מותר להעתיק – בין הבית של הרבי מלובביץ׳ בראשון לציון למגדל אייפל בלאס וגאס

הבניין, שצץ בחולות העיר הרביעית בגודלה בישראל, אינו אלא העתק של הבניין בשכונת קראון הייטס (Crown Hights) בברוקלין (ניו יורק), ששימש כבית מדרשו (ומשלב מסוים גם כמעונו) של הרבי מלובביץ׳ (רבי מנחם מנדל שניאורסון) ומתפקד כיום כמרכז חב״ד העולמי. המשכן אדום הלבנים, הידוע בכינוי ״770״ (Seven Seventy) על שם מספר הבית ברחוב איסטרן פארקווי (Eastern Parkway), דומה עד מאוד לשאר בתי הפרבר הניו יורקי שבלבו הוא נמצא.

במהלך השנים זכה ״770״ ליותר מארבעים העתקים. מעבר לשימוש השוטף שעושים בהם אנשי חב״ד, הם מתפקדים כסמל לאמונה ולנאמנות לרבי ולמשנתו. החשוב שבהם (והמדויק ביותר) נבנה בשנת 1986 בכפר חב״ד בהוראת הרבי עצמו וכולל, בין היתר, העתק של חדר הישיבות שלו. המטרה היתה ש״בית זה ישמש תחליף עבור מי שבנסיבות שונות לא יכול להגיע ל׳770׳ שבניו יורק״ (מהאתר הרשמי של כפר חב״ד). הלבנים האדומות, המחקות את לבני הבראונסטון (Brownstone), יוצרו במפעל ״טרקוטה אופקים״. הצריחים והארובות, המרפסת הבולטת והחלונות, מעקות המדרגות והמנורות נראים בדיוק כמו אלו של המקור. לבי במערב ואנוכי בסוף מזרח.

זה אינו ההעתק היחיד של בית הרבי בישראל. ניתן למצוא העתקים של החזית (לעתים כשהיא משוכפלת גם לפאות הצדדיות), בין היתר, בשכונת רמת שלמה בירושלים, במצפה רמון, בשדרות, בקריית אתא, במגדל העמק ובזכרון יעקב. גם מקומן של ארצות הים לא נפקד. מילאנו, מוסקבה, לוס אנג׳לס, סאו פאולו (ברזיל), בואנוס איירס ומלבורן זכו אף הן לבניין שחזיתו (אם לא יותר מכך) מעתיקה את חזית הבית של הרבי. רשימה חלקית; והיד כנראה עודנה נטויה. 

אבל, השוואה בין התמונות מלמדת שהעתק הוא מושג גמיש. בירושלים, למשל, שוכפלה החזית כך שניתן לחזות בה הן מלפנים הן מאחור, בשדרות הסתפקו בבניין הקיים שחופה בקיר המדמה את קיר החזית של הבית בברוקלין ובקריית אתא זכה הבניין לחלונות בגרסה שונה מעט.

ככל שהדבר נוגע בהעתקים אדריכליים, דווקא מה שעל פניו נדמה כישות חסרת השראה, אפילו בזויה, אינו עשוי מקשה אחת. הדעת צריכה להינתן בכל מקרה לגופו על קשת רחבה של מושגים ועל שאילתן של שאלות הנוגעות במתח בין מותרלאסור ובין האתי לחוקי, בין חיקוי להשראה, בין ניכוס לזיוף, בין הערצה (ואולי אף סוג של התרפסות) לבין התנשאות, בין היחס לעבר ליחס ל״אחר״, בין אותנטיות לקיטש ובין נאמנות למקור לסימולקרה. וכמובן נשאלת השאלה עד כמה האשליה משמשת תחליף ל״דבר האמיתי״. זאת ועוד; אי אפשר להתעלם מכך שאדריכלות היא מופע כולל שאינו מתמצה בבנין עצמו, אלא מחייב לקיחה בחשבון של המרחב הפיזי (הרחוב, השכונה, העיר וכו׳), של האוכלוסיה, של התרבות המקומית על מסורותיה השונות, ולבסוף של הפונקציה המדויקת שממלא כל אחד מההעתקים. בהכרח יש לתהות האם הדימיון החזותי השטחי מחלחל גם ל״חווית המשתמש״. ברוקלין אינה כפר חב״ד וכפר חב״ד אינו רחוב מרדכי יואל סגל בראשון לציון, שלא לדבר על Via Poerio במילאנו.

בהקשר זה די אם נזכיר את מגדל אייפל ואת האמפייר סטייט בילדינג (Empire State Building) שצמחו בסטריפ של לאס וגאס, או את השכונות והעיירות בסין של העידן הפוסט-קומוניסטי, שבנויות על טהרת ההעתקה של מבנים ומונומנטים, רחובות וכיכרות, שכונות ואפילו עיירות שלמות באירופה ה״קלאסית״. כשם שהבנה מלאה של המופע הלאס וגאסי מחייבת היכרות עם התרבות האמריקנית, כך הבנה מלאה של מערכת ההעתקים הסינית מחייבת היכרות עם התרבות הסינית לדורותיה. מבחינות מסוימות, מה שאנחנו רואים כאן הוא שונה, שלא לומר חריג, היות ובעליה של יצירת המקור הוא מי שביקש את ההעתקה.ות. המקרה הנדון כאן מחייב דיון באשר לאופן שבו ההעתקים משקפים את האידיאולוגיה המכוננת של חסידות חב״ד, על יחסה למקום שאליו עורגים, מצד אחד, ולמקומות שאליהם יוצאים השלוחים, מצד שני. 

ועוד לא דובר על מודלים מוקטנים של ״הדבר האמיתי״. החסידים מוזמנים להניח בביתם קופת צדקה בצורת הבית בברוקלין וילדיהם מוזמנים לקפץ ולגלוש במתקן משחקים מתנפח שזו צורתו. גם כאן מדובר בתופעה רחבה המחייבת דיון מעמיק על מהותו של המודל (או הדגם) המוקטן, מזה, ועל מקומן של ״מזכרות״ (souvenirs) הנושאות את רוחו של איזשהו גוף ״מקודש״, מזה, כמי שמקיימים מערכת יחסים מורכבת עם המציאות.

קראו עוד במגזין המחלקה >>

ד״ר נעמי מאירי-דן 
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית