"המקום אשר אתה עומד עליו" - על דריכה על דימויים של אנשים בין השפלה להוקרה

בהפגנה שהתקיימה בירושלים ב-26 אפריל 2023 מטעמם של תומכי הרפורמה המשפטית נפרשו בכניסה לַמתחם כרזות ענק הנושאות את דיוקנאותיהם של שופטי בית המשפט העליון, בהם הנשיאה אסתר חיות והנשיא לשעבר אהרן ברק, ושל היועמ"שים בהווה ובעבר, גלי בהרב-מיארה ואביחי מנדלבליט. ההמונים, שגדשו את המקום, מצאו עצמם רומסים את הדיוקנאות במו-רגליהם. חלקם תועדו כשהם עטים על ההזדמנות בלהט ובנחישות מעוררי השתאות. פעולה זו עוררה, מטבע הדברים, הדים רבים. היו שטענו שלשפל מדרגה כזה טרם הגיע מן הצדדים במאבק היצרי המתקיים, נכון לעכשיו, במדינת ישראל.

לדיון על אקט הרמיסה הפיזית שרומס אדם דימוי של אדם הנמצא למרגלותיו, יש להקדים דיון על עצם הפוזיציה הזו. הנחת היסוד היא כמובן שפעולת הרמיסה היא פעולה אגרסיבית המייצרת, ברמה המיידית והבלתי משתמעת לשתי פנים, סיטואציה היררכית, שלא לומר דיכוטומית, הכוללת מנצח אקטיבי (טוב) ומנוצח פאסיבי (רע). מובן, שהעימות שניטש בין שני כוחות יריבים יכול להיות כזה שיש לו (או היה לו) קיום בשדה קרב גשמי ויכול להיות שמדובר במאבק רוחני. בין שכך ובין שכך, מי שידו (או רגלו) על העליונה בטוח בצדקת דרכו ובעליונותו המוסרית. אבל המלחמה המתקיימת בין הטוב לרע מתרחשת, כנראה לפני הכל ואחרי ככלות הכל, בנפשו.ה של כל אחד.ת מאיתנו, והיא מרה ובלתי פוסקת. הנצרות מדברת על מידות הנפש הטובות הנלחמות לאורך כל חיינו במידות הנפש הרעות – זוגות זוגות הן יוצאות לקרב שאחריתו מי ישורנה. וככל שהדבר נוגע בעימות המר הזה, הפסיכומכיה (Psychomachia, הקרב על הנפש), הרי שבאמנות הוא מומר לעתים בהצגה חד-משמעית של ניצחון המידה הטובה על זו הרעה (Virtues Triumphant): המידה הטובה המנצחת (יפה, זקופה, שלווה וחזיתית) עומדת על המידה הרעה המובסת (מכוערת, מעוותת, מבועתת וצדודיתית). למען הסר ספק, היא גם נועצת בגופה רומח. הניצחון הוא בחזקת עובדה קיימת ומוגמרת. כזו היא, למשל, ההצגה של ניצחון המידות הטובות בקדתרלה של שטרסבורג (המאה ה-13) – אנושיות מול מפלצתיות; אנושיות על מפלצתיות.

העניינים הופכים מורכבים יותר עת שהרומס הוא אדם בשר ודם והנרמס אינו אלא דימוי – ייצוג של מישהו. קצרה היריעה מלקיים דיון על ההיסטוריה של פסיפסי-הרצפה ועל היחס המורכב אליהם, ככל שהדבר נוגע בקשת נושאיהם, באתרים היאים להם ובטיב האינטראקציה המתקיימת ביניהם לבין מי שרואה אותם – נוגע בהם. די אם נזכיר שבימי-הביניים התקיים דיון תיאולוגי מרתק על אודות השימוש בהם בכנסיות נוצריות. מצד אחד, היו מי שהתריעו כנגד היחס המבזה שהיה מנת חלקם של הדימויים המקודשים המוצגים על-גבי הרצפות, כדי כך ש"לעתים קרובות אנשים יורקים בפניו של מלאך" (כך כתב אב-המינזר הצרפתי בן המאה ה-12 ברנרד מקלרבו). מצד שני, היה מקובל לחשוב שזה בדיוק המקום היאה להצגת חיי אדם עלי-אדמה.
על אופציית הכבוד החד-משמעי שמוענק דווקא למי שדמותו, או שמו, מוצגים על-גבי הרצפה, יעיד, למשל, פסיפס-הרצפה בכניסה לפורום מוסוליני (לימים, הפורום האיטלקי) (Foro Mussolini, Foro Italico) ברומא (1937). הנתין-מבקר-צופה נהפך על כורחו לחלק מחבורת המצדיעים-מריעים למנהיג, הדוצ'ה בניטו מוסוליני. ההתבוננות השזורה במגע פיזי מייצרת תחושת שייכות ושותפות מצדו של הנתין.

אז, מתי עצם הדריכה על דמותו של אדם, או על שמו, נועדה להשפילו ולשים ללעג ולקלס את הערכים שבשמם הוא פועל (כמו בירושלים) ומתי מדובר דווקא במחווה של הערכה, אולי הערצה, וניסיון כן להתכנסות במרחב פיזי-רעיוני משותף (כמו ברומא)? לא תמיד העניינים ברורים מאוד וחד-משמעיים. "אבני הנגף" (Stolpersteine), שאותן משקיע האמן הגרמני גונטר דמנינג (Gunter Demning) במדרכות בערים שונות באירופה לזכרם של קורבנות הנאציזם (מאז שנת 1995), מהוות דוגמא מעניינת בהקשר לסוגיה הנדונה כאן. כל אחד מהלוחות ממוקם בפתח ביתו של הנספה וכולל את הכותרת "כאן גר" או "כאן חי" ואת שמו, שנת הלידה שלו והתייחסות לגורלו. לא מעט אנשים טענו למן ההתחלה שאין זה יאה ששמות הקורבנות יהיו למרמס רגל. בה בעת, קשה לערער על כך שהדריכה על אבן הנגף טורדת מנוחה, מחייבת עצירה (שלוח קירי אינו בהכרח מחייב), חשיבה והרהור, ואולי אף משמשת מעין חלופה ראויה למצבה (ולקבר) שלהם לא זכה האדם המונצח כאן.

אם נחזור למה שקרה בירושלים, אזי  ככל שהדבר נוגע בדימויים של מנהיגים ושאר אושיות פוליטיות, שהונחו על-גבי הרצפה על-ידי מי שמתנגד להם (בניגוד למה שראינו ברומא), המניע הפוגעני אינו משתמע לשתי פנים. זכור פסיפס האריחים בכניסה ללובי של מלון אל-ראשיד בבגדד, שעליו התנוסס דיוקנו של הנשיא האמריקני ג'ורג' הרברט ווקר בוש והכיתוב BUSH IS CRIMINAL באנגלית ובערבית. כל מי שנכנס למלון המפואר או יצא ממנו מצא עצמו צועד על-גבי הדיוקן, רומס אותו ובהכרח מבזה את המנהיג ואת המדינה שאותה הוא מייצג. היצירה, שעוצבה על-ידי האמנית העיראקית לילא אל-עטאר (Layla Al-Attar), שובצה כאן בשנת 1991 (לאחר סיומה של מלחמת המפרץ הראשונה), נהרסה חלקית על-ידי הגייסות האמריקניים בשנת 2003 והוסרה לחלוטין בשנת 2008. אין ספק, שמדובר במקרה מעניין של הרס יצירת אמנות מתוך כוונה להגן על המושא שלה.

דווקא אל נוכח המורכבות שמייצרים דימויים המוצגים על-גבי רצפה ואופציית הדריכה על גביהם, שלא לומר ההכרח לעשות זאת, נראה שבירושלים נחצו כל הקווים האדומים.

ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>