בחזרה לסמטה האחורית

ב-28 ביוני 1998, לפני עשרים וארבע שנים, נדחה משאל עם ללגליזציה של הפלות בפורטוגל, אחת המדינות בעלות התקנות המחמירות ביותר באירופה. משאל העם הוצע על מנת לשים קץ לאלפי ההפלות הלא חוקיות המבוצעות מדי שנה במדינה, שבה האיום בהפללה ובעונשי מאסר דחק נשים, ברובן ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, למרפאות פיראטיות תוך סיכון בריאותן ולא פעם - חייהן. בתגובה לתוצאות המשאל, אשר הנציחו את אחיזתה של הכנסייה הקתולית וערכיה השמרניים במוסדות השלטון והחברה, יצרה הציירת פאולה רגו (Paula Rego) קבוצה של עבודות פסטל ללא כותרת, הידועה כיום כ׳סדרת ההפלות׳. רגו, אמנית ילידת פורטוגל אשר גדלה תחת הדיקטטורה הפאשיסטית של הנשיא אנטוניו סלזאר עד להגירתה לבריטניה בתחילת שנות ה-50, עסקה מראשית פעילותה בסוגיות של דיכוי אזרחי ומגדרי ובפרט בחוויותיהן וזכויותיהן של נשים בארץ מולדתה ומעבר לה, תוך שהיא מעבה את תיאוריה האקספרסיביים, רוויי הביקורת החברתית, ברבדים ביוגרפיים ובמוטיבים הלקוחים מהמיתולוגיה, מהפולקלור ומתולדות האמנות. בבסיס אמנותה, אמרה באחד מראיונותיה, מקנן הצורך ״לתת פנים לטרור והאימה״ - הפוליטיים, הפסיכולוגיים - צורך אשר מתממש ב׳סדרת ההפלות׳ בדיוקנאות הנשים עזי ההבעה אשר מגלמים, באופן תחושתי ממש, את הפגיעות, הפחד והכאב הפיזי והנפשי הכרוכים באותה גניקולוגיית ׳סמטה אחורית׳.

בניגוד לאיקונוגרפיה העשירה של סצנות ׳לידה׳ באמנות המערבית-נוצרית, תיאורי הפלות הם מועטים (יוצאות דופן, כדרכן, הן פרידה קאלו וטרייסי אמין אשר נתנו לכך ביטוי ישיר ביצירותיהן האוטוביוגרפיות); ודימויים של הפלות בלתי חוקיות - נעדרים כמעט כליל מהקאנון החזותי. אחד הנדירים, והמצמררים, הוא מיצבו של הפסל הקליפורני אד קינהולץ הניתוח הבלתי-חוקי מ-1962, המציג ׳תפאורה׳ אלביתית של קליניקת הפלות עלובה ומזוהמת, בה כסא טיפולים פרוביזורי (העשוי מעגלת סופרמרקט שבורה), שרפרף נמוך, סיר לילה וגיבוב של כלי ניתוח חלודים מהווים עדים אילמים לדרמה שגיבורותיה-קורבנותיה אינן נראות. המיצב, שנוצר כעשור לפני פסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון האמריקאי ׳רו נגד וייד׳ (1973) שעיגן בחוק הפדרלי את זכותה של אשה לבחור בהפסקת הריון, ביטא, בין היתר, את ניסיונו ומחאתו האישית של קינהולץ, אשר בת זוגו ושותפתו האמנותית, ננסי רדין קינהולץ, עברה את ההליך כשהיה עדיין אסור.

אך בניגוד לאסתטיקת ׳זירת הפשע׳ של קינהולץ, ציוריה של רגו מעניקים פנים וגוף לטראומה החבויה של ההפלות הבלתי חוקיות. דמויותיה, אשר תכופות נועצות עיניהן בצופה, מוצגות ישובות, שכובות למחצה או כורעות פשוקות רגליים מעל דליים וגיגיות, בהמתנה או התאוששות כאובה מהפרוצדורה שזה עתה חוו. כגרסה אכזרית של האודליסקיות הענוגות מציורי ה-Old Masters, הנשים של רגו – נשוכות שפתיים, קפוצות אגרופים, מכווצות בעווית-גופניותן, עטוית הלבוש תמיד, מהדהדת בגוונים הבשרניים של רהיטי ה׳קליניקות׳ המאולתרות - לא נועדו לענג את המבט (הגברי) כי אם ליידע ולחשוף אותו למציאות חברתית סמויה מעין. בשילוב טיפוסי לאמנית של ריאליזם נוקב, כוח ואמפתיה, הפמיניזם הפיוטי של ׳סדרת ההפלות׳ יוצק מימד פוליטי לרגע כה אישי זה של מצוקה ואובדן. רגו עצמה התייחסה ליצירותיה כאל ״פרופגנדה״ והפסטלים, יחד עם סדרה של תחריטים, הופצו בהרחבה והודפסו באותה תקופה בעיתונים פורטוגזיים שונים. אמנות, מתברר, יכולה להיות כלי רב עוצמה: רבים, כולל נשיא המדינה דאז, זקפו לזכות ׳סדרת ההפלות׳ השפעה דרמטית על דעת הקהל בפורטוגל, אשר במשאל עם שני ב-2007 אישרה ברוב קולות זכות טבעית זו של נשים על גופן.

ב-8 ביוני 2022, הלכה לעולמה פאולה רגו, אחת הבכירות, והמובחרות, באמני המאה העשרים.
שבועיים לאחר מכן, ב-24 ביוני 2022, ביטל בית המשפט העליון בארה״ב את פסיקת ׳רו נגד וייד׳.

קראו עוד במגזין המחלקה >>