מליידי גודייבה לביונסה – נשים, סוסים וסוגיית הרנסנס | בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים

מליידי גודייבה לביונסה – נשים, סוסים וסוגיית הרנסנס

פורסם ב
2.10.22

עוד לפני שהושק ״רנסנס״, האלבום השביעי והאחרון של ביונסה (29 ביולי 2022), נחשפה עטיפתו. קווין בי עוטה ביקיני מטאלי זעיר עשוי אבני קריסטל, שיערה הארוך פזור והיא יושבת מלוא הדרה על סוס הולוגרמי כסוף ונוצץ. הווג הבריטי הקדים והקדיש לה את שער גליון יולי. כאן היא עוטה שמלה שחורה שמכסה את מלוא גופה ויושבת על סוס שהוענק לו – כמו לשאר מרכיבי הדימוי – גוון אדום. ביונסה אוהבת סוסים ואוהבת להצטלם עם סוסים. סביר להניח שמעריציה זוכרים את הופעתה על סוס דוהר בקליפ ל-Run the World (Girls) (2011).

עטיפת האלבום ״רנסנס״ של ביונסה, 2022 | שער ווג בריטניה, יולי 2022.
עטיפת האלבום ״רנסנס״ של ביונסה, 2022 | שער ווג בריטניה, יולי 2022

 

נראה שהשאלה המעניינת ביותר כרגע אינה נוגעת רק במסר המדויק שאותו כל אחד מהדימויים מבקש להעביר, אלא בסוגיית ה"רנסנס", בכלל, ובהידרשות של היוצר.ת – כל יוצר.ת ובכל שדה יצירה – לתולדות האמנות והתרבות החזותית לגווניהן. אינסוף מלים נכתבו על סוגיית הקשר בין מקור למקוריות. הפעם אבקש להתמקד בשני מושגים מהותיים לדיון המרובד הזה: תחייה (Revival), מצד אחד, והישרדות (Survival), מצד שני. המשותף להם מבוסס על שימוש מודע ומוצהר בעבר כבמקור השראה – מה שקוראים ניכוס או ציטוט, מחווה או התכתבות. אבל, ההבדל ביניהם הוא מהותי לא פחות. המלה הצרפתית "רנסנס" פירושה "לידה מחדש". תחייה או לידה מחדש מניחות דבר אחד: ה"משהו", שאליו אנחנו מסתכלים בערגה, מת (ברמה התודעתית כמובן). מוות כזה התקיים, לשיטתם של אנשי הרנסנס האיטלקי, במשך אלף השנים שאותם הם הגדירו כ"ימים של ביניים" – בין העת העתיקה, על תרבותה המפוארת, לבין ימיהם שלהם, שנשזרו בהם הערצה לתרבות יוון ורומא, בוז ל"חשכת" ימי-הביניים ורצון להשיב עטרה ליושנה. בהקשר זה, פסל הפרש ארסמו דה נרני (ה"גאטאמלטה") מעשה ידיו של דונאטלו (פדובה, איטליה, 1453) מהווה דוגמא מופתית למפעל התחייה הרנסנסי, בהיותו פסל הפרש המונומנטלי, הריאליסטי ועשוי הברונזה הראשון מאז העת העתיקה. אלא שמאז שדונאטלו החיה את המסורת הקלאסית, פסל הפרש לא ירד מהפדסטל, ונוכל לפגוש אותו באמנות של המאות הבאות ברצף שאינו פוסק. כאן נכנס המושג "הישרדות". דוגמא אחת מני רבות מספק פסל הפרש של ג'וזפה גאריבלדי, הגיבור הלאומי של איטליה (רומא, 1895). הוא אינו מחייה מורשת מתה, אלא מהווה לה המשך – (עוד) חוליה בשרשרת.

ובאשר לעטיפת הדיסק החדש של ביונסה – גם כאן לא ניתן לדבר על ״רנסנס״, בוודאי שלא במובן העמוק של המושג. השאלה היא, אם כן, מה טיבו של המהלך? מה הם מקורות ההשראה? כיצד היא משתמשת בהם? ולבסוף, מה היא בעצם רוצה להגיד והאם ה״רפרנסים״ מתעלים מעבר לסוג של חידון טריוויה ומעשירים את האמירה, תוך שהם נוטעים אותה בהקשרים השונים שבהם היא פועלת? 

נשים רוכבות על סוסים אינן חזיון נפרץ בשדה התרבות החזותית. ודווקא בשל כך, לא נוכל שלא לחשוב על פסלה של ויקטוריה מלכת הממלכה המאוחדת בליברפול (1870), פסלה של וילהלמינה מלכת הולנד באמסטרדם (1964) ופסלה של אניטה גאריבלדי ברומא (1932), הממוקם לא הרחק מפסלו האמור של בעלה. סוס מול סוס, גבר מול אשה. ואניטה זו, בניגוד לבעלה חמור הסבר היושב לו בביטחה ובחוסר מעש על הסוס, כל כולה אש וגופרית. אקדח שלוף בידה האחת, תינוק בידה השנייה, שערותיה מתבדרות ברוח. כך היא שועטת אלי קרב, בשם האחווה, הצדק והשאיפה לחירות.

אניטה גריבלדי על סוס, רומא, 1932
אניטה גריבלדי על סוס, רומא, 1932

 

אין לדעת האם ביונסה חשבה על אשתו הברזילאית של גאריבלדי, אבל ברור שהיא חשבה על ליידי גודייבה, האצילה האנגלו-סקסונית בת המאה ה-11. האגדה מספרת שלאחר שבעלה, שליט העיר קובנטרי, השית על נתיניו מסים, הוא הבטיח להקל בנטל רק אם אשתו תרכב עירומה על סוס ברחובות העיר. למרבה ההפתעה, היא הסכימה. 
מה הן, אם כן, המשמעויות הסמליות שנושאת ההצגה של אישה על-גבי סוס? מדובר בערכים שנדמים לעתים סותרים ושעצם השזירה ביניהם מייצרת אמירה מורכבת ורב-רבדית, אם כי שחוקה משהו: נשיות וגבריות, חושניות ועוצמה, רכות ונחישות, פגיעות ואסרטיביות.

ליידי גודייבה על סוס, ג׳ון קולייר, 1897 לערך.
ליידי גודייבה על סוס, ג׳ון קולייר, 1897 לערך

 

בהקשר של הדיון על אודות תחייה והישרדות, יש להבהיר שלא תמיד נדרשת הוכחה חותכת לגבי הזיקה בין היצירה העכשווית לאיזושהי יצירה קיימת. במקרה שלנו, ההיכרות הרחבה (והסבירה) של הצופה עם האיקונוגרפיה ה״שורדת״ של דימויי פרשים ופרשיות מאפשרת להניח שביונסה חשבה על כל ההיבטים שצוינו לעיל ויכלה לסמוך עלינו שנבין אותם, או לפחות את חלקם הגדול. 

וכך, בטקסטים השונים שפורסמו בימים האחרונים על אודות עטיפת האלבום הוזכרה אופציית המחווה לביאנקה ג׳אגר, שתצלום שלה על סוס לבן במועדון הניו יורקי האגדי סטודיו 54 (1977) עורר סנסציה וסייע למיצובה כ״איט גירל״ האולטימטיבית. היו מי שהתייחסו להיות ביונסה ילידת יוסטון ולמורשת הטקסנית שלה. בין שכך ובין שכך, לא ב״רנסנס״ עסקינן, אלא בחוליה נוספת בשרשרת רציפה. לעתים המסרים מרובדים, לעתים אנחנו נותרים עם קלישאה. אפשר, למרבה הצער, שזה מה שקרה הפעם לקווין בי. 

ביאנקה ג׳אגר על סוס, סטודיו 54, 1977
ביאנקה ג׳אגר על סוס, סטודיו 54, 1977

 

קראו עוד במגזין המחלקה >>

 

ד״ר נעמי מאירי-דן 
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

FacebookInstagram