איסיי מיאקה

איסיי מיאקה, אחד מגיבורי התרבות היפנית, הלך לעולמו לאחרונה, ואין ספק שהיצירתיות שלו תחסר בעולם האופנה.

הוא נולד בהירושימה ב-1938 ושרד בגיל שבע את הפצצה האטומית, אך נותר עם צליעה קלה ואימו נפטרה מהקרינה. לאחר שסיים תיכון עבר לטוקיו ולמד עיצוב גרפי, אבל אהבתו לאופנה הובילה אותו לפריז, שם הפך להיות מתלמד בבית האופנה של גאי לארוש ומשם עבר לעבוד אצל ז׳יבנשי. לאחר שהיה עד להפגנות הסטודנטים ב-1968, מיאקה החליט לפרוש מתעשיית העילית שנועדה להלביש רק את העשירים, ובשנת 1970 פתח את בית האופנה שלו. בשנת 1973 כבר הציג קולקציה בשבוע האופנה של פריז. 

בשביל להשאיר רושם על פריז, בירת האופנה של שנות ה-70, היה צריך ממש לברוא שפה חזותית חדשה – וזה בדיוק מה שעשה איסיי מיאקה. בניגוד למעצבים בפריז שנקודת המוצא שלהם באותה תקופה הייתה תמיד גזרות מושלמות, העוקבות אחר קווי המתאר של הגוף, הבגדים של מיאקה לא התייחסו לגוף: הוא התייחס יותר לחלל שסביב הגוף וייצר אובייקטים שנראו כמו פיסול רך שנלבש על הגוף. כלומר, מיאקה התייחס לבגד כאובייקט של אומנות ולא כמוצר אופנה. תהליך היצירה שלו היה יותר כמו של אמן אבסטרקטי מאשר של אמן פיגורטיבי: הוא לא התמקד בגוף שלפניו, אלא פרק אותו לגורמים והתייחס רק לאלמנטים שעניינו אותו, תוך שהוא משלב טכניקות יפניות מסורתיות של אוריגאמי או של עיצוב הקימונו.

אלמנט נוסף בעבודה שלו הייתה אופנה א-סימטרית שמפרקת את הגוף ולא מכניסה אותה לסד סימטרי. השינויים האופנתיים בפריז של אותן שנים התמקדו בשוני בבד ובשינוי קו המכפלת שלמרות השינויים, תמיד עוצב מקביל לרצפה. מיאקה שיחרר את קו המכפלת ונתן לו ליפול לפי כוח המשיכה כחלק מהפיסול הרך. אבל כנראה החלק המשמעותי ביותר בעבודה שלו היה המקום שנתן לאקראיות. תפרים עברו לא פעם במקום שאינו מתאים לגוף, ומקומם הסופי הוחלט על-פי דיגום יפני שבו יש מקום למקריות. לימים יצר איסיי מיאקה, שנתן מקום רב לחדשנות טכנולוגית, גם בדים שונים שיתאימו לתהליך העבודה השונה שלו.

עם תפיסה שונה כל-כך של שפת האופנה, הפך איסיי מיאקה במהרה לכוכב בשמי עיצוב האופנה העולמי. לימים הפך גם חלק מהשילוש הקדוש של עולם האופנה היפני, לצד ריי קוואקובו (מ׳קום-דה-גרסון׳) ויוז׳י יאממוטו. בעוד שקוואוקובו ויאממוטו הם מאוד אפלים, אינטלקטואלים, אוהבים לעצב בשחור ויצרו את זרם הדה-קונסטרוקציה בעולם האופנה, איסיי מיאקה אהב תמיד את הצבעים השמחים, הזוהרים וגזרות בעלות מראה גרפי קליל ושטוח (כפי הנראה בגלל הכשרתו כמעצב גרפי).

למרות שלקוואקובו וליאממוטו הייתה השפעה עצומה על עולם האופנה האירופאי (בעיקר בצבע שחור ופיתוח זרם הדה-קונסטרוקציה של האופנה), היה זה מיאקה שפרץ את הדרך למעצבים יפנים כשהציג בפריז שמונה שנים לפניהם ושינה את תפיסת הגוף של המעצבים הצרפתיים הקלאסיים.

 בשנת 1993 השיק את הליין Pleats Please כתשובה למחיר של אופנה יוקרתית. את הבד המעניין של הקולקציה ייצרו לו במיוחד בהודו. היו אלו בגדים עשויים בד בעל קמטים וגזרה גמישה שנראית שונה על כל גוף. 

אך כנראה הבגד המפורסם ביותר שלו היה חולצת הגולף השחורה של סטיב ג׳ובס,  שביקש ממנו לעצב מדים לעובדי אפל, לאחר שראה שכל עובדי חברת סוני היפנית הולכים במדים של החברה. הפרויקט לא יצא לפועל בגלל מחאת העובדים, שלא רצו ללכת עם מדים כמו בחברות יפניות. אבל ג׳ובס בעצמו הלך רק עם החולצה הזו, שהפכה לימים למדים הלא רשמיים של הסיליקון ואלי. 

קשה היה לתאר את הבגדים של מיאקה רק במונחים של שדה האופנה מכיוון שהוא הציג בתערוכות רבות ברחבי העולם, התצוגות שלו נוצרו כמיצבים או כמופעי ריקוד וצילומי האופנה שלו צולמו לא פעם על-ידי אמנים. רבים מעיצוביו נמצאים כיום במוזיאונים, כולל האוסף הקבוע של ה-MoMA.

קראו עוד במגזין המחלקה >>

פרופ׳ אורי ברטל

מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית