כשהאמנות עוזבת את המוזיאון ויוצאת להפגין

במאי 1968 כבשו אנשים צעירים (יותר או פחות) את רחובות פריז. מה שהתחיל בסדרה של שביתות סטודנטים, הוביל בהמשך להפגנות המוניות, לקרבות רחוב עם המשטרה ולבסוף לשביתות בכל רחבי צרפת. מדי בוקר קמו תושבי העיר לגלות עוד ועוד כתובות קיר (גרפיטי) וכרזות, שהודבקו לקירות הבתים וביטאו במלה ובתמונה את הזעם ואת התקווה. אמנים וסטודנטים לאמנות, שהתארגנו תחת השם Atalier Populaire, השתלטו על בית הספר הגבוה לאמנות הבוזאר (École des Beaux-Arts) והנפיקו מדי לילה כרזות מודפסות חד-צבעיות שהופצו באלפי עותקים בכל פעם. אחת הכרזות הציגה אישה חשופת חזה, עוטה לראשה מצנפת, אוחזת בידה האחת פלטת ציירים ואת ידה השנייה נושאת כלפי מעלה תוך שהיא מניפה שפכטל ציירים. הכתובת הרשומה מעליה ומתחתיה אומרת: "האמנויות היפות (כשם בית הספר שעליו השתלטו) נגמרו, אבל האמנות המהפכנית נולדה".

אף אחד לא טעה בזהותה של האישה - זוהי מריאן (Marianne), הדמות האלגורית שמקורה במהפכה הצרפתית ומסמלת את החירות (וגם שוויון, אחווה ותבונה). אף אחד גם לא טעה בזהותה של יצירת האמנות ששימשה מקור השראה למעצבי הכרזה - זוהי תמונת חירות מובילה את העם (La Liberté guidant le peuple), מעשה ידיו של גדול הציירים הרומנטיקנים הצרפתים אג'ן דלקרואה (Delacroix) משנת 1830. ציור השמן גדל הממדים מוקדש למהפכת יולי 1830 בצרפת ומציג את מריאן כשהיא פוסעת בצעד נמרץ עלי בריקדות, שדיה נחשפו בלהט העשייה, רובה מכודן בידה האחת ודגל הטריקולור (שלושת הצבעים) הצרפתי בידה השנייה. בעקבותיה נוהרים המוני אזרחים הנחושים להילחם למען זכויות האזרח.

מאז רבות הן המחאות שידע העולם כולו שניכסו לעצמן את היצירה, שהיתה ל"קאנונית" ולסמל אוניברסלי ועל-זמני של קריאה שקוראים האנשים ה"פשוטים" להילחם בשם החירות, יהא טיבה אשר יהא, ולמענה.

לפני זמן מה קיבלנו תזכורת מקומית ליצירתו של דלקרואה, כאשר ברשתות החברתיות הופץ תצלום של שרון אברהם המציג חבורת צעירים שהתקבצו למחות ליד מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל בבלפור. אחת המפגינות לובשת שמלה צהובה, חושפת את שדיה ונושאת דגל ישראל בצבעי אדום-לבן.

השאלות המעניינות אינן נוגעות, כמובן, רק ביחס בין היצירה המקורית לבין אלו ששואבות ממנה פעם אחר פעם השראה (חזותית ואידיאולוגית כאחת), אלא גם בקשר האפשרי בין אלו לבין עצמן. מחאות מטבען הן ספונטניות וצומחות "מלמטה", אבל ברגע שבו הן פורצות למרחב הציבורי הן הופכות לנחלת הכלל, משפיעות עליו ומושפעות ממנו. בהקשר זה יש להידרש גם למרחב עצמו – לרחוב, לכיכר, לחזיתות הבתים המשמשים תפאורה להתרחשות, ולעתים גם להבנה שמבינים המוחים שהם עצמם השחקנים. בין שכך ובין שכך, למחאות יש היבט חזותי וחומרי שחשיבותו מצדיקה התייחסות היסטורית, תיאורטית וביקורתית.

ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>