מליידי גודייבה לביונסה – נשים, סוסים וסוגיית הרנסנס

ובאשר לעטיפת הדיסק החדש של ביונסה – גם כאן לא ניתן לדבר על ״רנסנס״, בוודאי שלא במובן העמוק של המושג. השאלה היא, אם כן, מה טיבו של המהלך? מה הם מקורות ההשראה? כיצד היא משתמשת בהם? ולבסוף, מה היא בעצם רוצה להגיד והאם ה״רפרנסים״ מתעלים מעבר לסוג של חידון טריוויה ומעשירים את האמירה, תוך שהם נוטעים אותה בהקשרים השונים שבהם היא פועלת?

נשים רוכבות על סוסים אינן חזיון נפרץ בשדה התרבות החזותית. ודווקא בשל כך, לא נוכל שלא לחשוב על פסלה של ויקטוריה מלכת הממלכה המאוחדת בליברפול (1870), פסלה של וילהלמינה מלכת הולנד באמסטרדם (1964) ופסלה של אניטה גאריבלדי ברומא (1932), הממוקם לא הרחק מפסלו האמור של בעלה. סוס מול סוס, גבר מול אשה. ואניטה זו, בניגוד לבעלה חמור הסבר היושב לו בביטחה ובחוסר מעש על הסוס, כל כולה אש וגופרית. אקדח שלוף בידה האחת, תינוק בידה השנייה, שערותיה מתבדרות ברוח. כך היא שועטת אלי קרב, בשם האחווה, הצדק והשאיפה לחירות.

אין לדעת האם ביונסה חשבה על אשתו הברזילאית של גאריבלדי, אבל ברור שהיא חשבה על ליידי גודייבה, האצילה האנגלו-סקסונית בת המאה ה-11. האגדה מספרת שלאחר שבעלה, שליט העיר קובנטרי, השית על נתיניו מסים, הוא הבטיח להקל בנטל רק אם אשתו תרכב עירומה על סוס ברחובות העיר. למרבה ההפתעה, היא הסכימה. 
מה הן, אם כן, המשמעויות הסמליות שנושאת ההצגה של אישה על-גבי סוס? מדובר בערכים שנדמים לעתים סותרים ושעצם השזירה ביניהם מייצרת אמירה מורכבת ורב-רבדית, אם כי שחוקה משהו: נשיות וגבריות, חושניות ועוצמה, רכות ונחישות, פגיעות ואסרטיביות.

בהקשר של הדיון על אודות תחייה והישרדות, יש להבהיר שלא תמיד נדרשת הוכחה חותכת לגבי הזיקה בין היצירה העכשווית לאיזושהי יצירה קיימת. במקרה שלנו, ההיכרות הרחבה (והסבירה) של הצופה עם האיקונוגרפיה ה״שורדת״ של דימויי פרשים ופרשיות מאפשרת להניח שביונסה חשבה על כל ההיבטים שצוינו לעיל ויכלה לסמוך עלינו שנבין אותם, או לפחות את חלקם הגדול. 

וכך, בטקסטים השונים שפורסמו בימים האחרונים על אודות עטיפת האלבום הוזכרה אופציית המחווה לביאנקה ג׳אגר, שתצלום שלה על סוס לבן במועדון הניו יורקי האגדי סטודיו 54 (1977) עורר סנסציה וסייע למיצובה כ״איט גירל״ האולטימטיבית. היו מי שהתייחסו להיות ביונסה ילידת יוסטון ולמורשת הטקסנית שלה. בין שכך ובין שכך, לא ב״רנסנס״ עסקינן, אלא בחוליה נוספת בשרשרת רציפה. לעתים המסרים מרובדים, לעתים אנחנו נותרים עם קלישאה. אפשר, למרבה הצער, שזה מה שקרה הפעם לקווין בי. 

כתבה: ד״ר נעמי מאירי-דן 
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>