על השקוף ועל הנסתר בעידן הזכוכית: הרהורים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית

באביב 2013, כשהיינו זוג צעיר, עברנו לגור בדירה קטנטנה, עירומה לחלוטין וחסרת כל ייחוד. כדי להעניק לה בכל זאת איזה טאץ', נסענו לחפש את מזלנו בשוק הפשפשים ביפו. מכל שפע הפריטים, החלטנו להשקיע את מיטב המזומנים שלנו בנברשות זכוכית וינטג' של מורנו. קנינו שתיים – אחת למטבח, אחת לסלון, והרגשנו שהנה, "פיצחנו" את זה. יש לנו פריטים מרהיבים בעלי שם, עם חותמת איכות. שאר הרהיטים בחלל כבר יעמדו לאורם. זה קרה מעט אחרי סיום לימודיי במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. אמנם ארבע שנים חייתי במחיצתה של זכוכית, אך היא לא הייתה החומר שבחרתי להתעמק בו במסגרת לימודיי, למעט קורסי החובה של שנה א' ביציקות בתנור ובעבודה קרה. ניפוח? ודאי שלא. זה הרי שייך לעולם אחר, רחוק, מעבר לים. למורנו. 

חלפו שנים. נברשת המטבח שלנו התנפצה מזמן בקול רעש גדול. אנחנו כבר עזבנו את הדירה ההיא, וגם האקדמיה לאמנות בצלאל נפרדה מהר הצופים, שעשרות שנים היה לה לבית, ושבה למרכז העיר, לא רחוק מהמקום שבו נוסדה בתחילת המאה העשרים. הביקור הראשון שלי בבניין החדש היה מסנוור. בניין שלם עשוי זכוכית, חדור שמש ירושלמית. כשירדתי למחלקה "שלי", ראיתי שגם היא שינתה את פניה. הסטודיו המרשים של שנה ד' היה עמוס אובייקטים מזכוכית, בשלל צבעים ודימויים, בעיצומו של תהליך העבודה לקראת תערוכת הגמר. זה היה מפתיע, כי בעשרים השנים האחרונות מספר המסיימים במסלול זכוכית, ודאי בניפוח, שמר על ממוצע יציב של כשני סטודנטים במחזור; שלושה-ארבעה כבר נחשבו להצלחה מסחררת. בחמש השנים האחרונות המספרים החלו לעלות בהדרגה, ובקיץ 2023, כרבע מאה אחרי שנוסד המסלול, תשעה סטודנטים שלמדו בו מגישים פרויקט גמר בזכוכית, החומר שבו התמחו בארבע שנות לימודיהם. במונחים של המחלקה, זה מספר שיא המסמל מהפך של ממש. 

מה אנחנו יכולים ללמוד על רוח הזמן בישראל כיום מן העובדה שהמבנה של בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב בישראל, בנוי כמעט כולו מחומר הגלם החשוף והשברירי? מה בין מהפכת הזכוכית במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית ובין עידן המסכים, השקיפות, התעתוע? 

עליתי לספרייה, לחפש קצה של תשובה. תוך כדי דפדוף בקטלוגים ישנים של המחלקה, בעודי מנסה להתחקות אחר הדרך שעשה מסלול הזכוכית מראשיתו ועד היום, עיני צדה את השם "ליז ביגר" בין הסטודנטים המסיימים בשנת 1999. היא הייתה אז היחידה שהגישה פרויקט גמר בזכוכית. השם נשמע לי מוכר, ונזכרתי שכשהתחלתי את לימודיי במחלקה אי אז בשנת 2008  למדתי אצל ביגר קורס ביציקות זכוכית. 

לדברי ביגר, כיום מרצה לזכוכית במחלקה הוותיקה:

כשלמדתי בבצלאל של סוף שנות ה-90 היו רק שני מורים לזכוכית: דניאל ורברנה ולואי סוקולובסקי. הם היו ישראלים שלימדו זכוכית: לדני היה סטודיו לניפוח זכוכית במבשרת ציון, היחידי בארץ. לואי סוקולובסקי, שכיום גר בחו"ל, לימד בעיקר יציקות בתנור. התנורים היו תנורי קרמיקה ישנים, ואת כל ציוד הניפוח בנה דני בעצמו. בשנה שלי הייתי הסטודנטית היחידה. בשנה מעליי היו שניים. הכול רק התחיל אז. הזכוכית הצטרפה למחלקה ב-1996, אחרי ניסיון כושל במחלקה לעיצוב תעשייתי. הרגשנו שאנחנו חלוצים, שאנחנו מגלים משהו חדש". 

ביגר מנסה להסביר את שיעורם הנמוך באופן מסורתי של הפרויקטים בזכוכית מבין כלל עבודות הגמר:

אני חושבת שרוב הסטודנטים לא תכננו בכלל ללמוד זכוכית. הם הגיעו לקרמיקה, ואלו שהגיעו למחלקה התנסו בטכניקות זכוכית והתלהבו מהניפוח – הבינו מהר מאוד שלא יהיה להם מקום לנפח בו כשיסיימו את הלימודים. הם לא ראו עתיד בתחום, כי לא היה שום סטודיו לניפוח בארץ. היום ישנם שמונה: הסטודיו של בוריס שפייזמן, שמלמד בבצלאל, ושותפתו מעין ס.פייגין, בתל אביב; גריגורי זילבר ויחדיו גילבר, בוגרי המחלקה, מתחזקים סטודיו בקיסריה; מיכל צדרבאום ונעם דובר בעין איילה; סטודיו איולה של איילת הוכהויזר ואולגה רוזין במעין צבי; אולה ברנר, שגם היא מרצה בבצלאל, בעמק האלה; עינב מקורי בבנימינה; שלומית איזנשטיין בקיבוץ עין כרמל; ויש עוד סטודיו בקיסריה, של איתי מגר, שמתמחה בשחזור של שיטות עבודה רומיות. 

מיכל צדרבאום, בעלת סטודיו לניפוח בעין איילה בשותפות עם בן זוגה נועם דובר, בוגרת התואר השני במחלקה למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל, טוענת: "אנחנו לגמרי בעידן הזכוכית". ומנמקת:

הטכנולוגיה הגלובלית, בניינים שהופכים ליותר ויותר משלבי זכוכית, סיבים אופטיים, תקשורת – היום הכול עשוי זכוכית. בקורנינג, המרכז הגדול לזכוכית בארצות הברית, יש גם מוזיאון. מוצג בו גוף נחושת עשוי "צמות", שהיה באוקיינוס ושימש לתקשורת, כטלפון בין-יבשתי. הקוטר שלו הוא כמטר וחצי. כיום כל הגוף הזה הומר לסיב זכוכית שעוביו כשני מ"מ. באשר לניפוח – בארץ כמעט לא היו מנפחי זכוכית עד לפני כעשר עד 15 שנים. עבדו קצת ביציקות לתבניות או ב"הפלות" זכוכית בתנור [טכניקת slumping, שבה הזכוכית מותכת ונופלת על מצע שמעניק לה צורה מסוימת בתנור, א"מ]. תחום הניפוח היה לגמרי מנוון, אף על פי שהוא התחיל כאן, באזור השפלה, על ידי הפיניקים.

הפיניקים הוא שמם היווני של הכנענים, שבעת העתיקה התיישבו במזרח אגן הים התיכון, מצידון ועד שפלת החוף. הם נחשבים לממציאי הזכוכית המופקת מחול. לפניהם, היו אלו תושבי מסופוטמיה (עירק של היום), שככל הנראה המציאו את הזכוכית באלף השלישי לפני הספירה, והיא שימשה אותם בתחילה בעיקר לשיבוץ בתכשיטים או ליצירת חרוזים. ורנשיא ומאורו (Arun K. Varshneya & John C. Mauro) כותבים בספרם  Fundamental of Inorganic Glass (1993) שישנן עדויות לזכוכית עתיקה בצורת זיגוגי אבנים עוד משנת 12,000 לפני הספירה במצרים, אך המרשם העתיק ביותר להכנת זכוכית שמצוי בידינו מקורו במספוטמיה, מלפני כ-3,300 שנה. 

