למה אנחנו קונים?

בשנות השישים של המאה העשרים השתנתה לחלוטין תרבות הצריכה. חלק משינוי זה כלל ייצור של מוצרים שונים עם 'התיישנות מתוכננת'. מושג זה מתייחס לעיצוב מוצר כך שיהיה לו אורך חיים מסוים שלאחריו יהפוך ללא שמיש או ללא אופנתי, כדי שהצרכנים יקנו מוצר חדש. בעוד שהמודרניזם של שנות החמישים דגל במוצרים שיעוצבו כך שיישארו לתמיד, כאלה שהעיצוב שלהם יהיה על-זמני (עיצוב נקי, פונקציונלי ומינימליסטי שלא עסק באופנה), הרי שבשנות השישים עסקו המעצבים והמעצבות באופנתיות של המוצר ובשינויים התכופים במוצרים. חלק מהרעיונות החדשים כללו ייצור של מוצרים שרכיביהם לא יחיו זמן רב. במוצרים אלו עוצבו רכיבים כך שיתכלו או ישברו והיו אלה רכיבים שאין להם חלקי חילוף. לדוגמה, עיצוב של חלקים מסוימים שנמצאים בנקודות קריטיות של המוצר מחומרים ירודים: ברגים ממתכת חלשה, פלסטיק שביר, בד שנקרע בקלות. כל אלה גורמים להשבתתו המזורזת של המוצר. אסטרטגיה עסקית זו מעודדת את החלפת המוצר ובעקבות זאת היצרן יכול לייצר מוצרים חדשים ולמכור יותר.  

כך לדוגמה מקררים מהדור הישן פעלו במשך שנים, אך אלו מהדור החדש שמוכרים לנו כמקררים ״חכמים״ — הם בעלי לוח פיקוד אלקטרוני וחיישנים שיתקלקלו ויהיו קשים לתיקון. מכשיר חשמלי נוסף הוא תנור האפייה החכם שמוטמע בו לוח בקרה אלקטרוני. התנור מאוד מפתה לרכישה בגלל שהוא מוצר ״חכם״, אבל בגלל הסמיכות של לוח הבקרה האלקטרוני לאזור החם, הוא מועד להתקלקל בתוך פרק זמן קצר. גם מחשבים ניידים או פלאפונים שבהם הסוללה מולחמת למעגל חשמלי קשים לתיקון ומעודדים את הצרכן להחליף את המוצר בכללותו. גרועות מכך הן המדפסות הביתיות שאנו מקבלים כמעט בחינם רק על מנת שנקנה את מחסניות הדיו (שעולות לא פחות מהמדפסת עצמה). יצרניות שונות של מחסניות דיו מתקינות בהן שבבים חכמים שמשביתים את המחסניות ומונעים את השימוש בהן לאחר מספר מסוים של דפים שהודפסו איתן (כביכול כדי להתריע שאזל הדיו במחסנית, כאשר בפועל המחסנית מלאה מעל למחצית מכמות הדיו), או לאחר ״תאריך תפוגה״ שנצרב מראש בשבב שבמחסנית, כדי לעודד את הצרכן לרכוש מחסניות חדשות.

המונח 'התיישנות מתוכננת' נטבע עוד הרבה לפני שנות השישים. הרעיון נהגה בשנת 1932 במסמך שמטרתו הייתה להציג אסטרטגיה לסיום המשבר הכלכלי, ויצא כנגד המוצרים המודרניסטיים שתוכננו לשימוש לכל החיים. כבר בתקופה ההיא היו מפעלים שהשתמשו באסטרטגיה זו כדי להגביר מכירות. כך למשל מוכר הסיפור של קרטל ייצור הנורות ׳פיבוס׳ (PHOEBUS). זוהי חברה שמקורה בפיליפס שיצרה חיבור עם יצרניות הנורות הגדולות בעולם: ג'נרל אלקטריק, אוסרם ו-Compagnie des Lampes הצרפתית, ויצרה את מה שנקרא קרטל פיבוס. זה היה הקרטל הראשון עם טווח בינלאומי. המטרה הייתה טובה – לתקן מחירים ולחלק שווקים למדינות יצרניות רבות, אך משהו השתבש בדרך. כשהיצרנים הבינו שהאיכות ותוחלת החיים של הנורות משתפרים, הם זיהו איום על מודל ההכנסות שלהם, בהתבסס על כמות הנורות שנמכרו. כתוצאה, הם שינו את אורך החיים של הנורה. הם הורידו את אורך החיים של מנורה מ-2,500 שעות ל-1,000 שעות, וחברה שלא עמדה בזה שילמה קנסות לקרטל. קרטל פיבוס נחשב לכן כמי שהוליד בפועל את ה'התיישנות מתוכננת' של מוצרים תעשייתיים.

פרופ' אורי ברטל
ראש המחלקה לתרבות חזותית וחומרית