להתבונן במי שמתבונן – על התצלום של ויליאם והארי מתבוננים בפסל של דיאנה

ב-1 ביולי האחרון, לרגל יום הולדתה הששים של דיאנה, הנסיכה מוויילס, נחנך בגני ארמון קנזינגטון (Kensington Palace) בלונדון פסל ברונזה מעשה ידיו של הפסל הבריטי, יקיר משפחת המלוכה, איאן רנק-ברודלי (Ian Rank-Broadley). בפסל נראית ליידי די, כשהיא מניחה ברוך את ידיה על כתפיהם של שני ילדים. רבים התפתו לחשוב, לאחר מבט חטוף בשלוש הדמויות, שמדובר בדיאנה ובשני ילדיה, הנסיכים ויליאם והארי. אבל, מה לעשות ומדובר בילד (הניצב לימינה) ובילדה (הניצבת לשמאלה). זאת ועוד, למרות שהיצירה חפה מצבע, במיטב המסורת הקלאסית-רנסנסית-ניאו קלאסית, תווי פניו ושערו של הילד מעידים על היותו שחור.

ובכן, מדובר בייצוג של ילדי העולם – כל אלו שהנסיכה עתירת החמלה והחסד דאגה להם ללא לאות. אבל, בפסל כמו בפסל, נדרשת בחינה של היצירה מכל עבריה. תנועה קלה של הצופה תגלה שילד נוסף כמו מסתתר מאחורי הילדה. התבוננות בפסל דורשת תנועה, ויותר מאשר פריים אחד בודד.

היסטוריון האמנות ארווין פנופסקי (Erwin Panofsky) לימד אותנו שכדי לנתח יצירה עלינו להידרש, בין היתר, לזיהוי מקורות ההשראה שלה. למן הרגע שבו נחשף הפסל זיהו רבים את מה שנדמה היה להם כמקור שלו: תצלום של דיאנה עם ילדיה על ברכת חג המולד הרשמית משנת 1993. סכימת המשולש, ההעמדה המעידה על אהבה ורוך ״אימהיים״ ואף הלבוש של הנסיכה (שכולל חולצת כפתורים, חצאית מחויטת וחגורה בעלת אבזם גדול) קיימים הן בתצלום והן בפסל.

אבל, נדמה שלא ניתן שלא לראות כאן, לפני הכל ואולי אחרי הכל, מקור השראה נוסף המצוי בשדה של המחשבה הנוצרית בכלל, והאמנות הנוצרית בפרט. ליידי די הייתה לא רק ״נסיכת העם״ (the People’s Princess), אלא בת דמותה העכשווית של מריה, האם הרחומה האולטימטיבית. זו האחרונה (למעשה, הראשונה) מוצגת שוב ושוב בציורים ובפסלים במתכונת חזותית שזכתה לשם ״המדונה של החמלה והחסד״ (Virgin of Mercy). ידיה הפרושות אוחזות בגלימתה וכך היא עוטפת תחת חסותה את כל מי שזקוק לתמיכתה, מבוגרים כילדים (תמונה 4). דיאנה לא זקוקה להילה. היא שם, נראית גם כשהיא לא נראית. החמלה והחסד היו לשמה השני. 

קיים רובד נוסף לקריאה של היצירה, הנדמה כמהותי ביותר, שכן גם הוא אינו ״תמים״ מבחינה אידיאולוגית, ככל שהדבר נוגע במסר שאליו כיוון המוען. סביר מאוד להניח שרובנו נחשפנו לדבר קיומו של הפסל באמצעות סדרה של תצלומים שהופצו על-ידי הארמון. אחד מהם מעניין במיוחד. נראים בו שני בניה הפרטיים של ״נסיכת העם״, כשהם מתבוננים בפסל שנגלה לעיניהם בזה הרגע, אחרי שהם עצמם הסירו מעליו את הלוט. מנקודת מבטם נדמה (שוב) שהנסיכה חובקת שני ילדים בלבד. ויליאם, דוכס קיימברידג', ניצב בצדו השמאלי של הפריים הצילומי והארי, דוכס סאסקס, ניצב בצדו הימני. קריאת הדימוי המצולם הזה חזקה עליה שתעלה בתודעת הצופה שני עניינים:

העניין הראשון נוגע בכך שהצבה של שני אנשים משני צדיה של הדמות המרכזית (ולעתים משני צדיהן של שלוש הדמויות המרכזיות), כשהם מתבוננים בה/בהם בהערצה, מעידה, ככלל, על היותם פטרוני היצירה. כך למשל, בציור ״השילוש הקדוש״ (Santa Trinità) המפורסם של הצייר האיטלקי בן המאה ה-15 מזאצ'ו (Masaccio). המשולש הכל-כך מוקפד מגדיר היררכיה ומשדר אותה – מרכז מול שוליים, גבוה מול נמוך. לאלו נוסף כאן עניין המרחק (המדומיין או האמתי) ביחס אלינו, הצופים. לא זו בלבד, שהתורמים קרובים יותר לדמות הנערצת, אלא שהם חוצצים בינה לביננו, ובה בעת משמשים מתווכים בינה לביננו.

העניין השני נוגע בכך שלמרות שעל פניו מדובר בקומפוזיציה סימטרית לחלוטין, הימין נחשב מסורתית לצד של הטוב, בעוד שהשמאל נחשב לצד של הרע, או לפחות של הפחות טוב או פחות חשוב. הימין והשמאל נבחנים לא ביחס אלינו, הצופים, אלא ביחס לדמות המרכזית. לא בכדי, מיקם מזאצ'ו את יוחנן השליח ואת התורם לימינו של ישו, בעוד שמריה והתורמת ממוקמים לשמאלו. לא שהן חוטאות, חלילה, אבל הן נחשבות פחות. האם זה מקרי שהפסל מיקם בכוונה תחילה את הילד לימינה של דיאנה ואת הילדה לשמאלה? האם זה מקרי שהצילום המבוים לעילא תופס את ויליאם לימינה ואת הארי לשמאלה? 
וכך, המסמך החזותי הצילומי הופך ללא פחות מעניין, מאתגר וראוי להתבוננות ולחקירה מאשר היצירה הפיסולית.

ד״ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית