בבית

מה לך בחוץ, ילדה? / מנוח לא מצאה רגלך./ ציפור פצועה, חזרי אלי / ושובי לביתך.
(דליה רביקוביץ, שובי לביתך, 1981)

לאקדמיית בצלאל מושב חדש. מרהיב. לבן. בוהק. לבצלאל בית חדש ויפה מזכוכית ובטון. הוא רחב ממדים ושקוף. אפשר להשקיף דרכו על הנוף ועל הר הצופים ולהתענג על תחושת המרחב הפתוח שהוא מייצר. הבית החדש של אקדמית בצלאל גורם להתפעמות. הוא מרגש בנוכחותו המעוצבת במרחב צפוף, ומעניק עונג חזותי במעקב אחר נתיבי ההליכה על גשרי מעבר צרים, כאילו היו ההולכות וההולכים מתרגלים מסלולי הליכה בתערוכת אופנה מפוארת. בואו! הצטרפו! המופע בעיצומו.

לבצלאל בית חדש ובכל יום הצועדות והצועדים בתוכו בוחנים את המקום מחדש: האם המקום יאפשר מרחב ללמידה? האם המוסד יאפשר מקום לחקירה וליצירה? האם הבית יעניק חלל לשהות במחיצתו או אולי אפילו מסגרת אינטימית לשיחות מרגשות על אמנות, עיצוב או אהבת הידע.

שכן, למונח בית הקשרים רבים: בית הוא מקום חם ובטוח. הוא מחסה ומקום מלא חיים. הוא מקור לעיבוד חוויות ורגשות. הוא סביבה שנועדה לנוחות ולרווחה. ניתן להירגע ולהתכונן בו ליום חדש. הוא מקום לישון בו, לשהות בו, לגור, ללמוד ולחקור בו. הוא מקום לחיות בו. בית הוא גם שקט מההמולה. הוא שומר על הפרטיות, על אינטימיות ורגישות. הוא מעניק חופש לאני ומאפשר לכונן ריבונות לעצמי. בית הוא המקום שאפשר להיות בו מי שאני, להשיל את המסכות ולאסוף את העצמי. בית הוא גם מקום שאפשר להתגעגע אליו ולחזור אליו כדי לחזור לעצמי, לגבש את האני ולהתכונן ליום חדש.

הבית, כותב עמנואל לוינס בספרו כוליות ואינסוף, הוא מקום של התכנסות האני במגוריו או במגוריה. לבית "חזית לרחוב, אבל גם סודות משלו. בתוך המגורים ניתק ההיות נפרד מן הקיום הטבעי" (2010, 126). האני, מסביר לוינס, מתכנס בעצמו, פותח ומבטיח לעצמו את הפנימיות. הבית, עבור לוינס, הוא מקום לאני להיות עם עצמו או עצמה, להשהות את העולם, הטבעי כמו גם החברתי, כדי לאחות את העצמי לפני היציאה אל העולם. הבית הוא מקום מבטחים שמאפשר לגדול ולהתפתח.

כדי שהבית יהיה מקום של התכנסות, על האני לכונן עצמו כנפרד. על האני למצוא אינטימיות בעולם אנושי עם האחר. כלומר, בבית האני לומד להבדיל את עצמו ולהפריד את עצמו כ"אני". כדי שהאני יוכל לכונן את עצמו כנפרד, כותבת בביקורתיות לוס איריגאראי (2016), צריך לוינס את "האישה" שתעניק לו אינטימיות, קרבה, חום, רכות, טיפול מעודן ואהבה. באמצעותה, יכול לוינס לאסוף את עצמו, לזהות את עצמו ואז לנתק עצמו ממנה, להגדיר עצמו כשונה ממנה וכנפרד מעשייתה. דרכה ובאמצעותה, הוא יכול לכונן את עצמו, למצוא את עצמו עבור עצמו ולהכין את עצמו לשוב לעולם, בעוד היא נותרת בתפקידה ושמורה בביתו.

הבית, כותבת דה בובואר (2007), אינו מקום עבור נשים המאפשר להן לכונן עצמן כסובייקט עצמאי המגדיר את עצמו ואת גורלו. להיפך, הבית הוא מקום בו הרהיטים וסידור הבית אמורים לשקף את נשיותן ואת "מהותן". הבית מהווה עבורן מלכודת המונעת מהן להיחשף לעולם, לחקור אותו ולפעול בו. הן לומדות לראות את דמותן במראה ולכן ניקיון הבית, עיצובו ואופיו מגלם את אופיין.

"כל כבודה בת מלך פנימה" כתוב בספר תהילים (מ"ה, י"ד) ובמשנה תורה לרמב"ם (י"ג, י"א) מסבירים שלא ראוי לאשה שתהה יוצאת מביתה בכלל. על בעלה – זה שיש לו בעלות עליה – לאסור עליה לצאת מביתה, הוא יכול לאפשר לה רק פעם או פעמים בחודש, כשהדבר נחוץ ואין ממש ברירה. הבית, לפי תפיסה זו, הוא מקום מושבה הקבוע של האישה. שם היא אמורה להמתין בסבלנות לבעלה לשוב מפעילותו כדי שתוכל לאפשר לו להתנער מההמולה, לנוח, לאכול, להתרחב, להתחמם מהקור. היא, לאחר יום מייגע של עבודת-בית בלתי מתכלה, צריכה לגרום לו להרגיש שבביתו יש לו שליטה מלאה על כל הנעשה בעולמו.

הבית, מוסיף זיגמונד פרויד, במאמרו "האל-בייתי", למרות היותו מקום בטוח ושלו, הוא גם מקום מאיים ומעורר חלחלה וחרדה. הוא מקום שבו מחשבות ותשוקות, שעד רגע מסוים נותרו מודחקות, עולות לתודעה ומאיימות לערער את האיזון העדין בין חלקי הנפש הלא מודעים. פרויד כותב, "אנו חווים תחושה אלביתית כאשר רושם כלשהו מקים לתחייה תסביכים ילַדיים מודחקים, או כאשר אמונות פרימיטיביות שהתגברנו עליהן זוכות לכאורה לאישור מחודש" (2012, 82). בבית, הלא מודע יכול לערער על תחושת הבית החם והבטוח ולעורר חלחלה ולחשוף אמת.

בית, לנשים רבות בעולם הוא מקום של פריווילגיה. לנשים רבות אין בית, טוענות פמיניסטיות, כמו צנדרה מוהטני ובידי מרטין (Mohatny, Martin, 1986 ), תרזה דה-לרוטיס (de Lauretis, 1990) ובוני הוניג (Honig, 1994). בית מעולם לא היה מקום עבורן. בית בטוח הוא סוג של אשליה. עבור נשים רבות, הוא מקום ילדותן ועליהן לעזוב אותו רק כדי לעבור לבית של גבר אחר, למקום שלא יהיה שלהן. הן מהגרות בביתן שלהן, ללא מקום משל עצמן.

בית יכול להיות בית לאומי. בנדיקט אנדרסון כותב שבית הוא קהילה מדומיינת (1999) העושה שימוש בתחושת הביתיות, בזיכרון ובשכחה משותפים, כדי להפעיל נשים וגברים, לרתום אותם/ן למשימות לאומיות ולצאת למלחמות. אך בית יכול גם להיות מקום שנכבש. מקום שנשים וגברים ברחו ממנו ומקום שלא ניתן לחזור אליו. זהו בית שצריך להקים במקום אחר. בית כמקום שנהרס וצריך לשקם.

בבית שכזה, יש צורך ליצר התנגדות ולהילחם על המקום, טוענת בל הוקס (1990hooks, ). ואיריס יינג (Young, 2005) מבקשת להחליף את המינוח השמרני, הפטריארכלי והאדיפלי על בית ועל נשים ולהרחיב את המקום העכשווי של נשים בביתן כדי להדגיש את פעילותן האקטיבית. הבית צריך להיות מסגרת שמאפשרת ליצור ולשמור על תרבות או מסורת. הוא צריך להעשיר את הזיכרון, להתחבר לשונה ולעורר רגשות של אחווה ולכידות. מהגרות שעזבו את ביתן, מולדתן או את ביתן הלאומי, יכולות בבית חדש להחיות את התרבות שאליהן הן מתגעגעות ולפעול כדי לבנות לעצמן מקום ייחודי אחר.

בית יכול גם להיות הסביבה הגאולוגית, כדור הארץ או "אמא אדמה", גאיה, כדברי אקופמיניסטיות, כגון קרולין מרצ׳נט (Merchant, 1980), סוזן גריפין (Griffin, 1978), ונדנה שיווה (Shiva, 1988), או קרן ווארן (Warren, 2000). הן רואות בהרס הסביבה פגיעה המבוססת על תפיסת בית לקויה. הרס הסביבה פרושו חוסר כבוד למקום שנותן מעצמו, שמזין, ששומר, שמעניק חיים. לפגוע בבית ובסביבה פרושו להתנהל באופן אלים כלפי אדמה, מקום, בית ונשים. בית הוא מקום שאמור לבטא את הכבוד לחיים סביבנו ואת הערכה לנתינה שמאפשרת לעצב מקום.

בית הוא מסגרת שסוגרת את החוץ מלהיכנס אל הפְנים ופותחת את הפְנים כדי שנוכל להתרחב ולהתרווח לתוך עצמנו, ללא הפליה, ללא חלוקה מינית או מגדרית, ללא הטיה דתית, עדתית או לאומית. בית הוא מקום שמעניק כבוד ורוך למי שמתנסה ורוצה להתפתח בין שעריו.

בבצלאל, בבית החדש, הרצון להקנות יחס של כבוד ושיווין לכל מגוון הבאות והבאים בפתחו מתורגם למעטה של שקיפות. הבניין מתריס על ההפרדה בין החוץ והפנים. על פי הגיון זה ללא פנים וחוץ, אין אפליה, אין הפליה, אין חציצה, אין קיפוח ואין יחס שונה לאחר.ת. הבית השקוף מייצר מרחב בו הכול מוצג באופן דומה. הכול מוצב על אותה במה. בבית השקוף–טוב, כמעט שקוף—שמסרב לעשות הפרדה בין הפנים והחוץ, שמבקש לכבד את כל השוהות והשוהים בין כתליו, אין חלוקה. החוץ חודר ומשקיף אל הפְנים, ואילו הפְנים המבקש להתכנס אל תוך עצמו כדי למצוא מרחב לשהות עם עצמו, מוצא עצמו מחפש מקום עבור עצמו. הפְנים לא מאפשר לאני להתכנס בבית אלא מעורר אותו או אותה לעטות מסכה של מי שפונה אל העצמי. "מה לך בחוץ... ציפור פצועה"? שואלת דליה רביקוביץ, שהרי החוץ הפך לביתך.

ד״ר ליאת פרידמן מרצה לפילוסופיה מודרנית ופוסטמודרנית, לפנומנולוגיה, לתיאוריה של הפסיכואנליזה, וחוקרת תרבות ומגדר במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל.

קראו עוד במגזין >>
למרחב להוגנות מגדרית >>