עירום, אמנות וצנזורה – מי אמור לקבל החלטות? | בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

עירום, אמנות וצנזורה – מי אמור לקבל החלטות?

פורסם ב
25.12.22

עיריית ירושלים דורשת להסיר ציורי עירום מתערוכה מתוך 'התחשבות באוכלוסייה באזור'. התערוכה קרובות עוסקת בדימויי גוף נשי ומוצגת בגלריה עירונית ברחוב יפו, הגובל בשכונות חרדיות. הצעד ננקט למרות שציורי העירום לא פונים לרחוב ושבכניסה מוצב שלט המיידע עוברים ושבים על כך." זו היתה כותרת כתבתה של יעל פרידסון בהארץ ב-20 דצמבר 2022. הוויכוח התלהט, ונכון לרגע כתיבת שורות אלו הוא עדיין בעיצומו. התערוכה, שהיתה אמורה להיפתח ב-21 דצמבר, נאצרה על-ידי אביטל וכסלר ומוקדשת ליצירותיהן של שרה בנינגה ושל רחל רוטנברג.

מראה הצבה, גלריה ביתא, דצמבר 2022
גלריה ביתא, דצמבר 2022

 

מובן, שאין זו הפעם הראשונה שמוזיאון או גלריה מצווים להסיר יצירות אמנות שמאן דהו חשב אותן לפוגעניות. גם אין זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה במוסד עירוני ושמי שמבקשים להתערב בתערוכה שמוצגת בו הם ראש העיר בכבודו ובעצמו או מישהו מטעמו. זכור המקרה של ראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני (Rudy Giuliani), שהורה בשנת 1999 לסלק את היצירה The Blessed Virgin Mary (1996) של האמן הבריטי-ממוצא-ניגרי כריס אופילי (Chris Offili) מתערוכת סנסשן (Sensation) שהתקיימה במוזיאון של ברוקלין, בגין העובדה שהיא מכילה גזרי תצלומים פורנוגרפיים המציגים איברי מין נשיים, מזה, וגללים של פילים, מזה. הוא גם הבהיר שאם הנהלת המוזיאון לא תיענה לבקשתו, הוא ימשוך ידו ממימונו ויסלק אותו מהבניין העירוני שבו הוא ממוקם.

בהקשר זה של הטלת צנזורה על הצגתה של יצירת אמנות בתערוכה, ואפרופו צנזורה שמקורה בהתנגדות לייצוגים של גוף עירום, מעניין לתת את הדעת על מקרים שבהם המוזיאון עצמו נדרש לסוגיה ופעל מטעם עצמו. 

בשנת 1857 הגיע העתק פסל דוד של מיכלאנג'לו למוזיאון סאות' קנסיגנטון (South Kensington) (לימים מוזיאון Victoria and Albert) בלונדון. בעקבות תגובתה המזועזעת של המלכה ויקטוריה, שבעצמה תרמה את המתנה, למראה הגוף העירום, החליטו פרנסי המוזיאון לייצר עלה תאנה עשוי גבס ולהצמידו בעזרת שני ווים לאיבר שאבוי לנו מלראותו, כל אימת שייערך במקום ביקור מלכותי. כיום העלה מוצג על גבי חלקו האחורי של הכן שהפסל ניצב עליו, עדות למחויבותו של המוזיאון ליצירת המקור (גם אם באמצעות העתק שלה), מחד גיסא, ולהיסטוריה של התצוגה ושל הדיון על אודותיה, מאידך גיסא. אגב, עוד לפני ההחלטה שלא לעשות בעלה שימוש, הודיעה הנהלת המוזיאון ש"גלריית ההעתקים שימשה לעתים קרובות מורות פרטיות לצורך הוראה של סטודנטיות צעירות, ואף לא אחת מהן התלוננה אי-פעם". למותר לציין, שהיצירה המקורית מוצגת מלוא הדרה ועירומה באקדמיה של האמנויות (Accademia di Belle Arti) בפירנצה וששני העתקים שלה מוצגים קבל עם ועולם במרחב הציבורי של העיר.

מימין: העתק פסל דוד של מיכלאנג'לו, מוזיאון ויקטוריה אנד אלברט, לונדון | משמאל: עלה התאנה שנועד לכסות את העירום של דוד, מוזיאון ויקטוריה אנד אלברט, לונדון
מימין: העתק פסל דוד של מיכלאנג'לו, מוזיאון ויקטוריה אנד אלברט, לונדון משמאל: עלה התאנה שנועד לכסות את העירום של דוד, מוזיאון ויקטוריה אנד אלברט, לונדון 

 

בניגוד למוזיאון שהחליט להתחשב ברגשותיהן של המלכה ושל שאר נשים חסודות באנגליה ה"ויקטוריאנית" ולהגן על נשמותיהם הרכות של ילדי הממלכה, תוך שהוא מפעיל צנזורה עצמית, מעניין להציג את תגובתם של מוזיאונים בווינה לצנזורה מבחוץ, שמנעה מהם לשווק תערוכות באמצעות ציורי עירום, בגין העובדה שהם נושאים "פוטנציאל פורנוגרפי". פעם אחר פעם נמחקו מהרשתות החברתיות (דוגמאת פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר) תמונות שאותן העלו מוזיאוני העיר והגלריות שלה וכללו ייצוגים של גברים ונשים בעירום. זה מה שקרה, למשל, לציור של נובויושי אראקי שהעלה מוזיאון אלברטינה, לציור של אגון שילה שהעלה מוזיאון לאופולד, לציור של פטר פול רובנס שהעלה מוזיאון האמנות (Kunsthistorisches Museum) ולצלמית ונוס מווילנדורף בת 29,500 השנים (לערך) שהעלה מוזיאוןן הטבע (Naturalhistorisches Museum).

תמונה
מימין: ונוס מווילנדורף, מוזיאון הטבע, וינה, משמאל: ונוס מווילנדורף באתר OnlyFans

מימין: ונוס מווילנדורף, מוזיאון הטבע, וינה, משמאל: ונוס מווילנדורף באתר OnlyFans

 

באוקטובר 2021 חברו המוזיאונים האמורים למהלך חתרני, שבמסגרתו פתחה מועצת התיירות של וינה חשבון באונליפאנס (OnlyFans), אתר המנויים הפופולרי למבוגרים בלבד שמתמחה בתכנים פורנוגרפיים, והעלתה אליו תצלומים של מיטב היצירות שהעיר מתהדרת בהן. מובן, שבהקשר של וינה, אי אפשר שלא להזכיר את המוטו של תנועת הזצסיון (Sessesion), שהכריזה לפני למעלה ממאה שנים ש"לכל דור האמנות שלו, לאמנות החופש שלה". אין ספק, שפעולה מתריסה זו, שלא נעדר ממנה המימד הציני, נועדה לא רק להזכיר לציבור הרחב מה מוצג במוזיאונים של העיר ולהעניק פרסום לתערוכות המתקיימות בהם, אלא גם ואולי בעיקר, לעורר שיח נוקב על גבולות השיח, על חירותה של האמנות ועל חירותם.ן של האמנים.יות ושל האוצרים.ות.

ובחזרה לאירועי השעה בירושלים, נשאלת השאלה עד כמה לגורם המממן, תהא זו העיריה או הממשלה, נתונה הסמכות להתערב במה שמתרחש בין כתלי המוזיאון או הגלריה ולהטיל צנזורה על עצם ההצגה ו/או פעולת האוצרות?

 

ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>

InstagramFacebook