זְנב מטוס – בין ההגמוני לחתרני ובין הנצחה למחאה, וחוזר חלילה

ניתן לנתץ את סמלינו,
אך לא את רוחנו
ניתן לרמוס את שלטינו,
אך לא את ערכינו
ניתן לשבור את פסלינו,
אך לא את תקוותנו

טקסט זה מקבל את פני הבאים לרחבת מוזיאון תל אביב ובית אריאלה למן ראשית אפריל 2023. לא הרחק ממנו מוצבת יצירת אמנות מעשה ידיו של אמיר יציב המורכבת משני אלמנטים: שברי עץ בגדלים אקראיים הצבועים באפור ואגרוף זקור עשוי רשת עץ הצבועה בשחור. במרכז היצירה זוהר כוכב כחול על רקע של עיגול לבן. מדובר, כמובן, בסמלו של חיל האוויר.

זהו, למעשה, השלב השני בחייה של היצירה. קדם לה פסל של זנב מטוס אף-16 שכמו נתקע בקרקע, אחרי שנפגע מסיבה כלשהי. על קצה הזנב נחקק אגרוף גדול. הפסל הוצב כאן על-ידי קבוצת לוחמים יוצאי חיל האוויר כחלק מן המחאה נגד הרפורמה המשפטית. אלא שמי שביקש לסמל את התרסקות הדמוקרטיה, רוסק בעצמו על-ידי מפגיני ימין תומכי הרפורמה המשפטית ימים ספורים לאחר שהוצב בחזית המוזיאון.
אבקש להציף מספר הגיגים, העולים כולם למראה יצירת האמנות על שני פרקי חייה. למרות שעל פניו אין ביניהם קשר מוצק, כריכתם האחד בשני מציבה תמונה כוללת של מה שקורה כאן בחודשים האחרונים ושיש לראותו בהקשרים תרבותיים, פיזיים-מרחביים והיסטוריים שונים.

הגיג מס' 1: שילוב של סמלים – א"ב של סמיוטיקה חזותית
תוך כדי שהמחאה ממשיכה וטרם אמרה את מילתה האחרונה מתחילה להתבהר העובדה שנוצרת כאן שפה חזותית מרתקת, הכוללת שלל דימויים ונפרשת על-פני מגוון של מדיה ומופעים אמנותיים-עיצוביים. די אם נזכיר את האגרוף, הדגל, הצבע האדום, בכלל, ומופע השפחות, בפרט, ואינספור הכרזות והמיצבים השוזרים בין מלה לדימוי בדרכים יצירתיות להפליא. בהקשר לאלו מעניין השילוב המתקיים כאן בין האגרוף, שהיה לסמלה האולטימטיבי של המחאה, לבין שרידיו של זנב המטוס ביצירת אמנות אחת המדברת שפות עיצוביות שונות.

הגיג מס' 2: המרחב העירוני – מעטפת של מבני ציבור ומצע לפיסול חוצות
המקום שבו הוצבה היצירה אינו סתם מקום (כאילו שיש דבר כזה, סתם מקום). מדובר ברחבה עירונית מרכזית המשמשת מתחם גישה למוזיאון האמנות ולספריה הציבורית הגדולים והחשובים של תל אביב. את הצלע הבנויה השלישית מייצרת חזיתו האחורית של בית המשפט. מן הצד השני של הכביש נשקף מתחם ה"קריה". אמנות ותרבות, משפט וביטחון חברו להם יחדיו ומהווים מעטפת ומצע לקבוצת יצירות אמנות. החשובה והזכירה בהן היא, כנראה, עקידת יצחק של מנשה קדישמן (1985-1982), השוזרת בין מיתוס מקראי לאתוס ישראלי. כמו כן, יש לתת את הדעת על כך שהרחבה האמורה שימשה, למן חנוכתו הרשמית של המוזיאון ב-1971, אתר לאינספור הפגנות ומחאות. ככזו היא ניצבת בשורה אחת עם כיכר רבין (לשעבר מלכי ישראל) וכיכר התרבות (כיכר הבימה).

הגיג מס' 3: על הרס של יצירות אמנות – מן הממסדי-הגמוני לחתרני, ולהפך
ההיסטוריה רצופה מקרים שבהם פסלים של מנהיגים או דימויים שמייצגים את השלטון נהרסו על-ידי מתנגדי המשטר או מי שביקשו לערער על הנרטיב ההגמוני. די אם נזכיר בהקשר זה את פסליהם של לנין וסטאלין, סאדאם חוסיין ומנהיגי צבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים האמריקנית, שהושחתו, נותצו, הופלו וסולקו במסגרת פעולות התנגדות ונקם, שנשאו מטבען אופי אנטי-ממסדי וחתרני . על פניו, זה מה שקרה לפסל זנב המטוס. אלא שהפעם מדובר במקרה הפוך לחלוטין: גם אם לא היו אלה נציגי השלטון או שלוחים רשמיים מטעמו שהרסו את היצירה, עדיין מדובר במי שתומכים בו, ובעיקר במנהיג. הם אלו שהתנכלו ליצירה החתרנית, תוך שהם מתעדים את עצמם זועקים בגרון ניחר את שמו של בעל הבית.

הגיג מס' 4: ישראל 2023 בין הנצחה למחאה, וחוזר חלילה
אי-אפשר שלא לחשוב למראה זנב המטוס על אנדרטאות שונות הפזורות ברחבי הארץ ומנציחות את מי שנהרגו במלחמות ישראל השונות. בשדה הצפוץ מאוד של האנדרטאות המקומיות ניתן להבחין בקבוצה ייחודית, המושתתת על "שרידי קרב", החל ברובים ובתותחים וכלה בטנקים ובנגמ"שים. אלו הוצבו כאתרי זיכרון ספונטניים על-ידי הלוחמים עצמם מיד בשוך הקרבות, או ששולבו לימים בפסל או באנדרטה רשמיים. המכנה המשותף לאנדרטאות בשתי הקבוצות הוא שלרוב הן ממוקמות באתרי הקרבות עצמם ומהוות עדות ניצחת ונצחית למה שהתחולל שם, לגבורתם של הלוחמים ולמחויבותם למטרה, לעם ולמדינה. מובן, שהראשונים לעלות על הדעת הם שלדי המשוריינים בצדי הדרך העולה לירושלים. אבל גם מקומם של מטוסים, או חלקי מטוסים, יכירם כאן. כזו היא, למשל, האנדרטה לזכר אבשלום (אבשה) רום (פרידמן) ואביהו אכר, טייס ונווט של חיל האוויר שנפלו בטיסת אימון ב-1977. האנדרטה, הניצבת בצומת אחיהוד שב גליל, הוקמה ב-1979 וכוללת את חלקו האחורי של מטוס הפנטום שהתרסק אל הקרקע.

מיקומה של היצירה הנדונה כאן בלב רחבה שידעה, כאמור, הפגנות ומחאות רבות יכול להעלות בתודעה את אותן אנדרטאות הניצבות באתרי הלחימה ומהוות חלק מנרטיב מורשת הקרב. ובאשר לשילובם של שרידי זנב המטוס בפסל האגרוף, הרי שהוא מזכיר את אותן אנדרטאות שבהן נשזרו השרידים של כלי הנשק ביצירה פיסולית. כאלו הן, למשל, רבות מהאנדרטאות של יגאל תומרקין, דוגמת אנדרטת הבקעה בבקעת הירדן (1972).

ואם לחזור לשלט שאיתו התחלנו, הרי שיש כאן "סמל, שלט ופסל" ויש כאן "רוח, ערכים ותקווה". והם שזורים במקום הזה מלוא רבדיו: הכיכר העירונית, הרחובות שבהם מתקיימות ההפגנות ואתרי ההנצחה הרבים לנופלים במלחמות ישראל. אלו מזינים את אלו.
ופרק נוסף: רגע לפני שהטקסט עלה לאתר רוססה היצירה בכתובת גרפיטי הנושאת את הכיתוב "רבין הנאצי", ולצידה צלב קרס. פרק נוסף בוונדליזם. מרכיב נוסף במרכיבי הישראליות, על ההיסטוריה שלה וההווה שלה.

ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>