בסוף הכול קריסטל | שיחה על הנצחת הזמניוּת עם רימון אליגון-דר, סטודנטית במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית

בסוף מאי 2023 ביקרתי בברלין אחרי שנים של הימנעות. הופעת פרידה של אלטון ג'ון הייתה זו ששיחררה אותי מהאיסור המופנם, זה שגזרתי על עצמי כבת עמי. מתברר שיש הזדמנויות חד-פעמיות שמעקמים בשבילן עקרונות.

כחובבת מושבעת של שוקי פשפשים גיליתי מהר מאוד שברלין שופעת עשרות שווקים קטנים וגדולים, שכונתיים, צבעוניים והומים. בחרתי לבקר בכמה שווקים מרכזיים. ואולם בשונה מחוויית השוטטות שאני מורגלת בה בשוקי פשפשים בכל עיר אחרת בעולם – חוויה מענגת של חיפוש, ציד וליקוט אוצרות - הפעם הספיק לי מבט חטוף כדי להבין שלא אוכל לקנות דבר. 

השווקים גדושים באלפי פריטים, סרוויסים שלמים, אין-סוף כוסות קריסטל ופרטי סכו"ם. לא יכולתי לנער מראשי את המחשבה על המקור של השפע הבלתי נסבל. לא יכולתי לגעת – לא בכלים, לא ברהיטים ולא בחפצים אישיים כגון שעונים, סיכות דש, משקפיים – שאלוהים תעזור, ערימות של משקפיים... הרים. מעולם לא ראיתי שפע כזה. שפע מטריד כזה, שלא מניח. חונק. האם החפצים האלה הם תולדה של ירושה או של ביזה? 

ע.י. - אילו תכונות וסגולות אפשר לייחס לחפצים שנמכרים בשוק פשפשים בברלין? איזה זיכרון הם נושאים? מה הסיפור שלהם? 

ר.א.ד. - שאלות דומות ואחרות מעסיקות את רימון אליגון-דר, סטודנטית שנה ד' במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, שבפרויקט הגמר שלה בחרה לעסוק בחומר גלם "רווי ברמזים למה שהיה", כהגדרתה; ב"זכוכית שצברה סנטימנט". אבל הסנטימנט לא יישאר שם לנצח. אליגון-דר מעמידה במרכז הפרויקט שלה את המחשבה שהנצחה – אף שבאה מן השורש נצח – לעולם אינה נצחית. היא עסוקה בעובדה שהזמן הוא כוח אגרסיבי ואין דבר שיוכל לו. אין דבר שהוא נצחי באמת זולת הזמניוּת. 

שבועות אחדים לפני תערוכת הגמר אליגון-דר עדיין לא בטוחה בדיוק איך תעמיד את הפרויקט. "ההצבה נובעת בעיקר מהחלל שבו תוצב העבודה", היא מסבירה, "אני רוצה ליצור מצב של אובדן שליטה, ממש כפי שאין דרך לשלוט בהנצחה, כך גם אי אפשר לצפות מראש את התפשטות החומר והשתלטותו מתוך החלל ועליו. אני יוצרת אובייקטים, והם יכבשו את החלל שאקבל להצגה בתערוכה. הם יפרצו מהקירות, אולי מהרצפה, מתוך חריצים וסדקים, יטפסו על חלונות, אני עוד לא יודעת".

בינתיים, כשאני מרימה מבט ומביטה סביבי, אני רואה הרבה מאוד פרטים מהעבודה הגדולה: מקבצים של זכוכית שקופה, צבעונית, מנופחת, מהתנור או מהמבער, וכל האובייקטים טובלים בשלוליות סוכר, המאגדות אותם יחד.

אליגון-דר היא אמנית זכוכית, חיפאית במקור, שנמצאת רגע אחד לפני סיום לימודים לתואר ראשון כפול: במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל ובמדעי הקוגניציה והמוח באוניברסיטה העברית. "כששואלים אותי מה אני עושה, אני עונה שאני אמנית זכוכית ומדענית קוגניטיבית, הבוחנת את המרחבים הלימינליים של המדע והאמנות. זה תמיד מְזַמֵּן הרמת גבה". 

ע.י. - שאָרים גם את הגבה שלי? 

ר.א.ד. - מגיל צעיר מאוד עסקתי בקראפט ובאמנות. כשהחלטתי להירשם ללימודים ביקשתי להעמיק את המחקר הטכנולוגי והאמנותי שלי וחיפשתי עוד אתגר קוגניטיבי. התואר המשולב ענה על כל החלומות שלי בעניין הזה.

אליגון-דר מספרת כי בחרה בדרך הקשה: 

במקום להתעסק בחומר גלם נקי, המתאים בדיוק לתהליך הטכנולוגי שארצה לעסוק בו, בחרתי בחומר גלם שמקשה על התהליך ואף מסרבל אותו. צריך להבין שזכוכית, לאחר שעברה עיבוד, היא חומר שצבר מתח, מכות, סדקים. זה חומר לא-אחיד בבסיסו, שהופך את העבודה לסיזיפית יותר. אני עובדת בחומר גלם שכבר עבר דבר או שניים במהלך חייו; חומר רווי רגשות: זה חומר שפיניתי מהסדנה של סבא וסבתא שלי, שניהם עסקו שנים בסדנת זכוכית שבנו בביתם ועסקו בטכניקות עיבוד ויטראז' כתחביב.

לאור מצבם הבריאותי בשנים האחרונות, זו כבר תקופה ארוכה שהחומרים נזנחו והכלים נותרו מאחור. החלטתי לחזור אליהם ולתת להם חיים. במקביל, פנה אליי ירדן גרינבאום – חבר שסבא שלו, פרופסור מיכאל קאיס, נפטר בשנת 2013. פרופסור קאיס היה חוקר כימיה בכיר בטכניון, ובמסגרת חלומותיו עסק בהמצאה ובפיתוח של כלי מעבדה ייעודי להפרדת נוזלי מעבדה, שיהיה יעיל, מדויק והרבה פחות מסורבל מזה שהומצא על ידי כימאי שוודי בשנת 1843 – כלי שהיה בשימוש בכל המעבדות, ועד להמצאת הכלי של פרופסור קאיס לא היה לו תחליף. לכלי החדש קרא פרופסור קאיס Mixxor, ולאחר שמכר אלפים ממנו הוא האמין שכלי זה יהיה הצלחה גדולה ואף אולי יְזַכּה אותו יום אחד בפרס נובל. חלום שנרקם אט-אט במשך שנים, אך לבסוף כשל שיווקית ולא הגיע לכדי מימוש. שרידי החלום הם, בין השאר, אלפי מבחנות זכוכית שנותרו מאחור. לבני המשפחה "לא היה לב" להשליכן והם חיפשו להעביר אותן הלאה, לידיים אוהבות שיעשו בהן משהו וישמרו ולו במקצת את החלום הגלום בחומר. 

אליגון-דר מדגישה: 
החומרים היו אלו שהכתיבו את הרעיון לפרויקט. רעיון שצמח מההכרה שלי כי לא ניתן לשמר לנצח את הזיכרון ואת הרגש הטמון בחומר. לא משום שארצה למחוק את זיכרון סדנת הזכוכית של סבא וסבתא או את המבחנות והחלום של פרופסור קאיס, אלא דווקא בשל ההבנה הריאלית, האכזרית, שאין דרך לאחוז בנצח, הזמן הוא כוח עוצמתי שלא נוכל לו. הנצח פריך; אני מתבססת על היסטוריה, על אסטרונומיה ועל תחומי מחקר נוספים, ומבינה שלבסוף אם מגדילים את פריים הזמן מספיק, לכל דבר בעולם יש זמן קצוב, והתוקף יפוג, גם לאנושות וגם לכוכב שבו אנו חיים. מנקודת מוצא זו התחלתי לחקור את החומר ואת התהליכים. 

וכך, אליגון-דר בעצם "מנהלת מפעל הנצחה כושל", כהגדרתה. 

ר.א.ד. - כוונתי היא שאני נשענת על העבר ונתמכת בו, אני לא מוחקת אותו, אבל זה לא אומר שאני צריכה להיות כבולה בתוך העיסוק של שימורו ללא הרף. אני דווקא מזמינה לחגוג את החד-פעמיות של הרגע החולף ושל הזיכרון. זה הפרדוקס שלקחתי על עצמי להתעמת איתו. מצד אחד, הפחד שהרגע יחלוף, ומצד שני, ההבנה שזו בדיוק הסיבה האמיתית לחגוג אותו.

ע.י. - איך חוגגים את הרגע החולף? 

ר.א.ד. - אני עובדת עם חומרים שבבסיסם לא מותאמים לתהליך, ונדרשתי להיות יצירתית כדי להתאימם לדרך הפעולה שבחרתי: בשלב מסוים המנחה שלי, דפנה קפמן, אמרה שאני מוציאה אוויר ממה שיש בו אוויר (מבחנות) ומכניסה אוויר למה שאין (היא מתכוונת לניפוח פלטות זכוכית). ובאמת, זו בדיוק מהות העבודה. מעבר לזה אני עובדת גם בסוכר.

ע.י. - סוכר?

כן, עבודה בסוכר דומה מאוד לתהליך העבודה בזכוכית, אלא שזה תהליך שמגיב לסביבה הרבה יותר מהר. זכוכית היא חומר שזז, הוא דינמי. הוא לא ישרוד לנצח, מה שיקרה לזכוכית לאחר מיליוני שנים יקרה לסוכר בתוך ימים או מקסימום שבועות. בסופו של תהליך שני החומרים יתגבשו לקריסטל. 

הצלחת לבלבל אותי, תסבירי, מה את רוצה להגיד?

מבחינה כימית, מצב הצבירה של סוכר זהה למצב הצבירה של זכוכית. הסוכר מאפשר לי לקצר תהליכים ולהעביר למבקר חוויה בזמן קצר יחסית. למעשה, העבודה צפויה להשתנות בחלקה – החלקים העשויים סוכר ישתנו תוך כדי תערוכת הגמר, כדי לחזק את ההכרה בכך שאין לנו שליטה. שהשינוי בעולם הוא אין-סופי, הוא פראי ומתרחש כל הזמן.

ע.י. - אז איך העבודה תיראה בעיני רוחך?

ר.א.ד. - אחד ממקורות ההשראה שלי, גם רעיונית וגם צורנית, הוא עובש. עובש הוא חומר שמתקשר לסוף החיים, אבל בה בעת הוא יוצר חיים חדשים ומאפשר אותם. למעשה, הוא נמצא בדיוק בנקודה שבה אני עוסקת, סוף חיים של דבר אחד ותחילתם של החיים של דבר אחר. למעשה, במהלך שלי אני עושה בעצמי את מלאכת העובש, מפרקת לאבני פינה ומתפשטת מחדש. ישנם עקבות, צלקות וסימנים שאני לא מוחקת, אלא אני מתמסרת לשינוי התמידי שמתרחש. השינוי המהיר יחסית שיתרחש בסוכר ינכיח גם את השינוי שעתיד להתרחש בעבודות הזכוכית. נוסף על כך, רקחתי תמצית משיח הלנטנה, שאני מתכוונת להשתמש בה. הלנטנה, למרות היותו מין פולש, הוא בשבילי ובשביל רבים מבני ומבנות דורי פיסת זיכרון ילדות ישראלית. גן ילדים, משחק מחבואים, ריח של קיץ. אני מתבססת על העובדה שחוש הריח מאפשר לחזור לזיכרון באופן עוצמתי ומיידי. לאנדי וורהול היה ארכיון ריחות; אינדקס של כל הבשמים שהשתמש בהם והחוויות שכרוכות בריחות. כך גם ריח הלנטנה אמור לפרוץ למרחב הנוסטלגיה ולהציף תחושה של רגע שחלף. אז אם את רוצה לדמיין איך זה ייראה, אני מדמיינת צמיחה שמתפשטת, איטית, ריחנית ומתרחבת לאורך החלל הנקי והשקוף של בצלאל.

ע.י. - טוב, עוד רגע כל זה יהיה מאחורייך, ומי שקרא עד כאן כבר הבין שאת בעניין של לחגוג את הרגע הבא, אז מה את מתכננת?

ר.א.ד. - חודש אחרי סיום התערוכה אני ממריאה לתואר שני במדעים ואומנויות בווינה. אני מאוד מתרגשת אבל גם משתדלת להיות עסוקה כרגע רק בפרויקט.

אני מקשיבה לדברים שאומרת רימון, ובה בעת מהדהד לי בראש מאמרה של האנתרופולוגית יעל נברו על "חפצים מלנכוליים", הנושאים בתוכם תחושות כגון אובדן, הרס, התפוררות, הֶעדר, ואינם מעוררים רק רגשות אינדיווידואליים אלא משמשים גם כמראה לתהליכים חברתיים, תרבותיים והיסטוריים גדולים יותר.  החפצים של נברו הם סוכנים בעלי תפקיד פעיל בעיצוב חוויות אנושיות, רגשות ותהליכים בחברה. נברו מציגה כדוגמה את סיפור החפצים שננטשו על ידי המגורשים בצפון קפריסין בשנת 1974 ונוכסו על ידי תושבי המקום החדשים, שהתיישבו על האדמות והרכוש במקום בעליהם הקודמים. כוונתה שאלו הם חפצים רוויי זיכרונות וטראומות, שנבזזו במהלך מלחמה, שהוטענו בזיקה שלילית, זיקה של דחייה, זיקה בזויה, והם מעבירים את המטען הזה למשתמש הבא.

החפצים המלנכוליים שנברו כתבה על אודותם הם החפצים שפגשתי בשיטוטיי בברלין. גם אם לא החפצים המסוימים שראיתי בשווקים, מיליוני כלים וחפצים דומים עברו את המסלול הבלתי נתפס של ביזה ואלימות במציאות האפלה שאיפיינה את אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הכלים בשוק הברלינאי היו עבורי הסוכנים, המסמנים והמייצגים של הכאב והזיכרון שאני נושאת. הקריסטלים בשוק, ממש כמו הזכוכיות של רימון, נושאים סיפור שכולל עלילה מורכבת, אנשים, צבעים ואפילו ריחות. אני לא יודעת כמה נוכל לשאת ולזכור את כל פרטי הסיפורים; אני כן יודעת שאני מקבלת את הזמנתה של רימון לחגוג את הרגע הזה, שמעצם טיבו הוא רגע חד-פעמי.

אם נבדוק אצל פרויד, נגלה שהמלנכוליה אמנם נוגעת בכאב, באובדן, בזיכרון, בגעגוע, ברגע שחלף, וממירה את כל אלו בתחליף דמיוני. היא לא מצב של דיכאון. היא לא משתקת. היא מובילה למצב של התלהבות מלווה בחרדה ויוצרת פרדוקס של יגון ושמחה שנחווים יחד ולחוד בעוצמה. החפצים מאפשרים לנו להמשיך ולאחוז בסיפור, בחוויה, בריח, בדמויות, ולחגוג את הרגע, אבל בה בעת להבין שהכול נזיל, שברירי ומשתנה על ציר הזמן. ממש כמו המקום שהיה פעם שכונה שוקקת חיים, שבמרוצת השנים הפך למרחב שהתרחש בו רצח עם, והיום הוא בכלל פארק מקסים, מלא חיים וקולות צחוק עם שוק פשפשים צבעוני, ססגוני והומה, שמוכרים בו צמר גפן מתוק על מקל, קריסטלים מנצנצים והר של משקפיים מסוגננים.

עדי יניב, סטודנטית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות