דיאלוג בין יוצרים – דיאלוג בין יצירות: כשהקריאה ההיסטורית מפנה מקום לפעולה אוצרותית

טרייסי אמין (Tracey Emin) ודמיאן הירסט (Damien Hirst), שניים מהאמנים החשובים ביותר הפועלים כיום, זכו לכך שבימים אלו מוצגות תערוכות המוקדשות ליצירותיהם. המכנה המשותף לתערוכות אינו רק פועל-יוצא של העובדה שהשניים חברים בקבוצת "האמנים הבריטיים הצעירים" (ה-YBA’s), אלא גם של העובדה שאוצריהן ביקשו לכונן "דיאלוג" בין כל אחד מהם (בנפרד) לבין אמנים שהלכו לעולמם שנים רבות לפני שהם עצמם נולדו. 

וכך, אמין מוצגת בגלריה המלכותית לאמנויות (Royal Academy of Arts) בלונדון לצד אדוורד מונק (Edvard Munch) במסגרת תערוכה הנושאת את השם "Tracey Emin / Edvard Munch: The Loneliness of Soul".

הירסט מוצג בגלריה בורגזה (Galleria Borghese) ברומא לצד יצירות המופת הקלאסיות והבארוקיות שהמוסד מתהדר בהן דרך קבע במסגרת התערוכה ״Damien Hirst: Archaeology Now״. בתמונה בהמשך ניתן להבחין ביצירה "ערום יווני" (Grecian Nude) (2013) מסדרת "אוצרות מהספינה הטרופה הלא ייאמן" (Treasures form the Wreck of the Unbelievable), המוצב בסמוך לפסל "חטיפת פרספונה" של ג'נלורצנו ברניני (Gian Lorenzo Bernini) (1622-1621).

המילה "דיאלוג" חוזרת שוב ושוב בטקסטים המתייחסים לשתי התערוכות האמורות: "דיאלוג בין שני אמנים" (אמין) ו"דיאלוג בין העבר לעכשווי/להווה" (הירסט). השאלה היא האם באמת קיים כאן דיאלוג, שהרי דיאלוג הוא, אליבא דמילון, "שיחה הדדית בין שתי ישויות או יותר". לאורך ההיסטוריה התקיימו דיאלוגים (או "התכתבויות") לא מעטים, מרתקים ופוריים בין יוצרים שפעלו בשדות השונים של האמנות והעיצוב. הדיאלוגים שהתקיימו בין פיקאסו לבראק הולידו את הקוביזם, הדיאלוגים בין מונדריאן לריטוולד הולידו את הדה סטייל והדיאלוגים בין זריצקי, שטרייכמן וסטימצקי הולידו את אופקים חדשים וכדומה. דיאלוגים אלו באו לידי ביטוי במהלכים דו-סטריים – בלקיחה ובנתינה, בהסכמות ובאי-הסכמות.

לעומת זאת, בתערוכות אלו אין מדובר בהשפעה הדדית. ניתוח יצירותיה של טרייסי אמין יחשוף (אולי) אותות להשפעת יצירתו של מונק על יצירתה ויוסיף (אולי) מימד להבנה שלנו אותה. אבל בהחלט אפשר שהזיווג הזה יאיר גם את יצירתו של מונק באור חדש, שהוא נגזרת של הרחבת הדיון על סוגיות משותפות ליצירתם של השניים.

מפתה מאוד לדבר על דמיאן הירסט כעל מי שמתכתב עם ברניני. פסליו ה"כמו קלאסיים" המוצגים  לצד יצירות מופת מן העבר זוכים להיקרא באופן מעמיק, הנובע מבחינה של השפעות "משורשרות", שהנתיב שהן נעות בו הוא חד-כיווני (מיוון לרומא, לרנסנס, לבארוק ולניאו קלאסיקה בואכה הפוסט מודרניזם). אולם בנוסף על כך, הזיווג הזה מאפשר קריאה מאוחרת של היצירות המוקדמות, כולל יצירותיו של ברניני, לאור ההתפתחויות המאוחרות, תוך עיון מחודש ומרובד בסוגיות הנוגעות בטעם ובאופנות אמנותיות, בשימור ובתצוגה, כמו גם באספנות ובפטרונות אמנות.

כלומר, יש להבחין בין "דיאלוג" המתקיים בפועל בין יוצרים לבין "דיאלוג" בין יצירות. כאן נכנסת האוצרוּת לפעולה. למעשה, זה מה שעושה כל תצוגה מוזיאלית, בין שמדובר באוסף קבע ובין שמדובר בתערוכה מתחלפת. אבל אפשר שדווקא ההתעקשות החוזרת ונשנית על המילה "דיאלוג" מבקשת לשחרר את הצופה מההרגל הנטוע בו לבחינה מתמדת של כל הווה לאורו של העבר. תחת זאת, נפתחת בפניו האפשרות לקריאה חדשה, מאתגרת ובו-זמנית של העבר לאורו של ההווה, באופן המזמן לראות בו עצמו דברים שמעולם לא ראינו. 

וכמובן שאל מול "דיאלוג", שהוא דו-סטרי במהותו, צריך להעמיד מושגים דוגמת ציטוט וניכוס, השראה ומחווה, תחייה, פסטיש, חיקוי, העתקה ואף זיוף. כל אלו מושתתים על השפעה שהיא חד-סטרית. וככזו היא מחייבת עיון נפרד.

ד״ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית