על שקיפות, הפרעת קשב והמאמץ להרגיש בבית: מחשבות על קמפוס בצלאל החדש במגרש הרוסים

סטודנטיות בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות הוגות בבניין החדש

מאמר ביקורת טוב – לימד אותנו המשורר והמבקר הבריטי ו"ה אודן – לא יורה לנו מה לחשוב על מושא הביקורת; הוא לא יקבע בשבילנו אם היצירה טובה או רעה. מאמר ביקורת ראוי לשמו מזמין אותנו ללמוד דבר מה על הרגע הזה – בתרבות, בחברה, באמנות – דרך תיאור חי ומהימן של היצירה והתבוננות מעמיקה ומלומדת בה ובהקשר שבו צמחה. 
מה אנחנו יכולים ללמוד על הרגע הזה, בישראל ובעולם, מהתבוננות ביצירה האדריכלית שהיא קמפוס בצלאל החדש, שבימים אלו מתחיל לפעול בלב העיר ירושלים? לפניכם אסופת מחשבות ראשוניות ממאמרי ביקורת שעמלו עליהם סטודנטיות וסטודנט במחלקה לתואר שני במדיניות ותיאוריה של אמנות בבצלאל, בעודם לומדים להכיר את מקום הלימודים החדש שלהם.

אדריכלות של (הפרעת) קשב
מתוך מאמר הביקורת של מיכל ליפטשר

רוב הקירות בבניין החדש של בצלאל עשויים זכוכית שקופה, והכול גלוי: מכל נקודה בקמפוס נשקפות שכבות על גבי שכבות של מושאים להתבוננות. אנשים הולכים במסדרונות ואחריהם כיתות שבהן שיעורים בתצורות שונות – סדנאות עבודה, מכשירים גדולים, סטודנטים מאחורי שולחנות ומחשבים, סטודנטים בהרצאה מול מרצה ומסך, סטודנטים וכלי היצירה שלהם מפוזרים בחלל – ובהמשך בניינים, רחובות, כלי רכב, הרים. 

מבחינה כלשהי, השהות בבניין החדש של בצלאל יוצרת הפרעת קשב קבועה. אבל אולי דווקא כך הבניין משקף את המציאות היום-יומית של הדור שלנו? מציאות של עשרות טאבים פתוחים בה-בעת, מספר אין-סופי של דרכי מידע ותקשורת, הודעות שקופצות תדיר; מציאות רבודה, הלכה למעשה.

גלית ולנר, מרצה וחוקרת טכנולוגיות דיגיטליות והשפעותיהן על האדם והסביבה, מזכירה לנו כי בעבר, עד סוף המאה ה-19, ריכוז נתפס כהתמקדות בפעולה אחת, בעניין אחד, וכי ציפו מהמשתמשת (הקוראת, הצופה, הפועלת) להתעלם מכל הדברים האחרים שמסביב כדי למצות במיטבה את הפעולה (הקריאה, הצפייה, השימוש). במחצית השנייה של המאה ה-20 התפתחה טכנולוגיה שמציגה כמה וכמה תכנים בעת ובעונה אחת – בטלוויזיה, ברדיו – והצופה והמאזינה יכלו לעבור ביניהם ובכל פעם להעביר את הריכוז שלהן לתוכן אחר. הפילוסוף מרלו-פונטי דימה את דרך הריכוז הזאת לזרקור שסוקר את הבמה, ובכל פעם עובר למקום אחר וחושף קטע אחר השרוי בחשכה. במאה ה-21 הריכוז עובר טרנספורמציה נוספת: אנחנו לומדים לחלק את הקשב שלנו ולפזר את תשומת הלב שלנו בין כמה פעולות בה-בעת ולעבד את כולן בבת אחת. 

כשלמדתי בבצלאל לתואר ראשון – בקמפוס הישן בהר הצופים – המרצה שלי לטיפוגרפיה, אבי איזנשטיין, נהג לומר שיש לנו פריבילגיה מדהימה: אנחנו יכולים לסגור את דלת הכיתה ולהתמקד בעיצוב; להתעסק ביופי ובאסתטיקה של העולם ולהשאיר את כל השאר בחוץ. אבי איזנשטיין יצא זה כבר לגמלאות.

אולי המבנה החדש של בצלאל מגלם הצהרה חינוכית חדשה: לא זו בלבד שאנחנו מוּדעים למאפייני הדור שלומד היום, שניחן ביכולת לקלוט כמה ערוצים בבת אחת, אלא זה מה שאנחנו בבצלאל מצפים מכם כדור חדש של יוצרים ושל הוגים על אודות היצירה: בכל רגע נתון עליכם להתמודד עם מגוון דרכי מידע. עליכם להיות חשופים למגוון של מיני עשייה בו בזמן. עליכם להיות מודעים לעולם בחוץ בכל רגע נתון. כבר אין לכם אפשרות להתמקד בפעולה אחת. אי אפשר עוד להיכנס לאטלייה ולסגור את הדלת.

במבנה הישן קיבלו הסטודנטים חללים פרטיים לעבודה שהיו חבויים במסדרונות צדדיים, ואילו במבנה החדש הם מתבקשים לעבוד בחלל משותף וחשוף – בסדנאות העבודה, בכיתות, אפילו בספרייה – החלל פתוח לעיני העוברים ברחוב והעוברים במסדרונות. בסיור בסטודיו לקרמיקה, סטודנטיות בשנה הרביעית סיפרו כי החלל החדש, החשוף, אילץ אותן לאלתר קירות לעבודה ותלייה ולהתמודד עם רעש והסחות דעת, וגם פגע בתחושת הביטחון שלהן כשדברים נעלמו. אחת הסטודנטיות הצליחה "להשיג" חלל במקלט נסתר מהעין והודתה על המזל הטוב שנפל בחלקה. כמה מהכיתות בבניין כבר הוסבו באופן פיראטי לחללי עבודה סגורים. על כמה מקירות הזכוכית שפונים למסדרון נתלו ניירות, כך שכבר אי אפשר לראות את הפעילות שמתקיימת בתוך הכיתות. האם הצורך הבסיסי של אמנים במרחב פרטי ונסתר ליצירה הוא מהותי, שורשי? או אולי כרגע לומדים בבצלאל החדש בני "דור המדבר", ובעוד כמה שנים סטודנטים הלומדים בבניין השקוף לא יראו כל צורך בפרטיות ובהסתגרות כדי ליצור?

איזו מין שקיפות זו
מתוך מאמר הביקורת של ניר עמית 

בקומת הקפטריה של המבנה החדש של בצלאל פגשתי שתי סטודנטיות מהמחלקה לאמנות. אחת מהן סיפרה בהתלהבות שבקומה העליונה במבנה, כשהיא יושבת בסטודיו סמוך לחלון המזרחי, היא רואה את כיפת הסלע, והמראה הזה מרגש אותה. חברתה, שהייתה פחות נלהבת, אמרה שהיא מרגישה הרבה פחות בטוחה במבנה הזה. "הרחוב קרוב מדי, ואין לי הניתוק שהיה שם על ההר", הסבירה. מבעד לחלונות המבנה החדש של בצלאל אפשר לראות את הר הצופים. המבט לשם, אל האופק, מחזיר את המבט פנימה, אל שתי העובדות הידועות והמפורסמות על אודות המבנה החדש: העובדה שהוא נמצא במרכז העיר ירושלים, בין העירייה לבין מגרש הרוסים, והעובדה שהוא שקוף כמעט לחלוטין. מכל כיתה, סטודיו או מיקום כלשהו במרחב, המבט ממשיך רחוק, פוגע בסביבה העירונית ומחזיר את דימויי העיר פנימה.

כמו הכנסייה הסמוכה לו או בתי המידות של השכונה הקרובה, מוסררה, המבנה החדש שובה את העין. ירושלים משובצת באדריכלות עתיקה ובאבנים טובות, בקשתות, בחומות ובחצרות – וכולן מבקשות לרמוז על פאר עתיק, על היותה של ירושלים גברת מכובדת שכל מאהב השאיר לה מזכרת מתקופתו. קירות הזכוכית במבנה אינם מאפשרים להרפות מהידיעה הזאת. ירושלים משתקפת פנימה, פולשת, תובעת את מקומה בסדנאות האמנות, בין שיעורי התיאוריה לבין שיחות המסדרון. מהרחוב הקרוב של בית המעצר או כתמונת נוף של "הרים סביב לה", בכל רגע ירושלים יכולה לצוץ ולדרוש את תשומת הלב בעשייה האמנותית של בצלאל. 

בירושלים, יש לזכור, בראשית הייתה האבן. אבן גיר קשה ואטומה, אשר שמה התגלגל למרחקים, והיא מעוגנת בחוק העירוני עוד מהתקופה הבריטית. האבן היא אחד הדימויים השולטים בשיח על ירושלים, והיא תמיד מביאה איתה תחושה של עתיקוּת וסוד. הגדילו לעשות אדריכלי העיר בתחילת המאה העשרים: השכונות שנבנו מחוץ לחומות הקפידו על חצרות פנימיות וחלונות הפונים אל ליבו של המבנה. הבנייה המסורתית של ירושלים עיצבה אתיקה של מבט מהקהילה פנימה, שימור הקיים והתנכרות אל החוץ. אבן נערמה על אבן לכדי חומה, שסגרה על עוד קהילה ועוד קהילה, שהובדלו מהעולם החיצוני. במרחק 500 מטר ממבנה בצלאל אפשר למצוא לפחות שלוש שכונות שבחרו להיאטם ולהסתגר מפני העולם המשתנה שמחוצה להן.   

רק לתקופות קצרות התרחקו בירושלים מהאבן. בשנות ה-60 התירה הוועדה לתכנון ולבנייה שימוש בתחליפי אבן לצורכי בנייה. התרחבותה של ירושלים אחרי 1967 וצמיחתה לגובה אילצו את המתכננים לאשר שימוש באבן נסורה – לוחות אבן מנוסרים המשמשים לחיפוי המבנים. בניין כלל ומגדל העיר, שני מבנים שתוכננו בשנות ה-70 על ידי האדריכל דן איתן, מפגינים את האפשרות להתרחק מהאבן המסורתית. בשנות ה-80 אסרה הוועדה להשתמש בתחליפים, והאבן המסורתית חזרה אל מקומה. כעת, ההתרחקות מהאבן והמעבר לזכוכית מחייבים להסביר את עצמם.

אדריכלי המשרד היפני SANAA מתמחים במבני זכוכית, ולאחרונה חנכו גם במילאנו אוניברסיטה לניהול שקירותיה עשויים מהחומר השקוף. בירושלים אפשר למצוא מעט מאוד מבנים שקירותיהם זכוכית. לרוב, זכוכית מתבטאת ב"קירות המסך" של בנייני משרדים, וככזאת היא שומרת על גוון כהה יותר ושקוף פחות. היא מאפשרת בידוד ומניחה לאור הטבעי להיכנס ולשטוף את המרחב. מוזיאון הסובלנות, מבנה ציבור שעתיד להיפתח לקראת סוף שנת 2023, מתפאר בגג זכוכית הפונה אל השמיים ומסמן פתיחוּת. בית העם ברחוב בצלאל הוא מהמבנים הראשונים בעיר שנבנה בהם קיר מסך הפונה אל חזית הרחוב.  קיר הזכוכית המפורסם הזה קיים משנות ה-80 ועד היום, ובצידו האחד הוא גובל בסטודיו למחול של להקת קולבן דאנס. לפני למעלה מעשור כמעט הוסתר קיר הסטודיו השקוף. המבט הירושלמי נמשך אל הרקדנים, אל הגוף, שבעיר הקודש נוהגים להצניעו. המפגש בין הקהילה החרדית, הממשטרת את המבט, לבין הגוף החופשי והחי של הרקדנים הוליד מאבק. 

"הנה הזגוגית", כתב אלתרמן לפני כמעט מאה שנה, "שמה צלול משמותינו". בשנות ה-,30 שבהן כתב אלתרמן, קירות הזכוכית אפיינו את האדריכלות המודרניסטית. אדריכלי הבאוהאוס, אשר השפיעו רבות על הסגנון המקומי, אימצו את הזכוכית כחומר גלם. בית הספר לאמנות בדסאו, שממנו יצאה הבשורה של הבאוהאוס, ידוע בחזית הזכוכית המפוארת שלו, שתוכננה על ידי מנהל בית הספר וולטר גרופיוס. קיר הזכוכית תמך באווירת הבין-תחומיות של מוסד האמנות בדסאו, בעיקרון ביטול ההפרדה בין תחומי האמנות ובנגישות של מעשה היצירה. 

הזכוכית במבנה החדש של בצלאל מעמידה את ערך השקיפות לפני ערכים של מסורתיות, עתיקות ומקומיות. האבן הירושלמית נשאה איתה מטען היסטורי רב ומקושרת לחומר המקומי, שכן מקורותיה של האבן הם באזור ההר, במסלע המקיף את ירושלים. מתכנני המבנה, יוזמיו והוגיו ביקשו אולי להסיט את הדיון משאלת מסורת הבנייה בעיר וממקורות החומר. הזכוכית מייצגת את האפשרות לראות. באולם הכניסה למבנה ניתן לתפוס בו בזמן את סדנאות האמנות, את קומת הקפטריה ואת תמונת הנוף של ירושלים המזרחית על שלל אוצרותיה. הכול פתוח לפנינו, קרוב וגלוי. האמנות אינה מסתתרת בחדרי חדרים, והיא רחוקה ממגדל השן – כעת היא גלויה ופתוחה לעוברים ושבים במרכז העיר ירושלים, בין שהם פקידי עירייה מבניין ספרא ובין שהם חרדים מהשכונה הסמוכה. 

התיאורטיקנים של האדריכלות, קולין רואו ורוברט סלוצקי, מבררים בספרם משנת 1955 את מושג השקיפות באדריכלות המודרניסטית. הם עושים זאת באמצעות הבחנה בין שתי פרשנויות למושג שקיפות: ״שקיפות ליטרלית״, הקשורה לחומר (לרוב זכוכית), ו״שקיפות פנומנולוגית״, הנובעת מהיכולת לקרוא ולהבין את המבנה. הם תוקפים את המבנה של בית הספר באוהאוס וטוענים כי קיר הזכוכית שלו מהווה שקיפות ליטרלית בלבד, כלומר הוא רק מציג שקיפות על ידי קיר זכוכית, אבל לא מהווה מודל לשקיפות עמוקה, מהותית, היצוקה ביסודות המבנה. 

השקיפות הפנומנולוגית היא זו שמאפשרת להבין את המבנה לעומקו. את השימושים השונים בו. זה מבנה שמספק לנו הבנה רבת-רבדים של היסודות הגלויים והנסתרים בו, ומכוון לתפיסה שלמה יותר של הווייתו. אין זה מחייב כלל שימוש בחומרים שקופים או בקירות זכוכית. 

איזה מבט מאפשר לנו המבנה החדש של בצלאל? האם חלונות הזכוכית רק פותחים סדקים להצצה למעשה האמנות, או שמא חבויה כאן אמת עמוקה יותר – שקיפות של כלל העשייה, תמונה כוללת של הקומות השונות של מלאכת האמנות? 

די לכיבוש? או: כיצד יצמח יופי מתוך היופי
מתוך הביקורת של מורן סולמירסקי נועם

כאשר מלאו לי עשרים נבחנתי בוועדת קבלה לתואר הראשון במחלקה לאמנות בבצלאל; אישה צעירה ומבולבלת מאוד שבאה מהפריפריה. נולדתי וגדלתי ברמלה, עיר בעלת רקע מפוקפק – "פשע ורשע" קראו לה בזמנו. לבושה שמלה ורודה נפוחה משוק הפשפשים ביפו, בידיי תיק עבודות עם דיוקנאות עירום מונחים בתיקייה שחורה ועבה, הגעתי לוועדה. הייתי זרה בנוף המקומי, וסביב זרוּת זו נבנה הריאיון האישי. היה חם ולא נוח לעלות ברגל בעלייה החדה במזרח הר הצופים עד למחלקה לאמנות. התנשפתי וסיננתי קללות בין שפתיי. הבניין לא היה לי מובן באותה פעם ראשונה שראיתי אותו, וגם היום, עשרים שנה אחר כך, אני לא בטוחה שהוא מובן לי. לא היה יופי בבניין, לא היו בו אלמנטים אדריכליים מושכים. הבניין היה עשוי אבן ירושלמית חלקה, חלונותיו אדומים וצינורות צבעוניים כנחשים מזדחלים בתקרה. כמעט נדמה שרצון של האדריכלים להתנזר מיופי היה בכוונה תחילה. כאשר הגעתי למחלקה בשנה הראשונה תהיתי מדוע אין בה חלונות. אני לא בטוחה שפתרתי את החידה. הייתה הפרדה מוחלטת בין החוץ לפנים, היה חשוך ברוב המחלקות, והתאורה היחידה הייתה תאורת הפלורוסנט הלבנה והמעיקה. האם מתוך האין-יופי יצמח יופי? 

את ההפסקות ביליתי במדרגות הכניסה, צופה מלמעלה על השכונות הערביות הסמוכות לבניין ועל המרחבים הפרושים לפני. הבניין הפנה את עורפו לנוף וניצב כאילו בתמימות בעמידה מתבצרת מאוד, גברית, כובשת ומתריסה כנגד ביתם של אחרים. אלא שהבניין לא היה תמים. למרות כיעורו וגמלוניותו, הוא נוסד על מנת ליישב את ירושלים המזרחית בציונים ובציונות. 

כעת, בבניין החדש והנאה של בצלאל בלב העיר, האם אפשר לחשוב עליו כחף מכוחנות או שליטה? מה מסתתר מאחורי ההחלטה לחזור לעיר, האם באמת ישנו צורך ביצירת מרקם חיים חי בין היוצרים לבין תושבי העיר, או שמא הניע את המעבר דווקא הרצון לרדת מההר הכובש? אני רוצה לחשוב על הבניין החדש כמבקש להעניק גמישות מחשבתית ופלורליסטית ליוצרים וללומדים בו וגם לצופים בו. אני סקרנית לראות אם אמנם כך יהיה. ואם יהיה אפשר ליצור יופי גם מתוך היש.

בזכות האור ובגללו
מתוך מאמר הביקורת של אביב צוקר 

(...) אני עומדת בקומת הכניסה כשהדלת בגבי ופניי אל החלל, וכיאה לצלמת אני רואה אור. אור שוטף, נוגע בכל הקצוות, ממלא את הפינות, חודר, אור טבעי. אור טבעי שמהול בתאורת לד חמה, 3200K. מדוע צריך לערבב אור באור? 

"ראיתי עיר עוטפת אור / והיא עולה בשלל צבעי הקשת / והיא נוגעת בי כנבל העשור / ראיתי עיר עוטפת אור". 

כשמחפשים בגוגל "אור ירושלמי", התוצאה הראשונה היא הערך בוויקיפדיה של פזמון השיר "אור וירושלים" שמבצע יהורם גאון מאת יוסף שריג, מורה, חקלאי ומשורר, שנהרג כשנה לאחר כתיבתו במלחמת יום הכיפורים . ציפיתי למצוא הגיגים רוחניים יותר בנושא, אבל לא – מילות השיר חזרו ונשנו שוב ושוב בזמן שגללתי בין התוצאות. ירושלים ואור הם חיבור מתבקש כל כך, לאו דווקא בגלל כיפת הסלע המוזהבת שעומדת כמו שמש בעיר, וגם לא בשל מיקומה הגבוה, הקרוב לחמה. האור בה באמת אחר. עיני כולם נשואות אליה כמו אל השמש, והאור בה מקדש את מה שהוא נוגע בו. האור הירושלמי מקדש את המבנה ואת מעשי האמנות שנוצרים בו. לנצח צרובות בי השקיעות שהייתי רואה בבניין הישן בהר הצופים. מניפת גוונים מושלמת, שלא ראיתי כמותה בשום מקום אחר. בסוף יום לימודים ארוך היינו יוצאים מקומה חמש, מהדלת שליד המשרדים של אחראי הביטחון, פונים שמאלה לכיוון הכביש ואז ימינה לשלט "ביוש". שם, ברגע הפנייה, הייתי מרימה את הראש אל השמיים, כשהגוף שלי הולך עם כולם, אבל המבט שלי שקוע בצבעי השקיעה. 

העובדה שהבניין החדש שטוף שמש היא כנראה המעלה הגדולה ביותר שלו. ואולם זה בוודאי גם אחד האתגרים הגדולים: מדוע בחרו למקם מחלקות המבוססות על עבודה מול מחשבים או עבודה בחושך, כדוגמת המחלקה לצילום, דווקא בקומה העליונה המוארת? מדוע מיקמו את המעבדה הרטובה, המוכרת גם בשם "חדר חושך", באותה קומה חשופה? החלטה זו יוצרת נוף חריג וזר של מסדרון אטום מעל מסדרונות הזכוכית השקופים. גם במעבדה הדיגיטלית נדרשים למצוא פתרונות של החשכה לטובת עבודה מדויקת במסך המחשב. ככל שיורדים בקומות נחשפים יותר ויותר לסדנאות המרשימות של מחלקות העיצוב: סדנת העץ, מכונות התפירה, תנורי השריפה, שדווקא נסתרים מעין הציבור. 

בבניין הישן שבהר הצופים, מחסן הציוד היה כאבן שואבת ובמקום מרכזי – בקומה 8, בין חלל התצוגה של תקשורת חזותית לבין הספרייה והדקאנט. כעת הוא נמצא בקומה 1-, קומה חשוכה שלא זוכה להתחמם ב קרני השמש; קומה ריקה, המובילה לכיתות לימוד הבנויות כחללי הרצאות והאודיטוריום המרכזי (באופן אירוני, דווקא בהם הקירות אטומים, מה שמקנה להם נגישות גבוהה יותר לתליית עבודות במרחב הלימוד). האור במחשכים אלו מעורבב: המסדרון, שמגיעים אליו מהמדרגות המפותלות, שטוף בתאורת לדים חמה, כמו זו שמתערבבת באור הטבעי שמעל פני השטח. ואילו עם הפנייה למסדרונות המסתעפים אל חללי הלימוד, התאים, המשרדים והמחסנים, משתנה ה-white balance (איזון ללבן) לתאורת לדים קרה, כחלחלה; שונה מהאור השוטף את הבניין החשוף.

הוויטראז' השקוף של בניין בצלאל החדש הותיר אותי אמביוולנטית מאוד כלפיו, ובעיקר עורר בי געגועים עזים אל המוכר הקודם. אני שואלת את עצמי אילו חוויות אני צריכה לחוות כאן כדי להרגיש חיבור כפי שהרגשתי קודם. ממה עליי להרפות כדי לאהוב את החוויה הסטודנטיאלית שהוא מציע – המדשאות והפלאפל של הגבעה הצרפתית הוחלפו בעצי זית ובתי קפה, בקרבה לכנסייה המרשימה ולבית המעצר. מה יחשוף לי הבניין החדש, מה הוא יאיר בי?

מה שץ היה אומר?
מתוך מאמר הביקורת של אליאור פרייס מנחם

קיר "היכל התהילה" באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל הועבר – בגרסה מחודשת – מהר הצופים אל המבנה החדש במרכז העיר. על הקיר חרוטים שמות של אמנים גדולים ובהם: הפסלים זאב בן צבי וזהרה שץ (האישה היחידה ברשימה), הציירים מרדכי ארדון, יחזקאל שטרייכמן ואריה ארוך, הצייר והמאייר נחום גוטמן, הפסל ומעצב התפאורות דני קרוון, המעצבים הגרפיים החשובים דן רייזינגר ודוד טרטקובר, האדריכל והמעצב ירום ורדימון, הצייר פנחס כהן גן הצייר והפסל מיכה אולמן. כולם שייכים לדור של "בצלאל הישן" ולמדו באקדמיה או לימדו בה. קיר היכל התהילה הוא אולי מזכרת יחידה שעברה מהמבנה הישן לבניין החדש; נדמה שכל השאר נשאר מאחור על ההר. 

ואולם מתברר שהדברים מורכבים יותר. תוך כדי היכרות עם משכנה החדש של האקדמיה לאמנות אני קוראת דווקא על אודות ראשית ימיה של בצלאל כפי שנרקמה במוחו של מייסדה, בוריס שץ. "מתוך אוטופיה ורודה ומעורפלת נוצרה לסוף במוחי תוכניתי לייסוד חברת 'בצלאל'", כתב שץ במונוגרפיה שלו. עם הקמתו בשנת 1906 היה שם המוסד "בצלאל – בית מדרש למלאכות אמנות". שץ, בחזונו נע תדיר בין אוטופיה לבין מציאות. כפי שמתאר גדעון עפרת, פילוסוף והיסטוריון אמנות (החזון של בצלאל 1906-1929, המחסן של גדעון עפרת, 2011), שץ התפכח מחלום האקדמיה לאמנויות יפות לטובת אקדמיה בעלת תפיסה פרקטית, שבמרכזה יצירה שתעניק פתרונות כלכליים לתושבים היהודים. לפיכך, שיעורי האמנות תפסו מקום מזערי ומשני בכלל המערכת לעומת מחלקת השטיחים, לדוגמה, שהייתה החשובה והגדולה מכולן. ב-1914 ניסח שץ חזון ציוני-מעשי: "בפלשתינה חייבת האמנות לצעוד יד ביד עם התעשייה. אנו חייבים להתאימה לחיי היומיום שלנו כמו בימים של פעם. האמנות יכולה לעשות בעבורנו מה שעשתה בעבור יפן, שם היא מספקת עבודה לשלושה מיליון איש […]". למרבה האירוניה, כעבור כמאה שנים מספקת האקדמיה הישראלית לאמנות עבודה דווקא לאדריכלים מיפן, אנשי משרד SANAA היפני, ולא לאדריכלים מקומיים. 

לפחות במישור האסתטי, המטפורי, מהדהד מבנה האקדמיה בגרסתו החדשה בעקיפין את דמיונו של שץ על אודות לימודי אמנות בשירות התעשייה. מסדרונות המבנה משרים תחושה של שוטטות במפעל תעשייתי: שלד הבניין אינו מוסתר בין קירות בטון יצוקים; הכבלים של מעלית הזכוכית חשופים; הצינורות, שבדרך כלל חבויים בתקרה, חשופים אף הם לחלוטין; המים הזורמים בצינורות נשמעים היטב, גם במהלך השיעורים, ובכלל – אין בידוד בפני קולות ורעשים. רחש והמולה הם חלק מהחוויה. מעקות המסדרונות, העשויים מתכת ורשת ברזל, קירות בטון וזכוכית ונורות לד ארוכות – כל אלו משווים למבנה תחושה חומרית נוכחת, אך קרה וניטרלית. קירות הזכוכית של כיתות הלימוד ושל המבנה כולו, המאפשרים הצצה לכלל המרחבים בכל זמן נתון, נראים כחלונות ראווה של חנויות ברחובה של עיר. 

ואולם, האם לחוויה תעשייתית כזו כיוון שץ? הוא אמנם דיבר על תעשייה ופתרונות תעסוקה נרחבים, אך בד בבד ביקש לשמור על עבודת היד האנושית. בחוברת שחיבר ב-1906 על מהות בצלאל ומטרתו, הוא עמד על הפער בין תעשיית בתי החרושת (המכונות) לבין "המלאכות הביתיות" (עבודות היד). המחלקות שייסד היו בסימן עבודת היד: הסריגין (תחרה), מקלעת הקש, השיבוץ בצדף, הפיליגרן (צורפות), השטיחים וכל שאר המחלקות. עפרת מספר שכולן גויסו כדי לתמוך בפועל העברי החדש, שאומר "לא" למכונה המנכרת. בכך ביטא שץ את זיקתו למשנתו של ויליאם מוריס, מאבות תנועת ה"ארטס אנד קראפטס" הבריטית, שהייתה תגובת-נגד למהפכה התעשייתית. מוריס יצא נגד המכונה שהוזילה את הייצור, ניכרה את הפרט מעמלו וביטלה את ההנאה שבמלאכת היצירה. המבנה החדש של בצלאל נדמה בעיצובו למפעל מנוכר, רחוק ממגע יד אדם וגם מחזון בצלאל מראשיתו. 

ובכל זאת, בספרו האוטופי של בוריס שץ ירושלים הבנויה – חלום בהקיץ, שראה אור ב-1924, יוצא המחבר לסיור אווירי בשמי העיר בהדרכת לא אחר מאשר בצלאל בן אורי התנ"כי, מקור השראתו. "בעלעלי בכתב-היד הישן, מצאתי לתמהוני, כי הרבה מחזיונותי ואידיאותי, אשר רק בחלום-חור ראיתים בירושלם העתידה, בירושלם שלאחרי מאה שנה, התחילו כבר להתגשם. ואם ככה, מי לידי יתקע, אם כזה לא יהיה גורלם של אחדים מחלומותי שמסרתי בספר זה? [...]" קריאה בספרו של שץ, שנכתב בתנופה של נבואה, מגלה כי דווקא ניתן בו מקום מרכזי לזכוכית השקופה, ואולי הבניין החדש כלל אינו זר לדמיונותיו של ההוגה: "בפנים החצר ראיתי כי בתים רבים ב'בצלאל'. אחדים מהם בתי אבנים הם וגגות שטוחים להם ורובם בנויים מברזל, חומר קלוי וזכוכית. גגותיהם זכוכית בצורת חצי-גרן-עגולה". ובמקום אחר: "הגג והקירות של בית-האמן הנפלא במינו היו עשויים זכוכית, וזאת הטעתה עוד יותר, את עין הרואה, לחשוב כי אין זה אלא גן טיול תחת כיפת השמים".

האם ייתכן כי למרות הכול, באופן המהותי ביותר, הבניין החדש הוא דווקא התגלמות חזונו של שץ? 

בשבחי השוטטות
מתוך מאמר הביקורת של עדי יניב

תחילת סמסטר. אני יורדת מהרכבת ברחוב יפו, עולה ברחוב שניאור חשין וכבר רואה אותו. אי אפשר לטעות. המבנה גדול, חשוף, נראה כאילו נפל מכוכב לכת אחר ופילח את המרחב ההיסטורי. אני בדרכי לשיעור בקמפוס החדש של בצלאל וכבר רואה את התגשמותה של החלטה דרמטית: ניסיון להשתלב במרחב הירושלמי, הצפוף, הסואן, הטעון, זה הנושא על קירות בנייניו היסטוריה, מאבקים וסיפורי חיים. 

ארנון צוקרמן, שנכנס אז לתפקידו כנשיא בצלאל, יזם את המהלך בשנת 2003. בריאיון שערכה עימו נרי ליבנה לרגל חגיגות המאה של בצלאל (הארץ, 2006) אמר צוקרמן: "אני מאמין שאקדמיה לאמנות צריכה להיות במתחם אורגני חי ולא במקום מבודד על הר, כשלסטודנטים אין שום קשר עם סביבה חברתית, תרבותית או אחרת [...] צריך לעשות הכל כדי שבצלאל תחזור להיות בתוך ירושלים באמת". צוקרמן האמין שנכון וחשוב למקם מחדש את אנשי האקדמיה והיצירה בלב-ליבה של העיר כדי שיזינו את העיר וייזונו ממארג החיים הייחודי שלה. שיגורו, ילמדו, ייצרו ויפעלו בלב העיר ובקרב הקהילה הירושלמית. זאת, כפי שהשכילו לעשות בהצלחה גדולה מוסדות אקדמיים בעלי שם בעולם כגון הסורבון בפריז ו-NYU בניו יורק, שהוקמו בלב-ליבו של הכרך השוקק והיו לחלק בלתי נפרד מפעימות ליבה של עירם. 

מהרעיון הזה גם צמח הרעיון העיצובי של הסטודיו היפני SANAA, שהופקד על תכנון המבנה, המשתרע על פני 42,000 מ"ר וכולל, בין השאר, כמאה כיתות, 25 חללי סטודיו, עשרות סדנאות ומעבדות, ספרייה, אודיטוריום ומשרדי הנהלה רבים. על פי הפרוגרמה, הרעיון היה שהבניין יהיה חשוף ככל האפשר לסביבה באופן דו-כיווני; שהסטודנטים בבצלאל יראו את ירושלים ושהירושלמים יראו אותם. 

אני חוצה את הרחבה הגדולה שבחוץ, חולפת על שלט המוסד בהתרגשות ונכנסת פנימה. המרחב בוהק, מואר, לבן, עצום ומרשים, אך לא ברור לאן לפנות. אין שילוט בולט ואין כל רמז אם נכון לבחור ללכת ימינה או שמאלה. 

המשכתי כמה מטרים לתוך חלל הכניסה הגדול, שם עמד "האיש הנכון" – זה שידע לכוון אותי לעבר כיתה 224, שאליה אני צריכה להגיע בעוד כמה דקות. "תמשיכי מפה, מימין, קומה שנייה". 

כעת אני עומדת מול ארבע אפשרויות שונות לטיפוס בין המפלסים והקומות, אך כבר כאן ברור לי, שאף כי רגע ההליכה לאיבוד עשוי להיות גם פורה מאוד ולעיתים זו אפילו הזדמנות טובה לגלות אוצרות, זה לא הרגע הנכון לסייר בארץ הפלאות. בחירה בכל אחת מהאפשרויות תוביל אותי לנקודה אחרת במבנה, והטעות תעלה באיחור מיותר. בחיפוש נוסף מתגלה מעלית שנראית כפתרון מושלם לנחיתה בקומה השנייה. משם כבר אתחיל לנווט. עליתי, יצאתי, ומשם הדרך לכיתה, גיליתי, באמת לגמרי פשוטה. הגעתי.

קולות חזקים מכיתה של מחלקה אחרת מתפרצים ללא הכנה לשיעור שבו אני לומדת ומאמתים את החשש: הכיתות אכן מאתגרות ללמידה – בהתחשב ברמת החשיפה לאור, לסאונד הנזיל ולצורך באינטימיות שמרחב כזה אמור ליצור לטובת יצירה, עבודה ושיח. כשהתראיין צוקרמן בשנת 2006, אמר: "היות שאני מאמין שעולם האמנות הוא בינתחומי, הכרחי שיהיה שילוב בין המחלקות". האם זה השילוב שהתכוון אליו?

הפסקה. המשימה: לצאת, לשוטט ולהתרשם, כדי להבין ולהכיר את המרחב סביב. מולי שורת כיתות. למרות טווח הראייה הקצר, מסלולי ההליכה – אלו שיורדים ואלו שעולים – חוצצים בינינו, והדרך לשם דורשת חישוב מסלול. 

אני מבקשת להתרכז, להתעלם מהנוף החודר לבניין, משתדלת לזכור כיוונים, סימנים שבעזרתם אחזור בקלות לנקודת המוצא. סביבי חללים בעלי תקרות גבוהות שמהן תלויות בגלוי מערכות הבניין השונות – צינורות חשופים בגדלים משתנים, רשתות המאגדות כבלי חשמל ותקשורת, גופי תאורה ומערכות כיבוי אש – שמעצימות את תחושת הגודל והמרחב.

אני עדיין לא מבינה את הלוגיקה של המבנה. בהיותי בטוחה שישנה כזו, אני מרגישה כמו מתהלכת באחת מעבודותיו של מְאוּרִיץ קוֹרְנְלִיס אֶשֶׁר. אם ראיתם לפחות אחד מהאיורים הגרפיים של המבנים הפנטסטיים שלו, תוכלו לדמיין קצת מהחוויה. בין חללי הלמידה בקמפוס ריבוי מסלולים עולים ויורדים, ריבוי מפלסים חד-כיווניים, מדרגות מכמה סוגים ומסלולים נגישים. ממש כמו אצל אשר, גרמי המדרגות מלווים בתחושה של תעתוע. מהלכים אין-סופיים שלא ברור בהם היכן ההתחלה והיכן הסוף. 

אני מתחילה לנווט את דרכי חזרה, ולמרות שני ניסיונות אין לי ממש במי להיעזר. ההתמצאות הפכה ללב העניין, למשימה המרכזית. ויניקוט טען פעם כי הליכה לאיבוד עשויה להיות אקט חיובי, אך יש בה סכנה מתמדת של התפרקות קטסטרופלית. גם אני מוצאת את עצמי לעיתים מתאהבת ברומנטיקה של השוטטות ושל הגילוי המקרי. ייתכן שגם במקרה הזה הושארו קצוות לא-מוכרים על מנת לעודד מין שיטוט המזמן מפגשים מפרים ולא צפויים... האם ייתכן שהלמידה וההזדמנויות שמפגשים כאלה יוצרים הם החידוש האמיתי שמציע המבנה החדש לדייריו? 

איזו מין גלריה היא האקדמיה לאמנות
מתוך מאמר הביקורת של עדי כהן גזונדהייט

בכל שנה, לכמה שבועות, בניין בצלאל הופך למרחב תצוגה. זה קורה בקיץ, עת מוצגות תערוכות הבוגרות והבוגרים: אובייקטים, מיצבים ומיצגים נפרשים על פני חללים, טקסטים מעטרים קירות, ומבקרים רבים באים להתרשם מאמנות מַפְציעה. גם השנה זה יקרה. למעשה, גיליון זה רואה אור עם בוא עונת התערוכות. האם בניין בצלאל החדש הולם את ההיבט הזה של קיומו, את תפקידו כגלריה?

כשנכנסתי לבניין כבר שמעתי וקראתי עליו רבות. הופתעתי מהתחושה הנעימה. קידמו את פניי שקט, איפוק וניטרליות, בטון בהיר בגוני שמנת ואפור ומעקות רשת לבנים. היה בו מעט, כמעט כלום. נזירי. נראה שהוא מחכה בסבלנות שנתחיל לחיות בו. המבנה החדש הזכיר לי את מרכז פומפידו; בשקיפות, בצנרת החשופה, בחלל המבואה האופקי והפתוח, בקפיטריה הצופה לנוף. דומה למרכז פומפידו, אך חסר צבע. המדרגות המסתלסלות בכניסה ניצבו כפסל לבן ושלחו אותי להרהר במוזיאון הגוגנהיים, בעל המבנה הלולייני. הסתכלתי בבניין וחשבתי לעצמי: זה חלל שבו כל יצירת אמנות תיראה נהדר, קובייה אפורה לבנה. שלט יחיד שמישהו תלה הדגים איך זה יכול להיראות: "עם ממשלה כזו, לא יישארו אזרחים". בה בעת הגיעה הודעה בדוא"ל: "אין לתלות מודעות במקומות שאינם מורשים". אולי זו הזמנה להתנגד דווקא? גם בבצלאל עדיף שלא הכול יהיה מותר, אחרת אין במה למרוד. ואולי האוצר הראשי מפחד שנקלקל את המבנה החדש?

היכן יש להציג אמנות? זו שאלה של השפעה. השקיפות של בצלאל החדש משיבה: אני מזמינה שיחה, מסירה חסמים, מותר להציץ פנימה. אתם – בעלי הפאות, לובשות החצאיות, עוטות כיסויי הראש המוסלמיים, דרי הרחוב, בעלי האמונות – מוזמנים לראות, רשאים להשתתף בשיחה או לדמיין את עצמכם כסטודנטים במוסד. בתי ספר לאמנות מקיפים את בצלאל החדש: מוסררה ומעלה ברחוב שבטי ישראל, הדסה ברחוב הנביאים. הם כאן בלב העיר מזה זמן, אך בצלאל, שעד עתה קיים את עצמו סביב עצמו, על ההר, בבחינת 'הדורש אותי יבוא אליי', רק עתה מתיישב בתוך העם, כמו מבקש רשות להשתתף עם אחרים.

מבעד לזכוכית השקופה סדנאות בצלאל מציגות לראווה תהליכים, לא רק תוצרים מוגמרים. הכול חשוף לעוברים ולשבים בחוץ ובפנים, ויש בזה יופי. המחיר הוא חוסר אינטימיות ופרימת גבולות משקיטים, באין קירות. את זה הבניין בהר הצופים דווקא ידע לספק; את הפינה לבד, את הקירות לתלייה אקראית של סקיצות. לכל יצירה גלגול חיים משלה: היא מדומיינת, נעשית ממשית, פוגשת עולם, ולפעמים נעלמת או זוכה להנצחה ולקיבוע. כמו ציור מהגן שנתלה במגנט על המקרר עד שיוחלף. אולי גם תצוגה של אמנות באקדמיה לאמנות ממילא צריכה להיות ארעית, נגישה, מיידית. יש לה זכות תצוגה, אך גם זכות היעלמות.