הרומן שלי עם זינאידה פוזדניאקובה או: איך משכנעים את המרצים בבצלאל שהפרויקט שלי ראוי לתערוכה?

פרק ראשון: הגילוי

זינאידה פוזדניאקובה. שם שאינו מוּכר. לא למרצים בבצלאל, לא לאמנים מקומיים וגם לא להוריי, שמעורים בסצנת האמנות הרוסית בישראל. 

הימים שבהם רבים זיהו את שמה חלפו מזמן, נצח של שלושים שנה שבהן היא גזרה על עצמה לא להציג את את עבודותיה. קו בלתי נראה אבל מוחשי מאוד נמתח בין החיים הקודמים שלה במוסקבה כאמנית מציגה, מוּכּרת ומוערכת, שציוריה נמצאים באוספי מוזיאון פושקין וגלריה טרטיאקובה, ובין החיים האחרים שלה בישראל, עולה חדשה שמתגוררת בירושלים, אם יחידנית ומורה לאמנות. האם אפשר לחצות את הקו הסמוי ההוא? האם אפשר להחזיר לחיים את פוזנדניאקובה כאמנית מוכרת ומוערכת גם כאן, בישראל?

ב"תערוכה דה פקטו", הפרויקט המסכם בתוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל, הסטודנטים אוצרים את התערוכה: הם מחליטים על הקונספט, בוחרים את האמנים המשתתפים ומציגים את העבודות שנבחרו. השלב הראשון של בחירת הנושא היה המאתגר ביותר. ממה מתחילים? חשבנו על סוגי תערוכות אפשריות: תערוכת מחקר, תערוכת נושא, רטרוספקטיבה. ואז המנחה הציעה שננסה לחפש אמניות ישראליות נשכחות. 

בשיעור הבא הציגה לפנינו חברתי ללימודים נעמה ברק ריאיון עם הציירת זינאידה פוזדניאקובה, שמצאה במגזין דבר מאפריל 2022. פוזניאקובה סיפרה בריאיון שמאז עלתה לישראל היא לא הציגה בתערוכה וגם לא תציג. חשבתי שעבור אמנית, להפסיק להציג את עבודותיה זו החלטה מורכבת, ושבמעשה זה היא משילה חלק מרכזי בזהותה.

סיפור הגירתה של פוזניאקובה וקליטתה בישראל, שעלה באותו ריאיון, הזכיר לי את האתגרים שחוו הוריי ועורר בי מיד אמפתיה כלפיה. התעניינתי באירוע הדרמטי שהביא להחלטתה להפסיק להציג. התחלתי לחפש טקסטים על אודותיה. החיפושים בעברית לא העלו דבר חוץ מהעובדה שארבעה מציוריה נמצאים בספר האקוורלים הסובייטי שיצא לאור ברוסיה בשנות ה-80. ואז מצאתי את דף הפייסבוק שלה, שלמעשה, הוא הפלטפורמה היחידה שבה פוזדניאקובה משתפת את ציוריה. הרישום המהיר והנאיבי בקו עדין ובצבעים עזים, של חצרות בתים, פְּנים בתים וחזיתות בתים, שתיעדה בכל רחבי רוסיה, סחפו אותי ואת חבריי לקבוצה. קיוויתי שאצליח להסביר למרצים למה ארבעה מבין שבעת הסטודנטים בקורס (שלוש הסטודנטיות האחרות הציעו תערוכת סאונד) מבקשים להציג בתערוכה המתהווה את גוף העבודות של זינאידה פוזדניאקובה.

נעמה ואני התחלנו לחפש אחר האמנית המסקרנת. שלחתי לה הודעה במסנג׳ר, כי לא היה לי מספר טלפון. היא לא ענתה. אחרי שגיליתי שבנה, מקסים, ששם משפחתו שונה משלה, למד בעבר במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, המזכירות עזרו לנו לעבור על רשימת כל הסטודנטים בשם מקסים שלמדו במחלקה לדורותיה, אך החיפוש לא העלה דבר. באמצע דצמבר 2022, ביום שישי בבוקר, לאחר שבוע של חיפושים, פוזדניאקובה התקשרה אליי. לתדהמתי הגיעה אליה השמועה שמחפשים אחריה. קיוויתי לשכנע אותה להיפגש, להראות לי את ציוריה, לבחון אפשרות של תערוכה. כעבור חודש של שיחות טלפון היא נענתה לבקשתי. בצהרי יום גשום של שיא החורף מצאתי את עצמי מנווטת בשכונת הקטמונים ותרה אחר בניין מספר 25 ברחוב צדדי שמתחיל במכולת השכונתית ומסתיים בגינת משחקים קטנה. רק אחרי הבניין השלישי שבו עליתי ארבע קומות במדרגות וירדתי, שנייה לפני שהתגנב לליבי החשש שהיא נתנה לי כתובת לא נכונה כי התחרטה, הבנתי שיש חמש כניסות לבלוק השיכון האפרורי, ושאני צריכה שהאמנית בת ה-82, שאני כל כך מתרגשת להכיר, תסביר לי היכן בדיוק היא מחכה לי. התקשרתי, והיא ענתה והסבירה. התרגשתי, היא מעוניינת להיפגש. 

דפקתי על דלתה, היא נפתחה לאיטה, ומולי עמדה אישה בעלת חיוך הססני ותווי פנים יפים ומאירים. חשתי שהיא מביטה בי בחשד מלווה בסקרנות, אולי מנסה להבין מי מתעניין בה ובציוריה. מי נזכר בה פתאום. הבאתי איתי ספגטי ברוטב עגבניות ועוגה. התחלנו לפטפט מיד – על הקורס, על בצלאל, על בנה, על מצבה הבריאותי – ורק אז הגענו לציורים שלה. היא בחרה שש תיקיות רנדומליות מבין התיקיות שעמדו שעונות על קיר המטבח. בהמשך הראתה לי עוד עשרות תיקיות מאובקות שפזורות בארונות הבית ובהן ציורים בני עשרות שנים. היא פתחה את התיקייה הראשונה, לא לפני שישבנו לאכול ולפטפט עוד קצת. לאחר שניקינו את השולחן נשארנו לשבת. זינאידה העמידה קרטון על השולחן שעליו השעינה כל ציור חדש שהוציאה. היא סיפרה על העגלון שביקשה ממנו לעמוד כמה דקות עם סוסו עד שתסיים לציירם, על השטיחים הארוגים ביד, צבעונים ומיוחדים, שמקשטים את הרצפה וקירות הבתים בדגסטן בקווקאז ועל הסבתות האוקראיניות החביבות שפתחו בלבביות את ביתן לפניה ומאז נצרבו בליבה. 

אחרי כל סיפור החזירה את הציור בסדר מופתי למקומו בתיקייה והוציאה את הבא אחריו. כך במשך קצת יותר משעתיים עברנו על שש התיקיות הראשונות. היה נדמה לי שהנוסטלגיה מציפה את עיניה. ספונה בביתה, היא סיפרה על הגעגוע לטבע מרהיב, פראי ואסתטי. לאחר שני מפגשים נוספים, מצוידות בעשרות תצלומים של הציורים שלה ובצדקת הדרך, הצגנו את המטמון למרצים בבצלאל.

פרק שני: האתגר

הסיפור יפה, הם אמרו, אבל הציורים לא מחזיקים תערוכה. ״הם לא עכשוויים, מנוכרים, הדמויות לא מביעות רגש״ – אלו רק כמה מהתגובות שהפנו כלפינו וכלפי פוזדניאקובה. כדי להצדיק את הצגת ציוריה היפים, המרצים ביקשו שנחשוב על מחקר בנושא האקדמיה לאמנות במוסקבה או על אמנות רוסית מטעם המשטר מול אמנות מחתרתית באותה תקופה או על אמנות פיגורטיבית נשית פוסט סובייטית או, לכל הפחות, שנחשוב על אוצרוּת עכשווית. זה הרגע שבו הבנתי שתערוכה בבצלאל שמוקדשת רק לציוריה של פוזדניאקובה ירדה מעל הפרק. 

בחינה מחודשת של הציורים של פוזדניאקובה העלתה בעיני רוחי כמה עבודות איקוניות של הציירת אולגה קונדינה. לצד יצירתה העצמאית הענפה, קונדינה שייכת לקבוצת "הברביזון החדש", קבוצה של חמש אמניות שבשנות ה-90 ובתחילת שנות האלפיים היגרו מברית המועצות לישראל, יחד עם נטליה זורבובה, אסיה לוקין, אנה לוקשבסקי וזויה צ'רקסקי. חברות הקבוצה נוהגות לצאת למרחב ולצייר את אשר הן רואות בתוספת קורטוב של ביקורת חברתית. קונדינה, בת 58, עלתה בשנות ה-90 ממוסקבה והשתלבה היטב בקהילת האמנים המובילים בארץ. בחיפוש בפייסבוק של קונדינה מצאתי עבודות התואמות את העבודות של פוזדניאקובה בהיבטים רבים כל כך; בנושאים, בהעמדות, בצבעוניות ובפרספקטיבות:  דיוקן עצמי של פוזדניאקובה בשיער אסוף, כשהיא ישובה על כסא, על רגליה המשוכלות מונח גיליון ציור והיא מציירת, הזכיר את הדיוקן של קונדינה בשיער אסוף ישובה מול קנבס, שכמו פוזניאקובה מאפשרת לנו לראות רק את גבו, ומבטה ישיר וחודר את הקנבס. גם דמויות האישה השוכבת על ספה אדומה במרכז סלון הבית מזכירות זו את זו אצל שתי הציירות, וכן האישה בגופייה, מטפחת לראשה ומעדר בידה, שמזכירה לי אצל שתיהן חלוצה, אבל אולי אצל זינאידה זו בכלל איכרה רוסית שתפסה את מבטה באחד מטיוליה הרבים ברחבי רוסיה. אפילו הצבעוניות הלבנה-הכחולה דומה בשתי העבודות. השוואה שערכתי בין קורות החיים האקדמיים שלהן הובילה לגילוי ששתי הציירות למדו במכון המוסקבאי לעיצוב ואמנות גרפית, בהפרש של עשרים וחמש שנה זו מזו. 

ההתרגשות שהנה מול עיניי מתהווה בסיס תמתי על-דורי שעשוי להוביל את התערוכה הייתה מוקדמת מדי. המרצים המשיכו לבקש אוצרוּת עכשווית, ואנחנו לא ממש הבנו למה הם מתכוונים. החלטתי לדבר עם קונדינה ולספר לה על החיבורים הקסומים שאני מוצאת בין העבודות. היה נדמה לי שהיא מתלהבת לשמוע על הממצאים, והחלטנו להמשיך לחפש אמנית רוסית שלישית, צעירה, במחשבה על תערוכה תלת-דורית שהולכת לאחור עד כור מחצבתן האוניברסיטאי ומציגה את ההתפתחות השונה של כל אחת מהן מאז. השאלה הגדולה ששבה וריחפה לכל אורך הדרך הייתה: ״איך מכניסים את זינאידה לשדה והופכים אותה לשחקנית מן השורה״, לציירת לגיטימית? 

לשיטתו של הסוציולוג פייר בורדיה, בכל שדה השחקנים בעלי אינטרס של שימור השדה, ובכל שדה ישנן נורמות שמסמנות את הגבולות שלו. בתוך התהליך קיננה בי התחושה שאנחנו, הסטודנטים, עומדים מול המרצים שמייצגים את כוחות שימור השדה, ושהם חווים את רצוננו בהכרה בזינאידה כציירת ראויה להצגה למרות גילה ולמרות העובדה שמעולם לא הציגה בארץ, כניסיונות לאתגר ולפרוץ את גבולות השדה. 

אולי השדה שלנו פחות אוונגרדי ורב-תרבותי ממה שאנחנו רוצים לחשוב ואולי אני מגויסת כל כך עד שאני מפספסת משהו מהותי בנוגע לעבודות שלה?

בהתייעצות עם הציירת טליה ישראלי עלתה האפשרות להציג לצד פוזניאקובה את ציונה תג׳ר, בגלל השוני הרב בין הסגנונות. על אף שהיא טעתה לחשוב שמוצאה של תג'ר מרוסיה, הבנתי לאן היא חותרת ולאן המנחה שלי מבקשת שנוביל את הפרויקט. שתיהן חשו שהדרך להציג את זינאידה עוברת דרך חיפוש חיבורים רחוקים יותר, אולי בתחומים אחרים. או-אז עלה הרעיון לחבר לפרויקט את סשה טמרין, אמן וידיאו צעיר שעלה ממוסקבה בגיל שש. טמרין נוהג להשתתף בתוכניות שהות אמן בארץ ובעולם וליצור גופי עבודה על האנשים שהוא פוגש. הצענו לטמרין להתלוות למסע שלנו עם זינאידה במטרה לאצור להם תערוכה משותפת, שתוצג בבצלאל.

פרק שלישי: הניסיון

סשה טמרין אהב מיד את הרעיון, אף שאיש לא ידע להסביר מהו בדיוק. בינתיים עמד להסתיים הסמסטר הראשון, והיה צורך לבחור בין שתי התערוכות המוצעות – תערוכת סאונד שתתייחס למבנה החדש של בצלאל ולהתמקמות המחודשת שלו בעיר או תערוכה לזינאידה פוזניאקובה, שמתעדת מאמץ להכניס אותה לקאנון. לא היה מקום לעבודה של שבעה אוצרים מול פוזניאקובה, וההצעה להתייחס למבנה החדש נראתה רלוונטית לנקודת הזמן הזאת, ועל כן הוחלט שהקבוצה תאצור את תערוכת הסאונד. אבל להפתעתי הרבה, מנחת הקורס הציעה שבו בזמן נמשיך לפתח את תערוכת זינאידה לקראת הצגתה בבצלאל, ואחר כך נחשוב על דרכים למימונה. הודעתי לסשה שאף על פי שההצעה לא נבחרה, המרצים בבצלאל מעוניינים שנוציא את התערוכה אל הפועל. שמעתי מפיהם שהם מאמינים בחשיבות הצגתה, ושהם מעוניינים ללוות אותנו בתהליך. בסיעור מוחות נוסף שערכנו, דִמְּיַינוּ שטמרין ופוזניאקובה יֵצאו למסע ברכב שלו. זכרנו שהיא סיפרה כמה אהבה את הנופשונים שנסעה אליהם מטעם איגוד האמנים הרוסי בכל רחבי ברית המועצות, שם ציירה את ציורי הנוף היפים שנוגעים בנימי הנפש. חשבנו שזו תהיה הזדמנות עבורה לחזור לטבע שאליו היא כמהה. סשה קיווה שהיא תלמד אותו לצייר, ויחד ייצרו שתי שמשות, אירופית וישראלית. חלמנו על אווירת "תלמה ולואיז", שתוביל את השיחה ביניהם למקומות שלא ידענו לדמיין ותהיה בסיס ליצירה של וידיאו ארט שיוצג לצד ציוריה. לא הבאנו בחשבון את מצבה הגופני הרעוע ואת הפער בין חלומותינו לבין האפשרות לממש אותם. פוזדניאקובה נראתה מאושרת מההצעה, אבל מיד הורידה אותנו לקרקע והסבירה שהיא מוגבלת מבחינה פיזית. בעקבות ביקור מוצלח של נכדתה של זינאידה בזמן מפגש עם סשה, שבמהלכו הן ציירו יחד ודיברו על מערכת היחסים ביניהן, הגינו שיעורי ציור שבהם היא תלמד את נכדתה, מרצון ללכוד במצלמה את השיחות שלהן (אם יהיו כאלה) בנוגע לגישה החינוכית באקדמיות בישראל לעומת הגישה החינוכית ברוסיה, ועל תחושת המקומיות והצבריות של הנכדה מול תחושת חוסר השייכות שהיא נחלת פוזדניאקובה מאז עלתה ארצה. ואולם לא קיבלנו את הסכמת המשפחה להשתפות הנכדה בעבודה.

מחשבות נוספות לתמה לעבודה של סשה היו סביב היחסים בין צייר למאסטר שלו. טמרין מול פוזדניאקובה, ופוזדניאקובה מול ואן גוך, מושא הערצתה. כעבור כמה ימים סיפר לנו טמרין על הרעיון החדש והמרגש שלו, לקחת לטיול את הציורים של פוזדניאקובה במקום אותה עצמה. הוא הציע לצלם את ציוריה בטבע בעדשה רחבה בפורמט גדול ולשלב סאונד של השיחות הרבות ביניהם, ואת פוזניאקובה מקריאה מהמחברות שכתבה בהן בצעירותה וליוו אותה לאורך השנים. גילינו על קיומן של המחברות רק כשהיא סיפרה על ספר ציורים של ואן גוך שנפל לידה כסטודנטית, בתקופה שבה לא היה ניתן לסרוק ולצלם, והיא פשוט העתיקה את הציורים למחברת בכישרון שיש רק למעטות בינינו.

לרעיון הטיול עם הציורים, שהתחיל בשאיפות גרנדיוזיות והצטמצם לפעולה קטנה וממוקדת, דווקא קיבלנו את ברכת הדרך הן מזינאידה, שסיכמה את שיחתנו הטלפונית בתובנה המחמיאה שאנחנו נקודת האור שלה, והן ממנחת הקורס, שעם הזמן פיתחה מחויבות אישית לפרויקט. במשך כמה ימים היה נדמה שסוף-סוף פרצנו דרך. קיווינו שהשלב הבא יהיה טסט של החומרים, כדי שנוכל להתרשם ולהראות לזינאידה על מנת שתבין מה אנחנו מתכננים. היה נדמה שיש לנו פיצוח.

כבר במפגשים הראשונים ביררתי עם פוזניאקובה מה גרם לה להחליט שלא להציג בישראל. היא סיפרה שב-1991, בשנתה הראשונה בארץ, בעצת מכר היא הציגה את תיק עבודות שלה בבית האמנים בירושלים ונדחתה. נאמר לה שהיא לא מתאימה. היא חושדת שאפילו לא ראו את הציורים שלה. הזרוּת והנחיתוּת הלשונית – העובדה שלא דיברה עברית צברית – טפחו על פניה, היכו בהן. התחושה שישנם מי שמתיימרים לדעת בוודאות מי שייך ומי זר ומופקר להתייחסות כאל אחר שאינו רצוי נטעו בה את האמונה שלאמנית שהיא לא יהיה מקום בישראל. היחס שלה אל עצמה נשאר כאל ״אחר״, קצת כמו בשירה של לאה גולדברג, "אורן": 

כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –

אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,

אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,

וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים

לאורך חודשי המסע שלנו, עמד לנגד עיניי כאב האחרוּת של פוזדניאקובה, שביקשתי להפיג. וזאת, ביתר שאת, כששמעתי מפיה שכיום, בגיל 82, היא מוכנה להסתכן ולצעוד את הצעד הזה. האמנתי שנצליח.

מאז ועד כתיבת שורות אלה עבר חודש ודברים רבים השתבשו וכבר לא יהיו כבעבר. סשה התקבל לתוכנית שהות אמן ביפן ויטוס לשם עד סוף השנה, וזינאידה, שלא חשה בטוב באחרונה, התבשרה שהיא חולה במחלה קשה. אנחנו עוד לא בטוחות איך ממשיכות מכאן, אבל במחשבותיי אני חוזרת לרצון הראשוני להציג כמה שיותר מציוריה היפים בתערוכת יחיד. אני מזהה בי חשש: האם היא תתקבל כציירת בעלת ערך? אמנם אין לי ספק באסתטיקה המיוחדת של העבודות, ואני זוכרת את המוניטין שהיה לה בברית המועצות, אבל אני תוהה כמה מעניין ואפקטיבי יהיה מהלך של הצגת ציורים פוסט פוסט אימפרסיוניסטים, יפים אבל אנכרוניסטים, הדחוסים בתיקיות מאובקות במשך שלושה עשורים. ואז אני מזכירה לעצמי את המפגש הראשון שלי עם ציוריה ויודעת שכן. 

בה בעת אני חושבת על מסגרת תיאורטית לתערוכה אבל עדיין לא הצלחתי למקם את פוזדניאקובה באף אחת מהנרטיבים: היא לא סיפור קלאסי של אמנית מהגרת, זהו אינו מקרה מובהק של קפיצה חזרה לקאנון או ביטול השכחתה, ובנוסף היא עצמה מסרבת לשייך עצמה לאסכולה אמנותית בטענה שאין לה סגנון מוגדר. אולי די שהציורים, מענגי העין, מעוררי המחשבה ומרפדי הנפש, יראו אור, ייפגשו עם העולם ושהעולם יחליט. 

המשך יבוא?

יוליה יבלונסקי, סטודנטית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות