מה לראות בשעה? – מחשבות לקראת תערוכת הבוגרים/ות

כמדי קיץ עתידים בוגרי ובוגרות המחלקות השונות בבצלאל להציג את פרויקטי הגמר בתערוכת הסיום. עשר מחלקות, מאות רבות של יצירות. ואנו, המבקרים והמבקרות, אובדי עצות. מה אנחנו אמורים (שלא לומר, חייבים) לראות? על מה אסור לוותר? אין ספק, שהסיפור האמיתי של תערוכות אלו הוא סיפור ההתהדרות של המוסד בסטודנטים שלו וחשיפה של הדור הבא שיוצא לעולם, עתיד להשתלב בו ולהשפיע עליו. אבל השפע והמגוון האינסופיים מעלים שאלות לגבי האופן שבו מי שעומדים מאחורי הקלעים של התצוגה מכתיבים למבקרים סדרי חשיבות ומשפיעים על האופן שבו אנחנו מכירים, מבינים ושופטים את שדות האמנות, העיצוב והאדריכלות העכשוויים.

ברור שיש הבדל מהותי בין מוזיאוני אמנות לבתי ספר ("אקדמיות") לאמנות (כלומר בין המקום שבו אוספים ומציגים למקום שבו יוצרים), בין תצוגה של אוספי קבע למופע קצוב בזמן ובין השיפוט של אמנות העבר לשיפוטה של אמנות עכשווית. דווקא בשל כך מעניין לתת את הדעת על האופן שבו מוזיאוני אמנות רבים מוצאים דרך להתמודד עם סוגיית ה"על מה אסור לוותר?" ומנפקים את רשימת ה-top of שלהם.

כך, מוזיאון ישראל מציע סיורי היכרות עם "הנבחרים: 10 דברים שחייבים לראות". חיפשנו את הרשימה. אין! לשאלה שהפנינו למי מבעלי התפקידים הרלוונטיים קיבלנו תשובה שמדובר בהחלטה אישית של המדריך, ושלכל אחד רשימת המועדפים עליו. עניין זה מעלה שלוש שאלות (לפחות): מיהו בר הסמכא? האם הוא אמור לחשוף את הרציונל לבחירות שלו (מעבר לכך שמדובר ב"מוצגים [...] בעלי חשיבות מקומית ואוניברסלית")? והאם יש יצירות שעומדות מעל לכל בחירה? או מי אמר "נמרוד", ולא קיבל?
 

מכון האמנות של שיקאגו (Art Institute Chicago) הרבה יותר נחרץ. בדפדפת שחולקה למבקרות בעת ביקור שערכנו במקום בשנת 2011, הוצגה רשימת "מה לראות בשעה?" המכילה "A must-see guide" של שתיים-עשרה יצירות, הערוכות בהתאם לתכנית הקרקע של המוזיאון והחלוקה לקומות ולאגפים. הרשימה התחילה עם "עליית מריה לשמיים" של אל-גרקו (1579-1577) והסתיימה ב"קשת אפורה" של ג'קסון פולוק (1953). גם מקומן של יצירות של טולוז לוטרק, קלוד מונה, מארק שאגאל וגרהרד ריכטר לא נפקד, וכמובן שלא מקומה של "גותיקה אמריקנית" של גרנד ווד (1930).

לתדהמתה של היסטוריונית האמנות מביננו, הרשימה לא כללה את "נצי לילה" (Nightawks) של אדוארד הופר (1942). זו היצירה שעבורה היא הגיעה למוזיאון, לאחר שלמדה עליה באיזשהו קורס נשכח בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב, מתישהו בשנות השמונים המוקדמות. כלומר, נמצא/ה אז בר/בת סמכא (ד"ר לתולדות האמנות) שחשב/ה שלא ייתכן שמי שעתיד/ה להחזיק בתואר ראשון בתולדות האמנות לא תכיר את זו היצירה. אבל, משום מה, דווקא המוזיאון שמחזיק בה לא כלל אותה ב"מדריך החובה-לראות" שלו. מלה של מרצה מול מלה של אוצר/ת.

נכון להיום, אתר הבית של מכון האמנות של שיקאגו מציג רשימה חדשה של "מה לראות בשעה?". וזו לשונה של תת הכותרת: "קצר/ה בזמן? לעולם אל תפחד/י, את/ה יכול/ה עדיין לראות כמה מהיצירות האיקוניות והאהובות ביותר [...] בסיבוב קצר זה ברחבי הגלריות. למקומות, היכון – אמנות (Ready, set – art)". לא לגמרי ברור הקשר בין מדד ה"איקוניות" של היצירות למדד ה"נאהבות" שלהן. ובעיקר ושוב, אף מלת הסבר או נימוק. אבל הרשימה (הפעם, בת שלוש-עשרה יצירות) שונה לחלוטין. תשע מהיצירות שהיינו חייבים (!) לראות בשנת 2011 לא שרדו את הסלקציה, עשר חדשות נוספו, ורק שלוש נותרו בעינן. למרות הפיתוי ובשל קוצר היריעה לא נוכל להיכנס במסגרת זו לניתוח המהלך ולהבנת תנועת היוצאים/נכנסים/שורדים. רק נציין שלתמונת ה"קאבר" של הרשימה נבחרה "ליל כוכבים ואסטרונאוטים" של אלמה תומאס (1972), יצירה לאו-דווקא ידועה במיוחד, וכזו שלא היתה לה נוכחות ברשימת ה"מאסט" של 2011. אגב, תמונת "נצי לילה" הוכנסה לרשימה.

אפשר היה להמשיך ולבדוק את האתרים של מוזיאוני אמנות אחרים לאורך השנים ולעקוב אחר השינוי שחל בהחלטות שלהם לגבי היצירות ה"איקוניות/ אהובות/ חשובות/ מפורסמות" ביותר שברשותם. אבל, בעיקר חשוב לתת את הדעת על הכוח העצום שיש לפרנסי המוזיאונים הגדולים, החשובים והנחשבים בעצם הגדרת "הקאנון". בהקשר זה מוכרת ההתייחסות למוזיאוני אמנות כאל "Canon-Makers". קצרה היריעה מלדון במושגים דוגמת "קאנון", "אייקון", "קלאסיקה" ו"יצירת מופת". בהכללה נוכל לטעון שהכרזה על יצירה (בכל שדה שהוא) כ"קאנונית" וכו' דורשת קריאה רטרוספקטיבית וקונטסקטואלית שלה (ובהכרח היא מחריגה מבחינות רבות אמנות "עכשווית"). רק לאורה מעזים המוזיאונים להגדיר את ה"נבחרים" שלהם.

תערוכות בוגרים.ות למיניהן אינן יכולות להציע קריאה כזו גם מפני שמדובר ביצירות שעדיין לא ניתן להוכיח את השפעתן על השיח ועל מהלכים עתידיים וגם מפני שהן נמנעות במודע ובמוצהר מחריצת דעה שיפוטית. זה הקסם! וזה האתגר! השאלה היא במה בוחר כל אחד מהמבקרים להתמקד מתוך כמות גדולה כל-כך ומגוון שהוא כמעט אינסופי? עד כמה פעולת האוצרוּת מנהלת אותנו, המבקרים, במודע או שלא במודע? ואיזה תפקיד ואחריות יש לנו, המבקרים? – מבקרים במובן של ביקור, מבקרים במובן של ביקורת.

אז, מה לראות בשעה? זה אולי טוב למוזיאוני אמנות גדולים, שמרשים לעצמם לקבל עבורנו החלטות (גם אם לא מנומקות). אבל ככל שהדבר נוגע בתערוכות בוגרים.ות של בתי ספר לאמנות, כנראה שצריך לקחת את הזמן.

ד"ר נעמי מאירי-דן (היסטוריונית אמנות), וד"ר שמוליק מאירי (חוקר מוזיאונים)
מרצים במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>