מי שביקשה להתחקות אחרי המסופוטמים בפרויקט מרתק היא קארין בן חיים, סטודנטית שנה ד' במסלול זכוכית, שיצאה למחקר סביב השאלה "מהי הזכוכית?". בן חיים נחשפה לחומר הקדם-זכוכיתי, הפאינס המצרי, ולתהליכי ייצור הזכוכית הקדומה מצמח האישגר באזור מסופוטמיה. התרבות החומרית המבוססת ידע ילידי עממי שימשה לבן חיים השראה להפקת חומר כזה בעצמה. הזכוכית הייחודית שהפיקה ניתנת לעיבוד ידני קר. לדבריה, בתהליך השריפה החומר האורגני שבתערובת נשרף והותיר מאחוריו חללי אוויר. בזכות החללים האלה, הזכוכית נעשתה נקבובית, קלה יותר מהמקור ומבודדת חום.

כ-2,500 שנה הפרידו בין שיטות הקדם-זכוכית של מסופוטמיה לבין המצאתה של טכניקה נוספת לייצור כלי זכוכית – הניפוח – שבאה לעולם במחצית השנייה של המאה הראשונה לפני הספירה, ממש על קו התפר בין סוף התקופה ההלניסטית לתחילת התקופה הרומית. על פי רוב הדעות, המהפכה הגדולה בתולדותיה של הזכוכית החלה בירושלים, שבה התגלו הכלים הקדומים ביותר המעידים על תחילת ייצור כלים בניפוח. ראש מדור זכוכית ברשות העתיקות יעל גורין רוזן, בהרצאה שכותרתה "מאש הכבשן לשולחן הקיסר: זכוכית עתיקה מארץ הקודש" (מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק, 2009), ציינה שהעדויות הראשונות להמצאת ניפוח זכוכית נמצאו ברובע היהודי בירושלים, במילוי של מקווה שכוסה באבני הריצוף של הרחוב ההרודיאני. מהמאה הראשונה לספירה ואילך פרחה תעשיית הזכוכית בארץ ישראל בכל הקשור לכלי קיבול שונים: כלי שולחן, כלים קוסמטיים וכלי מאור, וכן בייצוא חומרי גלם לניפוח ממפעלים מקומיים לכל רחבי האימפריה הביזנטית, שהיא למעשה האימפריה הרומית המזרחית. ארץ ישראל הייתה אז מרכז ייצור זכוכית בקנה מידה עולמי. אבל גם "האושר" הזה הגיע לקיצו. שקיעתה של תעשיית הזכוכית על חופיו המזרחיים של הים התיכון הביאה לנדידת מוקד הפעילות שלה למערב ולהשתקעותו בוונציה, מרכז האימפריה הרומית. זו הייתה למעשה תחילתה של תעשיית הזכוכית, שלימים עברה מוונציה למורנו. כך נוצר קיטוע של המסורת החומרית, הידע שהתפתח כאן נעלם וקיבל גט כריתות לשנים ארוכות. 

משלהי המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20 נעשו כמה ניסיונות להשבת הזכוכית לארץ. ב-1891 יזם הברון רוטשילד את הקמת בית החרושת לייצור בקבוקי זכוכית עבור היקבים שהקים בראשון לציון ובזיכרון יעקב. בשל קשיים רבים נסגר בית החרושת וננטש. בשנת 1934 הוקמו בחיפה מפעלי פיניציה המצליחים (ששמם מזכיר את הפיניקים) לייצור מוצרי זכוכית שטוחה. מפעל פניציה בירוחם, שנסגר זה לא כבר, נשא את שם המפעל המקורי בחיפה, שלימים נסגר אף הוא. המפעל השני בירוחם עודנו פועל בהצלחה. וזהו, בעצם. כמה ניסיונות ותו לא.

מדוע נוצר הקיטוע הזה, ומדוע השבת הזכוכית לארץ כרוכה בקשיים רבים כל כך? 

לדברי צדרבאום, 

התשובה הנפוצה היא שזה עניין של זמינות ויכולת כלכלית. קשה לתחזק סדנה לזכוכית חמה (hot shop), כלומר, סדנה לניפוח. סדנאות לזכוכית קרה, ליציקות בתנור או לעבודה במבער (ברנר) נפוצות בארץ הרבה יותר, להערכתי, לפחות פי שניים מסדנאות חמות לניפוח. נוסף על כך, נדרשים כישורים ברמה גבוהה מאוד, ובמשך שנים לא היה ממי ללמוד. זה תחום שבנוי מלימוד אצל מורה בדרגת מאסטר. [כן כן, ממש כמו הגילדות והשוליות של פעם, אפ"מ]. עובד במפעל יכול לעבוד תריסר שנים עד שהוא יקבל אחריות לפס ייצור של כוס או פריט זכוכית כלשהו. ניפוח הזכוכית הוא "הספורט האתגרי" של הקראפט.

בעשור האחרון תומך ארגון AIDA האמריקאי באמני קראפט ישראלים, ומממן עבורם קורסי ניפוח זכוכית בארצות הברית. לאט-לאט נוצר הון אנושי של מנפחי זכוכית בישראל, וכך סוף-סוף יש גם כאן ממי ללמוד. נצבר ידע, הובאו כלים, ויחד איתם – איכות העבודות עלתה פלאים. בצלאל הוא המוסד היחיד בארץ שניתן ללמוד בו עבודה בזכוכית ברמה אקדמית. כל המרצים המלמדים בו כיום למדו והשתלמו גם בחו"ל. מקצתם בארצות הברית, מקצתם באירופה. האם זה תהליך מכוון מלמעלה? האם באופן פרדיגמטי חל שינוי לקראת עידן השקיפות של היום?

גם אם הדבר לא נעשה במכוון, התהליך קרה בחסות חלונות (הזכוכית) הגבוהים, שהעניקו חזון ומימון למהפכה הקטנה שהחלה. בשנות לימודיי בבצלאל, הסטודיו לזכוכית, שכונה בחיבה "הכור", שכן בקומה 2, הקומה הנמוכה ביותר בבניין בהר הצופים. איש לא ירד לשם, למעט יחידי הסגולה האמיצים שניפחו בו או חבריהם הסטודנטים, שמעת לעת חיפשו קצת שקט ומפלט מההמולה שבקומות העליונות. כיום, במקום משכנה של המחלקה בבניין החדש במרכז העיר, אותו "כור" ממוקם באזור מרכזי במחלקה, ואפילו ניתן לזהות אותו ממפלס הרחוב. הציוד חדש קומפלט. אין זכר לתנורי הקרמיקה הישנים. גם אם אלו נתונים טכניים שהתאפשרו הודות למעבר לבניין החדש והשינויים שחלו בעקבותיו, יש בהם סמליות רבה: עידן חדש מתחיל. 

שנים ארוכות התפצלו הלימודים במחלקה בשנה הראשונה לארבעה מסלולים: קדרות, פיסול, עיצוב מוצר קרמי וזכוכית. בסוף שנת הלימודים הראשונה התבקש כל אחד מהסטודנטים לבחור את המסלול הראשי ואת המסלול המשני שלו. "כשערן ארליך התמנה לראש המחלקה, הכול השתנה", מספרת שירה גפן, סטודנטית בשנה ד' במסלול זכוכית, שהדריכה אותנו בסיור קצר בחללי העבודה של הסטודנטים העמלים על פרויקט הגמר. "כל המסלולים בוטלו, ובעצם הוגדרו מחדש כבחירה בין שני חומרי הגלם: חומר קרמי או זכוכית. אני חושבת שרק עכשיו, בסוף שנה ד, אני מבינה לאן אני שייכת. חוץ מהחומר, לא ביקשו ממני להגדיר מה אני – אמנית? מעצבת? גם וגם?". 

גפן עצמה מציגה בתערוכת הגמר מְכַלֵי זכוכית שהחיבור ביניהם לגובה יוצר מגדל המזכיר טוטם. ההתבוננות באובייקטים מציפה שאלות על השקיפות והתעתועים האופטיים שהזכוכית מזמנת, ואגב כך מרחיבה את השאלה למחוזות האנושיים: מהו אדם שקוף? מה אנו רואים דרך השקיפות? ועד כמה השקיפות עומדת בניגוד גמור לחומר הקרמי האטום, המנוסח, החתום?

על פניו, אין קשר בין החומר הקרמי לבין הזכוכית. ה"חומר", כפי שהוא מכונה בפי העוסקים בתחום, נוצר במקורו מן החרסיות שבאדמה. הזכוכית נוצרת מן החול. האדמה בולטת בכובדה, החול – בנזילותו. בשפה כימית, האדמה היא תערובת רנדומלית של מינרלים, החול הוא סיליקט בלבד. אלו חומרים שונים, אך אינם רחוקים זה מזה בתכלית. אמנם הם אינם "אחים" בעלי אותו מבנה, המתקיימים על אותו רצף כימי, אך יכולים להיחשב ל"בני דודים" רחוקים שיש ביניהם דמיון משפחתי.   

הנדסת החומרים המתקדמת יוצרת מפגשים כימיים בין חומר לזכוכית: בחומר הקרמי עשויות להופיע תרכובות של סיליקטים, ביניהן גם חול, שכבת הגלזורה שעל פני השטח של גופים קרמיים ודאי עשויה זכוכית, ומנגד, גם הזכוכית נחשבת לחומר קרמי אמורפי, לא גבישי. נהוג לחזק ולשנות את תכונות הזכוכית על ידי הוספת מינרלים בפעולה המכונה "חיסום". כך, למעשה, החומר הקרמי והזכוכית תלויים זה בזה. 

החיבור בין חומר קרמי לזכוכית מתקיים גם במחלקות דומות בבתי ספר לאמנות בעולם. בדנמרק ובטורונטו שני החומרים הם באותה המחלקה, בבוסטון ישנה מחלקה לקראפט המשלבת טקסטיל, זכוכית וקרמיקה. הדגם הזה חוזר גם בשוודיה, במחלקה שנקראת "קראפט!" ומעודדת את הלומדים בה לעסוק בשאלות תיאורטיות על קראפט, בניסיון לקרב את האומנות לאמנות. 

קרמיקאים ואמני זכוכית עובדים בדרך דומה להפליא, לכן לא מפתיע שאמני זכוכית רבים התחילו את דרכם בקרמיקה. בשניהם תהליכי העבודה איטיים מאוד ומצריכים ידע רב, טכני ואמנותי. בשני התחומים האמנים מכינים תבניות, יוצקים לתוכן ואז משגיחים על התנור, מכוונים, מווסתים את החום שגורם לטרנספורמציה של החומר ומצפים בסקרנות למה שייצא מתוכו כשהוא מתקרר. 

גם המתח המובנה שבין קראפט לאמנות מתקיים בשני התחומים. "אין שום תחום אחר שהוא כזה במובהק, שיש בו הרבה קראפט אבל גם הרבה אמנות", אומרת ביגר, "לכולם יש גם המון כוסות וצלחות מלימודי הקרמיקה והזכוכית שלהם, לצד יצירות אמנות". 

צדרבאום מציגה זווית נוספת: "זכוכית כרגע הכי פחות נחשבת לאמנות, אולי כי היא נוטה להיות יותר 'קיטש'. פני השטח שלה חלקים ומבריקים ומשדרים עולם אחר. היא עדיין לא מספיק נחשבת כחומר הראוי ליצירת אמנות, אבל אני מאמינה שהיא בדרך לשם, כי הידע כל הזמן מתפתח".

אנריאטה אליעזר ברונר, אוצרת ביתן הזכוכית ואוצרת האומנויות במוזיאון ארץ ישראל, התייחסה למתח הזה בדבריה על הביאנלה לאמנויות ולעיצוב שהוצגה במוזיאון בשנת 2020: 

כשנכנסתי לתחום בשנות ה־90, "זכוכית הסטודיו" הייתה עוד בשיא כוחה והתקשרה עם עולם האמנות והעיצוב, אך האנשים שפעלו בשורותיה עדיין נאבקו לקבל מעמד שווה ביחס לאמנויות היפות, כמו גם להיכנס למוזיאונים לאמנות. היום עולם הקראפט עובר טרנספורמציה: החומר, שעומד בבסיס היצירה הקראפטית, אינו מגדיר עוד את היוצר. הוא יכול לשאת מסר, אך אינו בהכרח המסר (מגלים אוצרות, פורטפוליו, 2020).

שאלת היחסים בין אמנות לבין קראפט מעסיקה רבות גם את גלן אדמסון, אוצר, היסטוריון ותיאורטיקן שעומד בראש המוזיאון לאמנות ועיצוב (MAD) בניו יורק. במאמרו  Why the Art World Is Embracing Craft ,  ( Artsy, 2020 ) הוא מעניק לקראפט מעמד רב משקל בעולם שלנו, אשר לכוד בקורי המדיה החברתית, בבור של עובדות מזויפות ובתשומת לב המוסטת תדיר בקצב מסחרר. לטענתו, דווקא בעולם כזה הקראפט מספק עוגן איתן, הוא נותן לנו משהו להאמין בו, עד כדי כך שהאמנות המודרנית אינה יכולה להתקיים בהעדרו של הקראפט. אני מהרהרת בעקבות דבריו: אולי דווקא בשל כך הקראפט של הזכוכית הוא תשובה עלומה לעולם התעתוע של מדיית מסכי הזכוכית? 

עבודותיו של אמיר כהן, המציג אף הוא את פרויקט הגמר שלו במסלול זכוכית, מבטאות היטב את מגמת ההתחזקות של הקראפט כאמנות יפה. כהן יוצר בזכוכית במגוון טכניקות: יציקות, ניפוח, ניפוח לתבנית וזכוכית משולבת פרספקס וסיליקון. בחלל התצוגה שלו מסודרים אובייקטים כמסה חומרית, כשכל אחד מהם בעל משקל ונפח שונה בחלל. כהן עוסק בשיבוש הצורה השלמה באמצעות אובייקטים אמורפיים מזכוכית, העומדים על סף קריסה. לצידם סדרת כרובים שלמים שנופחו לתוך תבניות וחושפים עורקים ונימים עדינים של "גוף" הכרוב. את המיצב משלימים דימויים מן הגוף האנושי: רגל בגודל עצום שעולה על קנה המידה האנושי ומצטטת את הפסל דוד של מיכלאנג'לו, ועמוד שדרה עשוי יציקות של חוליות זכוכית המחוברות זו לזו בסיליקון גמיש. כהן יוצר עולם מופרך ומרגש של ניגודים בצבעוניות שקופה, ואני קוראת בו שאלה על יציבות מול אי-יציבות בחיים.

בין שהזכוכית כבר התקבלה כשחקנית שוות ערך בעולם האמנות ובין שהיא עדיין נחשבת לקיטש מעולם הקראפט, ודאי ישנה איזו הילה פוטוגנית מעל לראשם של מנפחי זכוכית. מספיק לצפות בפרק אחד של סדרת הריאליטי הפופולארית Blowing Away בנטפליקס, אשר מציגה נפחי זכוכית המתחרים ביניהם עד לשלב הגמר באמצעות תרגילי ניפוח אמנותיים, כדי להבין עד כמה מרשימה הפעולה הזאת.

המחשבה על נפחי זכוכית מזכירה לי את דון איידי, מגדולי הפילוסופים של הטכנולוגיה, שבספרו פוסטפנומנולוגיה וטכנו מדע כותב על יחסי "הגפנה", הנגזרים מהמילה "גוף". גם ידע יכול להיות "מוגפן", מוטמע בגוף. זה נכון לכל קראפט שבו הידע הופך לחלק מהגוף, מהתנועה שלו. בזכוכית – על אחת כמה וכמה: אי אפשר לעצור באמצע התהליך כמו בעבודה באובניים, לדוגמה. חייבים לעבוד ברצף, וההגפנה של הידע היא קריטית להצלחת התוצר. מנפחים עסוקים תמיד בשאלה איך לתרגל עוד ועוד כדי ליצור התאמה בין הידיים, הנשימה, כוח הכבידה, טמפרטורת הזכוכית וצבע הזכוכית. זה ידע ללא מילים השוכן בגופם. מעשה הניפוח מחייב לפחות ארבע ידיים בתהליך. לעיתים אמני ניפוח מחליפים פרטנרים, אבל תמיד יהיו תלויים באדם נוסף. מי שראה מנפחים בעבודתם, ראה את הקסם. התהליך מפתח תקשורת שאיננה מילולית, כל אחד יודע את תפקידו. נוצרת כוריאוגרפיה סביב החומר, והכול קורה בשקט מוחלט, יפה, מהפנט.  

נראה שהזכוכית עדיין מהלכת קסם בעולמנו המודרני. היא אינה רק "כלים יפים" פונקציונליים לכל משק בית או חומר ליצירת חרוזים כמו בעת העתיקה, אלא חלק בלתי נפרד מעולם התעשייה, התקשורת, העיצוב, האדריכלות, וכן, גם האמנות. הזכוכית מתגלה כסך כל אפשרויותיה, ואין לה כל תקרת זכוכית. אחרי אלפיים שנות מרחק ונדודים, הזכוכית שבה לירושלים. שוב יש בה מנפחי זכוכית צעירים, שלומדים ויוצרים בבניין ירושלמי חדשני עשוי זכוכית. 

אליאור פרייס מנחם, סטודנטית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות