זרים בבית

פתאום אתה מבין שהכד הזה, הגדול, שעומד כאן כבר שנים, שייך למישהו. זה כד יפה, ריק ומאובק. הוא כמעט סתמי, שולי, הוא נבלע בין הקירות, עצם מעצמיותו של הבית, כמו קיר, קשת, חלון או רצפה. הכד הזה, שעד כה היה מעין סימן לעתיקות, תמרור של אסתטיקה אוריינטליסטית, הכד הזה משנה לפתע את כיוונו. כעת הוא דלת כניסה, שדרכה נכנסים הביתה רוחות של אנשים אחרים, זיכרונות שאינם שלי, חלומות זרים. הכד הזה ריק, אבל ברגע אחד עשוי לעלות מתוכו שד ולקרוע מתוכי את תחושת המקום, את הקִרבה, את הבעלוּת. 

אבא שלי נולד בשנת 1951  בחליסה, שכונה ערבית בחיפה שבתיה נעזבו ב-48'. הבית שלו היה ברחוב "הגיבורים", שעד המלחמה נקרא רחוב צלאח א-דין. סביב הבית היו תרנגולים. אני יודע את זה מאז ומתמיד. בכל פעם שהוא הזכיר את חליסה, הוא הזכיר גם את התרנגולים. לפני שנתיים נסעתי לראות את הבית בניסיון לזהות משהו מוכר, לגלות שכבה שנשארה, אולי מאבא שלי, אולי עוד מלפניו. שכונת חליסה נראתה הרוסה ברובה, הבתים נטו להתפורר וכמה מהחלונות היו אטומים בבלוקים. ליד הבית ברחוב הגיבורים, הבית שאבא שלי נולד בו, ראיתי תרנגול גדול, נפוח חזה וצבעוני. למי שייכים התרנגולים האלה? מה היה כאן רגע אחרי 48', כשסבתא שלי באה מאירופה, עמוסת צלקות וזיכרונות, ונכנסה לגור בבית של אנשים אחרים?

אני לא נולדתי בחליסה. באתי לעולם על הכרמל וכל ילדותי גרתי בבתים חדשים שההורים שלי קנו "יד ראשונה". ראיתי כיצד הם מתכננים את הבית, מעצבים את החדרים, ממלאים את הקירות בחלומות שלהם. הבתים שלהם היו מאוד שלהם. לא היו שם כדים של הדיירים הקודמים שערערו על בעלותם. על תיבת הדואר הייתה שכבה אחת של שמות. בכרמל הנינוח, איש לא המתין לשדים מהעבר שידפקו יום אחד בדלת. גם לא היו תרנגולים. ההורים שלי, דור שני, בסך הכול ביקשו לחיות ביציבות בבית שהוא שלהם. מקום אחד בעולם שבו הם מרגישים בעלי הבית והם אלו שמספרים את הסיפור של הקירות, החפצים, התמונות, בלי שאיש מהעבר או מהעתיד יפריע את דיבורם. 

אני חושב על הבית של הוריי, בית ילדותי, ונזכר במילים של ז'ורז' פרק, הסופר והפילוסוף הצרפתי יהודי: "המרחב הוא ספק : אני חייב לסמן אותו [...] הוא אף פעם לא שלי [...] אני חייב לכבוש אותו". ז'ורז' פרק כתב מתוך חוויות הגירה, וכמו ההורים שלי על הכרמל בשנות ה-80 גם הוא הבין כמה פעולות נדרשות על מנת להפוך מקום לשלך, רק שלך. בטריטוריה הישראלית דחוסים עשרות סיפורים, היסטוריות, צלקות. כל אבן היא מאבק בין שפות ותרבויות. מנגד, ד' האמות הפרטיות הן מרחב אוטונומי שבו יכול אדם לבחור אילו תמונות לתלות על הקיר ומה להשכיח במרתף. אבל לא מספיק לבנות כאן בית. צריך לנעול היטב את הדלת, לחסום בסורג את החלון ולבודד את האישי מפני הציבורי. זו התשוקה הישראלית – להיות אדון לעצמך. אחרי דורות של מהגרים, אחרי מאות שנים של יהודים נודדים, סוף-סוף אנחנו במקום, במקום שלנו, וכעת עלינו להגשים את הפוטנציאל ולהיות בעלי הבית. 

בבחירות לכנסת בשנת 2022 בלט הקמפיין של ראש מפלגה שהתריס: "מי כאן בעל הבית?" כלומר, מי כאן האדון. מי הוא זה שמכתיב לקלדנית את הסיפור. מיהו בעל הבית, שלא בהכרח מפנה את הזבל, אבל מחליט מתי יש לפנות אותו. זה בעל הבית – שבוודאי נעדר כל סנטימנט לצעיר ששוכר ממנו את הבית, או לסבא שלו עצמו, שהיה פליט ונדחק החוצה מביתו בפולין; בעל בית שכעת הוא חזק, ויכול, וקולו נשמע, וחתימתו מכרעת, ורגלו דורסת.    

הוריי מעולם לא עזבו את חיפה. הם נשארו לגור בעיר שנולדו בה והתרחקו מהגירה, מנדודים. יהודה עמיחי כתב שהבתים של דור ההורים שלו "דומים לאניות תמיד". ההורים שלי, שנולדו בשנות ה-50, הטילו עוגן ולא הפליגו. אני לא הרחקתי לארצות מעבר לים אבל עזבתי את חיפה והכרמל ועברתי לירושלים. כמו אבא שלי, שנולד בבית שבנו תושביה הערבים של חיפה, גם ילדיי שלי נולדו בבתים ערביים, בתים שנבנו לפני 48'. ירושלים מלאה בשכונות שקו השבר שלהן הוא שנת 1948. עם השנים השכונות נעשו יפות, רומנטיות ויקרות.  אבל מתחת לרצפות האבן עלולה לעלות לפתע "פליטת קולמוס", כפי שמכנה זאת האדריכל אמנון בר אור. המרחב הישראלי, על ריבוי הנרטיבים שלו, הוא מרחב מבוכה. "בבסיס המבוכה קיימת האשליה האנושית שניתן למחוק זיכרון", כותב בר אור. מתחת לשם העברי של השכונה עוד מזהים את שמה הערבי. מעבר למתנ"ס מציץ המסגד. מעל המזוזה ישנה אבן גדולה שחקוקה עליה שנת בניית הבית. התשוקה לבעלות על הבית מנסה לדחוק את הסיפורים שמערערים את המרחב וגוררים אותו למטה, לעבר תהום הנשייה ומטמנת ההיסטוריה. 

הבעלות הישראלית על הבית משמרת משהו ממקור המילה בעל. האל הכנעני בעל היה אדון הארץ, מי שאחראי להזין את האלים ובני האדם. באתרים השונים של המזרח הקדום הוא היה מקבל פרשנות מקומית ונחשב לבעל המקום, לאל הלוקלי. עבודת האל בעל היא עבודתם של החקלאים, המיושבים, הנאחזים בארץ. הנודדים והמהגרים אינם יכולים לעבוד אל מקומי, וידיהם שלוחות לעבר אלים אוניברסלים יותר, או לתפיסות עולם רחבות.  הישראליות החליפה את הנדודים היהודיים והולידה בנו את התשוקה לעבוד את הבעל ואת הבעלות.  

התשוקה לבעלות על המרחב, על המקום והבית, חוזרת ומהדהדת מבעד לעדשה של עבודות הגמר של מחלקת הצילום. התשוקה מתבטאת בעצם החיפוש וכיוון העדשה – מעין ניסיון להתמקם על הרצף שבין קוטב התלישות לקוטב השייכות. המאבק המתמיד לסמן את המרחב ולהפוך אותו לשלי נוכח גם אצל מי שנקרע מהנוף ומרגיש את האדמה משתנה מתחת לרגליו. 

בעל הבית הוא השולט בסיפור של המקום, בהיכרות שלו עם העבר וההווה, והוא עומד בבסיס הבית כמי שכל חוטי העלילה נקשרים בו. חפצים וקרעי משפטים שחורגים מהסדר מאיימים לשלול ממנו את תחושת הבלעדיות, והוא עלול לרדת מעמדת המספר היודע-כול לעבר היותו דובר בגוף ראשון, סובייקטיבי מאוד ונכון אך ורק לרגע הזה. התצלומים של עבוד אבו טיר (عبود ابو طير) מביאים פרגמנטים מנוף ביתו. העבודות נעות בין המרחב הכפרי של אזור בית לחם לקרעים מתוך ביתו ההולך ונבנה. הבית הנבנה הוא חלקי, מסרב להתמסר לשלמות, למלאות. ברזלי היסודות עוד מציצים וכמה מלִבני הבניין חורגות מהמכלול. ברקע פרוס הנוף הכללי, מרחב כפרי שהתמלא בבתים לא-גמורים, וכדברי אבו טיר, "הכפר הפך לעיר [...] הכפר קיים רק בדמיון שלי". מעל לנוף מרחף ההרודיון, הר מלאכותי שאבו טיר רואה מביתו. התצלומים שלו מציגים את המרחב המופר, שהאבן והבנייה פגעו בו והרסו אותו. אבו טיר זוכר כיצד היה מהלך עם איילים בילדותו. כעת עליו למקם את עצמו במרחב שחדל להיות שלו – מרחב בתנועה, מרחב שקיומו השלם נמצא רק בזיכרונותיו. לנוכח הנוף המשתנה, תל ההרודיון מזדקר כמבצר בן למעלה מאלפיים שנה, שמור ומעוגן בנוף, באמצעות ארכיאולוגיה וערך היסטורי. התלוש מן המרחב משתוקק למצוא את הקבוע והמחובר, את המקום היציב, דוגמת קברו של הורדוס, המוגן על ידי חוק העתיקות.

תמונה

מחמוד אבו טיר, ׳הר השמיים׳, פרויקט גמר, המחלקה לצילום, 2023

"אני מנסה להקל על הקיום שלי במדינה שעדיין נותרה זרה אחרי שמונה שנים", כותבת סשה רובניה על עבודות הצילום שלה. מקצת התצלומים הם תמונות משנות ה-90 באוקראינה, בבית ילדותה, יחד עם אביה ואחיה. מעמדת הזרות וההגירה, כאן בישראל, היא מסתכלת לאחור בתשוקה לשוב למקומיות, לביטחון בחסות האב, לתמימות הילדית של "שתיית כוס חלב בלילה". אביה, שהכיר את שמות העצים והציפורים, לא נמצא כאן בישראל. גם העצים שלו לא נמצאים כאן, או במילותיה של המהגרת לאה גולדברג, "כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג [...]". רובניה מצלמת עצים ופרחים זרים שעוזרים לה לשוב לאחור ולנסות לשקם את תחושת המקום. היא רחוקה מאוד מרגשות של בעלות, אבל המאמץ ניכר – העדשה מקרבת את טבעו של המקום, ודרך תמונות הטבע בולט הניסיון לזכות בקִרבה, באפשרות שלה לומר בגוף ראשון, "כאן".

תמונה

סשה רובניה, ׳ללא כותרת׳, פרויקט גמר, המחלקה לצילום

ביום הולדת שמונה קיבלתי מסבא וסבתא שלי את מדריך פרחי הבר של ישראל. בעמוד הפנימי כתובה הקדשה: "תצליח ותלמד יפה צמחים". נדרשו לי שנים להבין במלואו את הרגע הזה. שני מהגרים מאירופה, שהעברית השבורה שלהם לא מכסה על היידיש, קונים לנכדם הישראלי מדריך לשמות העבריים של פרחי ארצנו. "ויקרא האדם שמות..." כתוב בפרק ב' של ספר בראשית. במדריך צמחי הבר היה לכל פרח וצמח שם, ובגיל שמונה הרגשתי חובה ציונית ואישית, מעין שליחות של מהגרים, לדעת את כל השמות כולם. העובדה שידעתי כי העץ עם הפרחים הסגולים מחוץ לחלוני הוא כליל החורש איפשרה לי להרגיש שייך, קרוב ואולי אפילו להרגיש שהעץ הזה הוא שלי. יכול להיות אפילו שהוא יודע את שמי. כשהייתי ילד הידיעה והאהבה התמימה הספיקו. הזרות והאיום על המרחב היו טמונים עמוק באדמת הכרמל, ולא היה צורך להוכיח בעלות. העולם התפרס בין תמונות הפרחים בספר לשדות הפרחים במציאות. נינוח.

ב-15 השנים האחרונות אני חי בעין כרם. שכונה בקצה המערבי של ירושלים, המוקפת בעצי שקד ובצמחייה ארץ-ישראלית ומלאה בבתי אבן וקשתות עתיקות. קשה שלא להבחין בכך שמתחת לשכונה היפה מסתתר כפר ערבי שכל בתיו התרוקנו מתושביו ב-48'. המסגד עודנו עומד, ובמשקופי הבתים חרותות אותיות ערביות. אני מכיר היטב את הסיפורים, את ההיסטוריה, וכיצד ביולי 48' גורשו המשפחות הערביות האחרונות מהכפר ונפוצו לכל עבר. ועדיין, היום-יום והשגרה נוטים להשכיח את העבר. בתוך מרקם חיים, בתשוקה ליציבות ונינוחות, המבט בפצעי העבר מוסט אל שדות רכים יותר. אני מלמד את בִּתי לאכול שקדים ירוקים ומספר לה שבערבית הפרי נקרא "לוז", אבל איני מרחיק לכת עד הידיים ששתלו אותו, ועד החלומות שהיו לאלו שבנו כאן את הבתים. 

שבעים וחמש שנה אחרי שתושבי המקום גורשו מכאן, אבני הבתים לא זועקות את חסרונם. עצי השקד ממשיכים לפרוח בסוף כל פברואר בגאווה יתרה והתיירות – חוץ ופְּנים – משגשגת. עין כרם נעשתה כמעט ישראלית, והשלטים שמכווינים את התיירים בין המסעדות בקושי מספרים על הכפר שהיה, על משפחות אלדואר ואל ג'עניני  שבנו את המקום או על בית הקברות המוסלמי, המכוסה צמחייה. הבעלות על המקום הושלמה – עין כרם הפכה לסיפור ישראלי-ירושלמי, המשתוקק לרומנטיקה של אבנים עתיקות. סיפורי העבר של המהגרים היהודים, ממש כמו של סבתא שלי בחליסה בחיפה, חוזרים אל תקומתה של ישראל – כיצד הגיעו המהגרים היהודים מתימן, מרוקו וטורקיה ונכנסו אל הבתים הריקים כמה חודשים אחרי סיום מלחמת 48'. הבעלות הישראלית, המתירה אך ורק סיפור אחד ושלם, ממקמת את נקודת ההתחלה בבתים הריקים. אבל לפעמים כד עלול לזוז ואבן מקיר זועקת ובאים גויים בנחלתינו וסודקים את השלווה הפסטורלית.

מבעד לקשתות הבתים בעין כרם עוד אפשר לראות איזה כד או איזו רקמה פלסטינית שנשארה מאחור. החפצים האלה, מעין רמזים על חיים שהיו כאן, מפֵרים את שלוות המספר הישראלי. רמזים של בעלות, המשתוקקת ליציבות וסמכותיות, מאוימת על ידי הסיפור הפרגמנטרי שצץ מבין הסדקים. "זיכרון הוא קרע בבשר ההווה", כותב המשורר הירושלמי אלמוג בהר. בעין כרם, כל אבן היא גם תזכורת שהבעלות לעולם לא תממש את תשוקתה במלואה. הסיפור תמיד פתוח לשינויים, והעבר עלול לעלות מתוך הכדים הישנים. 

ניר עמית, סטודנט לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות