מה רוצים מאיתנו?

בשנת 1965 הוציאה חברת מאטל בובת ברבי תחת הנושא "מסיבת פיג'מות" (Slumber Party). העֶרכה המלווה כללה פיג'מה, חלוק, נעלי-בית גבוהות עקב, מראָה, משקל גוף ביתי וספרון. על מכשיר המדידה נרשם המספר 110 כמשקל היעד האידיאלי. 110 פאונד אינם אלא 49.9 ק"ג. על כריכתו הקדמית של הספרון נרשמה השאלה HOW TO LOSE WIGHT. על כריכתו האחורית נרשמה התשובה: !DON’T EAT. פשוט וברור. לסיבור הדעת, חישובים שונים שנעשו לגבי מידותיה של ברבי, לו חיה במציאות, קבעו שהיא היתה מתנשאת לגובה של 179.83 ס"מ. משמעות הדבר שמדד מאסת הגוף (BMI) שלה היה עומד על 16.24. הרבה מתחת לנורמה. על בריאות ותקינות פוליטית טרם דובר אז.

ב-21 ביולי 2023 עתיד לעלות הסרט "ברבי" בכיכובה של מרגו רובי. עוד בטרם נחשפו העלילה וה"טוויסט" בעלילה (בהינתן שיש כזה), מעניין לחזור ולהידרש לסוגיית אידיאל היופי, ככל שהוא נוגע במשקל הגוף, ובאופן שבו התרבות החזותית והחומרית מגיבה לשיח ואולי משפיעה עליו.
מן הידועות, שאידיאל היופי האנושי אינו מתמצה בנוסחא קבועה, אלא תלוי זמן ומקום. ככל שהדברים נוגעים בתרבות המערב של העשורים האחרונים, הרי שהיא נעה בין אופנות משתנות לתפיסות בריאותיות משתנות ובין תכתיבים נוקשים ומסרים חד-משמעיים לשיח מכיל ופלורליסטי. מובן, שקצרה היריעה מדיון עומק במה שקורה כאן. הדוגמאות הבאות תבקשנה להציף את הבלבול ותחושת חוסר האונים שאנחנו חווים.ות אל מול המסרים השונים הנוגעים במשקל הגוף בהקשר של מותר ואסור: טוב ורע, יפה ומכוער. המכנה המשותף להן הוא שכולן מבוססות על יצירות אמנות קנוניות, שחזקה עליהן שהן מוכרות לציבור הרחב. וזה כל-כך מבלבל, במיוחד נוכח העובדה שהמסרים האלו דרים בכפיפה אחת ועטים עלינו מכל עבר. 

אופציה 1: מותר להיות שמן (ובאופן מכוון אני משתמשת במלה זו שאינה תקינה מבחינת פוליטית)
כשחברת מוצרי הטיפוח והיופי The Body Shop עשתה שימוש בדיוקנה של פאולין בונפרטה כבת דמותה של ונוס המנצחת (Antonio Canova, Venus Victrix, 1805-1808), היא העניקה לנו את האישור להרגיש בנוח עם הגוף שלנו, שכן "יש שלושה מיליארד נשים שאינן נראות כמו דוגמניות-על ורק שמונה שכן". ולא, אין צורך לשאוף להיות ונוס. ואולי המסר הוא שכולנו ונוס, אלת היופי והאהבה, תהא תבנית הגוף שלנו אשר תהא? לעזאזל השמנופוביה (Sizeism).

אופציה 2: אסור להיות שמן
כשארגון הספורט האולימפי הגרמני (German Olympic Sport Federation) קרא לנו לזוז, הוא הזהיר אותנו מההשלכות הוודאיות של הימנעות מפעילות ספורטיבית – If you don’t move, You get fat. ברור, שאין גבר שלא רוצה להיראות כמו דויד של מיכלאנג'לו (1504-1501). זה עדיין החלום. וזה עדיין תו התקן. אז, עם כל הכבוד לתפיסת ה-Body Positive, קל מאוד לערער אותנו, בוודאי תחת הדגל של המסר הבריאותי.

אופציה 3: מותר להיות רזה
כשמשרד החוץ האיטלקי יצא בחודש מאי האחרון במסע פרסום לעידוד התיירות באיטליה, הוא בחר בוונוס מ"לידת ונוס" (Sandro Bottiecelli,1484-1486) כב"משפיענית וירטואלית" הקוראת לנו לעקוב אחריה. די במבט חטוף במי שמגלמת את היופי האולטימטיבי כדי לגלות שהיא רזה יותר מאשר במקור הרנסנסי המוכר והשחוק. מסתבר שהחוק האוסר על שימוש בתוכנת פוטושופ להצרת היקפיה של דוגמנית בשר-ודם אינו חל על דמות מצוירת. ובאשר לבקשתה "עקבו אחרי" (Follow me on), לא ניתן שלא לתהות לְמה הכוונה – ללכת בעקבותיה לאתרים הקסומים שעל רקעם היא מצולמת? או ללכת בעקבותיה ככל שהדבר נוגע במראה שלה?

אופציה 4: אסור להיות רזה
כשחברת הבגדים נוליטה (Nolita) יצאה עם קמפיין, שכלל שלטי חוצות ענקיים אשר נתלו ברחבי מילאנו בשבוע האופנה שהתקיים בעיר בספטמבר 2007, לא היה לאף אחד ספק שמדובר במסר אמיץ וחצוף, בוטה ועוכר שלווה, ישר וצבוע בה-בעת, שביקש להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שמה שקורה כאן הוא בבחינת אסון.  לשמה של חברת האופנה, המשחק כמובן עם שמה של לוליטה, הוצמד הכיתוב  No-Anorexia. ולאסון הזה שעליו היא מתריעה אחראים חברות האופנה, משרדי הפרסום, אמצעי התקשורת וגם הצרכנים.יות. אוליביירו טוסקני הוא שעמד מאחורי שני התצלומים של איזבל קארו בעירום מלא החושף את רזונה האיום ואת הפצעים שמהם היא סובלת. אחד מהם מבוסס על תמונת האודליסקה הגדולה של ז'אן אוגוסט דומיניק אנגרה (Ingeres, 1814). ושוב, טוסקני ידע וחברת נוליטה ידעה שכולנו נעשה את הקישור, ונשאל מה קרה לה, למי שאמנם נמצאה בתחתית הסולם החברתי בצבא הנשים שגדשו את ההרמון הטורקי, אבל על גופה המושלם אף אחד לא ערער? אי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה את "מיתוס היופי", ספרה המכונן של נעמי וולף (1990), שבו הוקדש פרק שלם ("רעב") לסוגיית המשקל ולהבנה שמי שמכתיבה לנשים להיות בדיאטת הרזיה תמידית היא כמובן הפטריארכיה, וזאת כתגובת נגד אלימה להישגי הפמיניזם. "כשמדברים על יופיו של ה'אידיאל' הנשי הרזה", היא קובעת, "לא מדברים על יופי כמושג אסתטי אלא על יופי כפתרון פוליטי" (179). ובהקשר זה היא כותבת גם על "פורנוגרפיית היופי, [ש]הופכת את הפרעת האכילה לבלתי נמנעת, ואפילו לנחשקת" (194). אז, אפשר שזהו אידיאל היופי שאותו מכתיב לנשים ההרמון המדומין העכשווי? אגב, קארו הלכה לעולמה שלוש שנים מאוחר יותר, כשהיא בת 28. מחלת האנורקסיה הכריעה אותה.

עד כמה המסרים מבלבלים? אפשר לנסות להחליף את הכיתובים לכל אחד מהדימויים ולראות מה יוצא.

ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>