להיות שם – על ייצוגים של נשות נשיאי ארצות הברית על שער מגזין ״ווג״

שערו של מגזין ״ווג״ (Vogue) האמריקני שיצא באוגוסט 2021 מוקדש לתצלום של הגברת הראשונה, ד״ר ג'יל ביידן. אשת הנשיא מצולמת כשהיא עוטה שמלה פרחונית אמריקנית (בעיצובו של אוסקר דה לה רנטה), עונדת עגילים אמריקניים (של טיפאני) ונשענת קלות על מעקה גזוזטרה בבית הלבן. ברקע נראה האובליסק של אנדרטת וושינגטון. על התצלום חתומה לא אחרת מאשר אנני לייבוביץ', האחראית גם לארבעת התצלומים הנוספים המופיעים בכתבה המוקדשת לגברת הראשונה.

מן הידועות ש-״ווג״ (לפחות זה האמריקני) מׅזמן אינו מסתפק בשערים על טהרת הדיוקנאות של דוגמניות - על שערו של מגזין אוגוסט 2019 כיכבה אריאנה גראנדה ועל שערו של מגזין אוגוסט 2020 הופיעה סימון ביילס. הראשונה עוטה שמלה שחורה קטנה (מאוד) וכובע רחב תיתורה, יושבת בנינוחות (מבוימת) על חוף הים ומשגרת לעברנו מבט מפתה. השנייה עוטה בגד ים אדום, שיערה פזור והיא חושפת בגאון את גופה הבנוי לתלפיות. ועדיין, למרות הגינונים והמחוות, המוכרים לנו מתצלומי נשים לדורותיהם, אין לאף אחד ספק שמדובר בגיבורות-על: נשים חזקות, עוצמתיות ועצמאיות להלל. ד"ר ביידן, לעומתן, נראית חסודה מעט. זה לא רק עניין של גילה המבוגר ושל השמלה בעלת הדגם הרומנטי, ארוכת השרוולים ונטולת המחשוף, אלא גם של החיוך ה״אימהי״, ובעיקר ההישענות (הבלתי נדרשת בעליל) על המעקה. ״אני רוצה שהבית הלבן ירגיש נוח״, היא אומרת בריאיון, והתמונה אכן משדרת נינוחות. המבקשים להכיל על הדימוי קריאה פמיניסטית לא יוכלו להתעלם מן האובליסק ברקע. על פניו, מדובר בסמלה של וושינגטון הבירה, אבל לא צריך להיות זיגמונד פרויד כדי להבינו כסימן פאלי מובהק.

אין ספק שהתצלום המבוים לעילא הולם להפליא את הדימוי שאותו מבקשת ביידן לבנות לעצמה בתקשורת. בטקסט הפנימי, כמו גם בתצלומים האחרים, היא נחשפת כאשת איש אוהבת ומסורה וכסבתא גאה. לעובדה שהיא בעלת מקצוע (ד״ר לחינוך), שממשיכה לעבוד קשה, אין זכר ואות בתמונת השער. רק עמוק בפנים מציגה אותה אחת התמונות כשהיא יושבת אל המחשב הנייד, המונח על ספר שכריכתו נושאת תצלום של פסל החירות (לא פחות), ועפרון נעוץ בין שיניה, משל היה מדובר בסכין. 

ג'יל ביידן אינה הגברת הראשונה הראשונה שזכתה לשער ״ווג״. הילארי קלינטון כיכבה על השער של גיליון דצמבר 1998 ומישל אובמה זכתה כבר לשלושה שערים. גם השער הראשון של אובמה (2009) בוים/צולם על-ידי אנני לייבוביץ', וגם ממנו נושבת פטריוטיות אמריקנית, הבאה לידי ביטוי בבחירת השמלה פרי עיצובו של ג'ייסון וו (Jason Wu), ובעיקר ברפרור המודע לתצלום האיקוני משנת 1961 של מי שנחשבת לגברת הראשונה מס' 1, ג'קלין קנדי.

מכל שנאמר לעיל, עולה המובן מאליו – בכוחם של השערים האלו למתג את הנשים, הממותגות בלאו הכי, ככל שהדבר נוגע בפטריוטיות שלהן (לבישת מותגים אמריקניים, עם חיבה לבגדים שעוצבו בידי מהגרים), בזיקתן לקודמותיהן בתפקיד וגם באופן שבו הן רואות את עצמן כנשים. ובאשר להישענות החוזרת ונשנית על מסעד כיסא, שולחן או מעקה, בהחלט נושא שיש להידרש אליו. וזו לא רק היד שזקוקה לתמיכה, אלא לעתים קרובות הראש עצמו, השעון בחינניות מעושה על היד ומעניק, לעתים באופן שאיננו מודעים לו, תחושה שהראש לא יחזיק את עצמו. איכשהו, מעטים הם הגברים שמוצגים כך. 

בהקשר זה, לא ניתן שלא להזכיר את שער ה-״ווג״ מינואר 2021, שעליו מופיעה קמלה האריס. אמנם לא האישה הראשונה, אבל סגנית נשיא ראשונה. השער שונה מכל מה שהכרנו. האריס אינה זקוקה למשענת. גם בגדיה שונים בתכלית: מכנסי סקיני, טי שירט, בלייזר וסניקרס אולסטאר. צבעי הוורוד והירוק של הווילונות, כמו גם שרשרת הפנינים, הם מחווה לאחווה שבה היתה האריס חברה באוניברסיטת ׳הווארד׳, אחת מתשע אחוות אפריקניות-אמריקניות. המסר ברור: אישה שחורה משוחררת, עצמאית, משכילה, נטולת גינונים וגאה. אבל, והאבל הוא זה שנחקק בתודעה, רבים נתנו את הדעת על כך שהסגנית הראשונה עברה ׳whitewashing׳. היו מי שטענו שפניה הולבנו והיו מי שטענו שהתאורה היא שגרמה להבהרה. מכל מקום, מערכת ״ווג״, ובעיקר העורכת אנה וינטור, הואשמו בכך שהם ממשיכים לנהוג כלפי נשים שחורות כפי שנהגו תמיד.

מי לא שם? אי אפשר שלא לתת את הדעת על היעדרותה של מלאניה טראמפ משער ״ווג״. על פניו, העובדה שהיא הייתה במשך ארבע שנים לא רק הגברת הראשונה, אלא גם דוגמנית ומבינה גדולה באופנה, מחייבת את הימצאותה. השתיקה של ״ווג״ היתה רועמת.  

כלומר, כמו תמיד, דיון בתרבות חזותית מחייב היכרות לא רק עם מי ומה שמוצג, אלא לעתים גם עם מי שנעדר.

לצפייה בכל שערי המגזין מאז שנוסד >>

ד״ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית