מגזין בצלאל | נוודות, עיצוב, ומרחבי התפקחות

נוודות אנושית קיימת כבר משחר האנושות עם לידתו של הצייד-לקט שנדד אחר מקורות מזון. לאחר המהפכה החקלאית התיישבו רוב הקהילות במקום אחד, אך מובדלות לשבטים שונים, כמו שבטי הבדואיים, שהמשיכו לחיות בצורה של נדודים. לאורך ההיסטוריה פיתחו הנוודים מערכות ידע, טכנולוגיה ותרבות ייחודית. התפתחות הטכנולוגיה במאה ה-21 אפשרה את החזרה לצורת חיים של נדודים כפי שנראה כיום אצל קהילת הנוודים הדיגיטליים.

במסלול ׳עיצוב וטכנולוגיה׳ בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי מעבירים רועי ביגר ואייל פריד קורס בשם נוודות דיגיטלית שבו חוקרים הסטודנטים.ות מהי נוודות? מה תפקיד הטכנולוגיה בנוודות עכשווית? וחושבים על טכנולוגיות ספוקלטיביות שיתנו מענה לנוודות בעולם העתידי. הפרויקטים שיצרו הסטודנטים והסטודנטיות נעו בין נוודות פיזית ברכבי 4X4, לנוודות בעקבות משברי האקלים וקרחונים נמסים ועד נוודות ריגשית וחקירת תופעות כמו בדידות והזיה. שניים מהפרויקטים שהוגשו בסיום הקורס עסקו בפילוסופיה של הטכנולוגיה דרך חקר הקשר בין נוודות ותודעה.

הפרויקט של גון פסח ודימה זרצקי עסק בנדידה תודעתית בין תפיסות מציאות שונות. הרעיון הראשוני למחקר נבע מ'משל המערה' של אפלטון. המשל מספר את סיפורם של קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה כאשר הם רואים על קיר המערה שמולם רק צללים של פסלים וכדים שונים שנמצאים מחוץ למערה ושומעים קולות. הצללים והקולות מייצרים סוג של מציאות, אותה האסירים - שמעולם לא ראו מציאות אחרת - חושבים אותה לאמיתית מפתחים תאוריות לגביה. כאשר אחד האסירים משתחרר ומגלה שכל מה שראו היו רק צללים של פסלים ודמויות אמיתיות, הוא חוזר למנהרה ומספר לאחרים על המציאות בחוץ. אך האסיר, שחזר ממקום מואר למקום חשוך אינו יכול לראות, והאסירים מבטלים את דבריו בזלזול כי הם חושבים שהתעוור. לבסוף, רוצחים אותו האסירים כדי לא להשתחרר מהכבלים ולהתעוור בעצמם.

המשל הזה של אפלטון, שמציג את הרעיון שכולנו רואים את המציאות דרך תיווך של פילטרים שונים, הוצג על-ידי גון ודימה דרך הקרנה על כד היסטורי. ההקרנה ייצרה צל של הכד על הקיר מאחוריו והעלתה את השאלה על הקשר בין הכד לצל שלו. אך גון ודימה הרחיבו את משל המערה ויצרו סוג של גליץ' טכנולוגי שמשבש את גבולות הצל ומערער את הוודאות שלו. הצל המשתנה מערער את ההכרה שלנו שזהו הצל של הכד אותו אנחנו רואים, וחושף אותנו לעולם מלא תעתועים - מעין deep fake שאין אנו יודעים עוד מה מציאותי ומה לא, ולא סומכים יותר על החושים שלנו. ההכרה הזאת בקיומם של הפילטרים השונים שמציגים לנו מציאויות רבות בו זמנית, מבחינתם של גון ודימה, היא ההתפכחות שמגיעה עם היציאה מהמערה. זהו רגע של ההתעוררות שבו אנו מגלים שהדימוי, השכפול (=הסימולקרה בלשונו של בודריאר) או הצל הוא לא פחות אמיתי מהאובייקט עצמו. תנאי הקיצון הטכנולוגיים החדשים שבהם אנו חיים, מתקיימים עכשיו גם בתוך המערה הדיגיטלית אך גם מחוצה לה. לעיתים, אומרים גון ודימה, החיים עצמם הם תנאי הקיצון.​​

איל לנדמן עסק אף הוא בעבודתו במרחב ההתפכחות, כייצוג לעידן שבו אלגוריתמים מעצבים את המציאות שלנו ובועות מידע הן שמפרידות כיום בין קהילות שונות. המיצב "מרחב ההתפכחות" שיצר, מציג מראה מטרידה למציאות המידע המקוטבת שלנו. הפרויקט נוצר בעקבות המלחמה הנוכחית שבה המידע - על המלחמה, על ההרס שיצרה, ועל המציאות הפוליטית המושחתת והאלימה בישראל - הופך לזירת קרב בפני עצמו ולא פעם הופך לגורם המפריד בין קהילות.

במיצב הוצבה בצד החדר מערכת ראיית מכונה שזיהתה את תנועת המבקרים ושינתה בהתאם למיקום את השכבות של המידע אליו נחשפים המבקרים. המיצב כלל רמקול מרכזי והקרנות שמשתנות ככל שהצופה מתקרב לעדות הבלתי מתווכת. המסע הפיזי הוא מטאפורה למסע התודעתי. המבקרים שעמדו מרחוק חווים את הסיפור הרשמי, עם מינוח נקי וסטרילי - מידע שיש בו הדגשה של מסרי השלטון ועוצמת קול גבוהה שנועדה להאפיל על קולות אחרים. אך ככל שהמבקר מתקרב לעדות הבלתי מתווכת, הקול נחלש והמידע משתנה. בנרטיב של השילטון מתחילים להופיע סדקים. פרטים מושתקים נחשפים, ובקרבה המיידית נגלית התמונה המלאה - שקטה, מורכבת ולעיתים מטרידה.

התנועה במרחב מאפשרת למבקר לחוות באופן מוחשי את השפעת המיקום שלו - הן הפיזי והן התודעתי - על המידע אליו הוא נחשף, ומזכיר שהאחריות לחיפוש אחר האמת מוטלת עלינו. המיצב משקף תופעה אנושית עמוקה אודות הבחירה שלנו להתרחק מהמציאות הכואבת שמתרחשת בשטח ולמקם את עצמנו במרחב מידע מתווך שנוח לנו יותר להתקיים בו. באמצעות חוויה מרחבית זו, המיצב מאתגר את האופן שבו אנו מווסתים את חשיפתנו למידע ומזכיר לנו שחשיפה לאמת דורשת מאמץ אקטיבי - עלינו להתקרב, להקשיב לקולות השקטים ולחפש מעבר לנרטיבים הרועשים של מערכות הכוח.

כתב: פרופ׳ אורי ברטל
ראש התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי

קראו עוד במגזין בצלאל >>