמנות — והרי אין איוולת גדולה מזו — אלא כדי להעניק לאמנות דבר מה, כמו הכוח לשוב ולחדש בקביעות את היצירתיות שלה, את כושר ההמצאה שלה? מה יכול להיות באמת היעד של האמנות, או היעד של האמן, וגם של הגלריה?
אם האמן, האמנות והגלריה מצֻווים לצאת מעצמם, ואף לִפְנות לא נגד עצמם, אלא למקום שאינו הם עצמם, אלא לעתיד שהם אינם יכולים לחזות, לצורת הצגה אחרת, לחקירות וחיפושים אחרים וכיוצא באלה, הרי שבימים אלה אנו חונכים בבצלאל שבתל אביב את הגלריה החדשה שלנו, “המאגר”.
ברשותכם, אבצע גיחה קטנה נוספת לאמירה של הגל, אמירה שאני מוצא אותה רלוונטית ביותר לענייננו. מה היא מדגישה, אחרי ככלות הכול? דומני שזאת: שככל שהסוף מוצהר יותר, מוכרז בראש חוצות, ככל שהאמנות מראה סימנים של קוצר נשימה ואפיסת כוחות, ככל שאנו עדים לתנועה של אינפלציה בכמות היצירות, לייצור יתר, וככל שהיצירות נעשות נגישות לצריכה בצורות שכמעט אינן נבדלות זו מזו במקדשיה הרבים של האמנות (שבעצמם נעשו אמצעֵי תקשורת המונים) — ככל שאלה נמשכים ומתרבים, כך המשימה נעשית רדיקלית; כך מודגש הציווי — וכך עמוק מורגש הצורך — לנקוב ולחורר את תמונת הבנאליזציה הזו של האמנות, להטיח בפניה בדיוק את מה שהיא טרם נוכחה בו: המצאתיות המשוחררת מן השכנוע כי כך הוא סדר הדברים וכי כך הוא גם צריך להיות, המצאתיות המשוחררת ממה שנקרא עד עתה “האמנות”.
לפיכך, הגדרה–מחדש רדיקלית של האמנות בַּשם הראוי לשמה של האמנות. מסיבה זו, מעולם לא טעה הגל כשהצביע על “קץ האמנות”. הגל מצביע על “קץ האמנות” כאשר האמנות הופכת לבנאליזציה גרידא ולהכללה ריקה של האמנות, שעליה נוסף המִסחוּר הבנאלי שלה. בהצביעו על “קץ האמנות” הזה, הוא מורה על השגשוג האינסופי שלה ובה בעת מזהיר אותנו מפני השפע גרידא של מה שהיתה האמנות. הגל מורה אפוא הן על הצורך להמציא מחדש את האמנות, ובתוך אותה המצאה מחדש, הן על החובה להישמר מפני קיבוע של האמנות להגדרה סטטית, להיקבעות קבועה מראש.
לכן, מאחורי הכרזתו של הגל על “קץ האמנות”, אנו חייבים גם לראות איזשהו סירוב, איזשהו “לא” המופנה אל הפיתוי הרודף את האמנות, הפיתוי להתקבע בפרקטיקות מוכנות מראש ובכלכלה אסתטית ו/או פוליטית מסוג זה או אחר. צריך לראות בה גם את הסירוב הנחוש המופנה כלפי המצופה, את ה”לא” לְמה שמסגֵּל את עצמו מראש לחללי התצוגה ולדרך ההצגה של האמנות בגלריה או במקומות תצוגה אחרים.
לאותו “לא” נחוש מתחבר גם איזה “כן”, אמירת הן נחושה לא פחות, בעד “לעשות”, שהוא מנֵיה ובֵיה לעשות אחרת. “כן” שהוא לא אקסיומטי, אשר הג’סטה שלו מאפשרת להיפתח לקראת הלא צפוי, לקראת ריבוי המחלוקות והעימותים שאינם פתירים בדרך דיאלקטית, אשר, כנגד כל הציפיות, יקדם את האמנות אל מעבֵר לעצמה ויצעיד אותה על פני הקרקע הלא יציבה של יצירה ללא בסיס מגובש מראש. יצירתיות שכוח השיפוט שלה נפרשׂ מתוך נקודת מוצא שאין לה דבר וחצי דבר עם שקילה, הערכה, השוואה וכיוצא באלה, אלא שיפוט אחר לגמרי. שיפוט שכוחו לאו דווקא בייצוּג ובהצגה, אלא במה שנמצא מאחורי ההצגה, במה שמסתתר קודם להצגה ולתערוכה, בַּדבר שאולי עלינו לתפוס אותו כזעזוע — הן של חלל ההצגה והן של זמן ההצגה. בהקשר זה אפשר לחשוב על גלריה שאין בה סדר היררכי או ריבוני וללא תכנון מראש, גלריה שיכולה, אולי, לעצב את מחשבתנו ולעודד אותנו לחשיבה. אפשר שגלריה כזו היא מה שהגל ביקש לנסח כ”קץ האמנות” וכעתיד שלה בעת ובעונה אחת. גלריה כזו שלא תסתפק בצורה המסורתית של ההצגה ואף לא בזמן המוקצה לה, עשויה אולי לעודד אותנו לחשוב אחרת את עצם החלל של האמנות ואת הדרך שבה אנו תופסים את הגלריה.
ומה באשר לגלריה שלנו? אומר כך: קץ האמנות, ולפיכך גם הקץ של תפיסה מסוימת של הגלריה, מובן שאין פירושם קץ היצירה האמנותית או אפילו קִצָהּ של תערוכת האמנות הקונוונציונלית, המצויה וההֵיצגית. לפי הגל זה מובן מאליו. אך ההשערה שלנו, השערה “הגליאנית מעבר להגל”, מעניקה לנו אופק אחר לקוות לו — היא מעודדת אותנו לחשוב על גלריה, אשר באמרה את מילתה האחרונה בתוך הקונסטלציות ומבנֵי ההראָיָּה וההצגה שהיו הקונסטלציות והמבנים שלה עצמה, היא נפתחת לאופנוּת אחרת, אופנוּת שעדיין אינה בטוחה בעצמה, מגששת, המצאתית בהתנגדות שלה לְמה שכבר זכה להכרה במרחב שלה.
שכן, מה שבמשך זמן רב נראה כמובן מאליו, כלומר — הקשר בין אמנות לגלריה (אסתטיקה הֵיצגית, מסחר), הפרויקט של היסטוריה ליניארית ולאומית של האמנות, אפרטוס ביקורתי כלשהו — כל זה נראה פתאום מוזר, משונה, עתיר בלבול ומבוכה. אומר יותר מזה: בדיוק מכל אלה עייפנו. עלינו מוטל עתה לחשוב אחרת ולדחוף לדבר אחר.
מה תהיה, או מה יכולה להיות, הגלריה שאני מדבר עליה? מה היא תַּראה? אולי מבט שאינו אחד, אלא מבט מרובה מבטים, <”מולטיפוקלי”, בהשאלה מן האופטומטריה>. כמובן שמבט זה יוסב גם אל ההסתעפויות של העולם הכלכלי, שנוכחותו בחיינו כאמנים היא כה מודגשת היום; אך הוא לעולם לא יתפתֶה לאומניפוטנטיות שלו. הוא יישאר עצם הדבר שחוזר בו מנקודת המבט הקודמת שלו, ושלעולם אינו מצטמצם לַכלכלי. הדבר אשר לעד ירדוף את המבט, ימנע אותו מלהתמקם בצורה נוחה מדי, יציק לו ללא הרף בשאלות, בתהיות, בדרישות החותרות להוציאו משלוות רוחו... אפשר שגלריה זו, היא אולי אי–השלווה בכבודה ובעצמה. אי–שלווה שתשתדל בכל פעם לשגר מאורע בלתי צפוי, לא מתוכנן, ואשר לא תהסס לשאוב את כוחה מהמשאבים הגדולים של העולם בן זמננו, כלומר המאגר מבלי באמת להפוך את השאילות מעולם כלכלי זה למודל הפעולה שלה.
מדובר אפוא, אם תרצו, בעשיית שימוש במשאבים של המחסן, במבנה של המאגר, כדי לחולל את הבלתי צפוי. הנה רעיון ראשון לגלריה שלנו: גלריה שאמנם אינה מזלזלת בהקשר הכלכלי של הפעולה, אך כזו המערבת, ביסודו ובסופו של דבר, “זְמַנוּת (טמפורליות) ממורחבת”, שבה ההחלטה לפעול וצורת הפעולה יהיו לעולם חזקים יותר מההקשר הכלכלי וההיסטורי. “זמנות ממורחבת”, שבה ההחלטה וצורת הפעולה של הגלריה שלנו יכפיפו את הכלכלי למשהו שעדיין אין הוא מבין — או משיג/מכיל בהבנתו — ואשר חורג ממנו; משהו שהוא, הכלכלי, יצטרך לעד לחשוש מפניו. הגלריה שלנו תצטרך, במובן מסוים, לשגר את אי–השקט, את המטריד, לכל הספֵרוֹת המבקשות לעצמן מונופול על האמנות ומקבעות אותה; היא תהיה חייבת ומחויבת להיות תמיד מלפנים, לא להניח לעצמה בשום פנים ואופן ליפול למלכודת העבר, ולשמש לעד שופרו של הבלתי צפוי — זהו העתיד המזהיר ביותר שאפשר לקוות לו בשביל הגלריה שלנו, עתיד שחלילה לו מלזהות את עצמו עם איזשהו “ייעוד עילאי”.

רפאל זגורי–אורלי