|
פריז, בירת המאה ה-19 על פי ולטר בנימין, הולידה בתקופה זו שורה של טיפוסי שוליים שהפכו לפיגורות ספרותיות, החל במשוטט וכלה בדנדי המוליך בפסאז'ים צב קשור ברצועה. אולם דמות אחת נשכחה במרוצת השנים, והושלכה, ביותר ממובן אחד, לפח האשפה של ההיסטוריה: הסמרטוטר.
בתור הזהב של הסמרטוטרים, בין השנים 1830-1870 בקירוב, תעו ברחובות פריז כמה אלפי סמרטוטרים, גברים מגובננים בעלי משא כבד שמשלח ידם היה לאסוף שיירי בדים וברזלים מקרנות הרחוב, היכן שהושלכה האשפה. הסמרטוטרים היו משיבים את שיירי הצריכה בחזרה במעלה השרשרת התעשייתית, שם היו ממחזרים את החומר לטובת שימושים חדשים. כתבה מ-1842, שמובאת בספרו של אנטואן קומפניון "הסמרטוטרים של פריז", מעידה כי יצרני נייר וקרטון היו רוכשים מסמרטוטרים מאה קילו בד שיפון או כותנה תמורת 18 עד 44 פרנקים, תלוי באיכות החומר. גם אם משלח היד לא היה מכובד, הוא זכה להכרה רשמית והיתה לו חשיבות יצרנית, שכן תעשיית הנייר עוד היתה תלויה במידה רבה בטקסטיל, ובבד שיפון בפרט (מכאן שם הסמרטוטרים בצרפתית: chiffonniers).
לא פחות חשובה מכך היתה היצרנות התרבותית של הסמרטוטרים, לפחות כמקור השראה. ב"יין הסמרטוטרים", בודלר הגדירם כ"קיא מפיה של פריז" (בתרגום דורי מנור), דימוי מחמיא למדי ביחס לסולם הערכים הבודלרי. הסמרטוטר, לפי אותו השיר, "נסרח כמשורר". נדמה שביניהם כרותה ברית המקוללים של הכרך המודרני, ולא רק משום ששיירי הבד יהפכו לבסוף לנייר שעליו יודפס שירו של המשורר. המשורר, כמו הסמרטוטר, אוסף את רגעי החיים הנזנחים כפסולת כדי להפוך אותם לדבר־מה אחר — ליצירה.
בשלהי המאה ה-19 עבודתם של הסמרטוטרים הפכה בלתי־שמישה בדיוק כמו החומרים שאספו מקרנות הרחוב. לא רק שתעשיית הנייר החלה להתבסס יותר ויותר על עץ, אלא גם שמערכת האשפה המתחדשת הדפה את הסמרטוטרים מן העיר. יוג'ין פובל, בכיר יצירתי בהנהלת העיר, הטמיע בפריז את שיטת השלכת האשפה לפחים (הנקראים בצרפת על שמו עד היום — פובל), וייתר את עבודת הסמרטוטרים עם פח ייעודי לפסולת בד. מערכת האשפה המבוססת שלושה פחים (פסולת אורגנית, נייר ובד ופסולת זכוכית), ומזכירה מאוד את פחי המחזור בזמננו, חוללה בפריז מפנה היגייני (שלא צלח בשלמותו עד ימינו), ובכל מקרה פלטה מתוכה את הסמרטוטר לבלי שוב.
גם אם הסמרטוטרים שינו את צורתם, הם עדיין עמנו. אנייס ורדה תיעדה בסרטה המופלא ״המלקטת והמלקטים״ כמה ממלקטי הפסולת העירונית המושיעים מרחובות פריז סחורות שאיבדו את הילתן. בסרט ״אמנות בזבל״, המתחקה אחר האמן הברזילאי ויק מוניז, מלקטי אשפה הופכים הלכה למעשה ליצירה המוצגת במוזיאון, כמושאים לדיוקנאות מאת מוניז עצמו. גם האלטע־זאכן הרכוב על סוס משמש לסמרטוטר הפריזאי בן־דוד מפלשתינה. אולם להוציא את אלה, הסמרטוטרים האמיתיים של העידן הפוסט־תעשייתי הם אוספי הבקבוקים, החיים מתוקפו של חוק הפיקדון. תעייתם בערים הגדולות, משחרים אחר ערך הצבור באובייקטים שרובנו מזהים כפסולת גמורה, משיקה לעבודת הסמרטוטר הפריזאי. חוק הפיקדון שהורחב בסוף 2021, ושכעת כולל החזר של 30 אגורות לבקבוקי פלסטיק גדולים, עשוי לספק להם מרחב נוסף לנשימה, ואולי להגביר את נוכחותם בערים.
ובכל זאת, אוספי הבקבוקים אינם סמרטוטרים כל עוד מעמדם מוקצה למעמד הקבצנים וחסרי הבית. דווקא בעידן המשווע כל כך למיחזור, הם לא נתפסים כחלק יצרני מהפעילות התעשייתית, אלא כסרח המתקיים מן העודפים שלה. תרבות הצריכה בעת הנוכחית מבכרת את הזול והחדש, מה שבאורח פרדוקסלי מביא לייצור רב יותר של פסולת במקביל להדחקה מוחלטת של השלכותיה. האובייקט המושלך מסרב להיעלם מן העולם כבמעשה קסם — ואילו אוספי הבקבוקים, העורמים אותו בשקיות ענק, אינם נענים לצוויה של תרבות השואפת להרחיק עצמה מהכיליון ומהריקבון, הן כשמדובר במוצרי הצריכה והן כשמדובר בהזדקנות הגוף האנושי. גם אם ברחוב התל־אביבי יש מי שמכבד את עמלם, הקשה לפחות כמו עבודת הסמרטוטרים של המאה ה-19, הרי שעם העלמת כלובי המיחזור מהרחוב והחלפתם במאות מכונות אוטומטיות, אפילו עובדי רשתות השיווק כבר לא יבואו במגע עם ממחזרי הבקבוקים, שישליכו את הבקבוק לגוף אוטומטי שיפלוט בחזרה את שכרם.
גורל הסמרטוטרים נדמה זניח לרבים, אך הוא לבטח מכריע עבור בני בריתם ההיסטוריים, האמנית והאמן, היוצר והיוצרת. תל אביב, העיר היקרה בעולם כפי שלמדנו לשנן באחרונה, איננה פונדקאית לסמרטוטרים מחד וליוצרים מנגד; עיר שכזו פשוט חסרה את שאר הרוח לפעילות שיצרנותה איננה נגלית לעין באורח מיידי. בעת שהצריכה מתעדפת את הנוצץ, האמנות מוצאת ערך בכלה ובנטוש. על כן מצוקת הזמן הנוכחי אינה אפוא קיומה הפשוט של הפסולת, אלא גם יחסנו לפסולת, לכיליון ולאותם האנשים שבאים עמו במגע. בהיסחפותו מקיאה של פריז במאה ה-19 לגבבות הפלסטיק בתל אביב של המאה ה-21, הסמרטוטר נושא על גבו גם את הצופן להבנת אופיין ההפכפך של ערינו.
Shadow sculpture (1997) by Tim Noble and Sue Webster
גיא פרחי
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית
* הרשימה פורסמה במקור במוסף ״הארץ״
 
|
