מאחורי המפה: מיפוי, בידוי וניפוי

המפה עלתה על מפת שדה האמנות והעיצוב בעקבות הספרים ״אתה נמצא כאן״ (You Are Here: Personal Geographies and Other Maps of the Imagination Paperback – Illustrated, 2003) ו״המפה כאמנות״, (The Map as Art: Contemporary Artists Explore Cartography, 2010) וכן בעקבות תערוכה רחבת ההיקף ״המפה כאמנות״, העוסקת במיפוי באמנות עכשווית שכתבה ואצרה קתרין הארמון (Katharine Harmon). התערוכה המשיגה, הבהירה והנגישה את ההיקף הרב, העושר והעומק של העיסוק במיפוי באמנות ובתרבות חזותית עכשווית.

מפות הן ביטוי חזותי של תפישת עולם, הן פרשנות אמנותית, מדעית או פילוסופית של ״מציאות״ מסוימת. בהיותה ארכיון חזותי של ידע מתחומים שונים, המפה משרתת צרכים רבים: היא משמשת אמצעי שליטה, ניטור ופיקוח, היא כלי מימוש של אידיאולוגיה ושל כוח, היא מהווה דרך להתנגדות ושחרור וכן היא גם אמצעי ביטוי של חלום ודמיון. 

המפה הקרטוגרפית מסמנת מיקומים וגבולות בטריטוריה באמצעות ארגון של סימנים המייצגים עולם תלת ממדי על מצע דו ממדי. המפות יכולות להיות משורטטות באמצעים אמנותיים, ספרותיים וטכנולוגיים שונים. אנחנו מניחים ומצפים שהמפה תמקם אותנו ביחס למרחב, תשמור עלינו פן נאבד את הצפון, תיתן לנו אוריינטציה מרחבית (בעבר בראש המפה היה המזרח: אוריינט) לנווט למטרה, ותראה לנו היכן מקומנו בעולם. אך מפות, כמו אטלסים לאומיים, ממתגות וממצבות בעיקר את הממפה. הן גם משמשות כלוגו, כסמל שליטה. שירות המיפוי הבריטי לדוגמה, מהווה מכשיר שלטוני וקולוניאליסטי ביחד עם היותו כלי של רווחה, נופש וטיול, והוא משמש כמעצב תודעה לאומית, כמקדם תדמית וכאמצעי מיתוג של האימפריה הבריטית. מפות יכולות להיות גם לא טופוגרפיות, ולתאר ״גיאוגרפיות אישיות״ כפי שניסחה קתרין הארמון, או לתאר מרחבים אחרים שאינם גיאוגרפיים, למשל: מרחבים פנימיים, מפות חשיבה, זיכרון או זמן, והיסטוריה. 

המילה ״מפה״ קשורה למילה ״נפה״ שכן מיפוי הוא בעת ובעונה אחת גם ניפוי. המפה מציגה מה שהממפים בוחרים להניח ולהציג עליה ולכן הם בעלי היכולת לנפות, להדיר, להבדיל בין עיקר לטפל ולהגיש, כמו לערוך על מפת השולחן, את מה שחשוב לממפה להציג ובמקביל למחוק מן המפה או להסתיר את המאיים, המבייש או המאתגר. בצורה זו מהוות המפות מכשיר לעיצוב תודעה קולקטיבית.

בסיפור הקצר ״על הדקדוק במדע״ מביע חורחה לואיס בורחס ביקורת אירונית על התפישה המודרנית של המיפוי המדעי כייצוג ריאליסטי של העולם. בסיפור הוא מבטא את חוסר האפשרות וחוסר התוחלת ביומרה להעתקה ושכפול מושלמים של העולם. הוא חושף את האבסורד שבגישה האינסטרומנטלית למיפוי, באמונה בכוחם של כלי מדידה מדעיים לפענח את העולם. בעידן העכשווי שבו התפתחה תלות במכשירי ניווט והדמיה בכדי להתמצא במרחבים השונים, נוצר בלבול בין מידע לידע וכך גם אבדן של יכולות ואינטליגנציות מרובות מבוססות רגש וניסיון אנושי. התמורות והשינויים הטכנולוגיים המתמידים מחוללים שינוי בנקודות המבט וההשקפה. בתהליך ההתמסרות לטכנולוגיות הפכו המרחבים הסמיוטיים לאמיתיים ומציאותיים אף יותר מן המציאות עצמה: המסומן והמסמן מתחלפים כך שנוצר עולם של סימולאקרות, דימויים ללא מקור כפי שהראה בודריארד, עד שלעיתים המפה מקדימה את הטריטוריה.

בד בבד עם התרחבות כוחם והשפעתם של תקשורת חזותית ואוריינות חזותית, מתגברת השפעתו של המיפוי כמדיום, כאמצעי מחקר וביטוי בתחומי חיים נרחבים. המיפוי כמדיום מזמן אפשרות יצירה קונספטואלית ומעשית ודרך לביטוי סובייקטיבי, אישי, מותאם למציאויות החדשות, וגם לאלו הנסתרות המבצבצות מתחת לפני השטח. מתחת למפה עדיין מתקיימים אזורי לא נודע אישיים וקולקטיביים מודחקים ומאיימים, כאותם שדים ומפלצות מדומיינות שנהגו לצייר על מפות העולם באזורי טרה אינקוגניטה הלא ממופים עדיין.

מיכאל דרוקס, דרוקסלנד, 1975

וכך צומחים ומשתרגים אופני מיפוי חדשים, ריזומטיים, ״מלמטה״, בהתאם לאינטרסים של האוכלוסייה ולתושבים של המרחב, ולאו דווקא של ההגמוניה: מיפוי אזרחי, מיפוי קהילתי ומיפוי השתתפותי הם תחומים חדשים ומתפתחים. מיפוי השתתפותי מהווה כלי תכנוני, פוליטי וחברתי, אמצעי מחקר איכותני חדש של החברה ושל הסביבה כדרך לחולל שינוי חברתי או סביבתי. מתודות אלטרנטיביות חדשות של מיפוי משמשות אוכלוסיות וקבוצות מוחלשות כאמצעי להחזרת השליטה במרחב לידי תושביו. מיפוי שכנגד הוא כלי חברתי פוליטי שהפך תחום מקצועי המאפשר לעקוב ולהוכיח עובדות נסתרות או מודחקות, לדרוש זכויות, ייצוג וניראות, ואף משמש אמצעי כתיבה מחדש של נרטיבים. ״אנטי מיפוי״ מהווה תשובה למיפוי אנכי ״מלמעלה״, שהרשויות, ההגמוניה ובעלי הכוח פורשים על העולם.
  
הסוציולוג זיגמונט באומן טען כי בעידן המודרניות הנזילה הסדר הפוליטי הישן קרס, והמבנים הפוליטיים והחברתיים משתנים מהותית. ההחלטה מה ראוי ונכון לעשות נפרדת מן הכוח לעשות, להוציא אל הפועל דברים. לממשלה ולרשויות כבר אין כוח ואמצעים לממש החלטות. מעניין לחשוב מי ממפה את החברה ושולט בידע היום? אולי ענקי הטכנולוגיה, ההיי-טק והמדיה? מנגנוני הרשתות החברתיות הגלובליות, כמו גם ארגונים ביטחוניים ורשתות ריגול למיניהם נהפכים להגמונים החדשים, הממפים את החברה האנושית לצרכיהם ועל פי האינטרסים שלהם. 

מיכאל סגן-כהן, התיישבות, 1992

חן שפירא
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית, בצלאל