"חיל פרשים אנו" – על סוסים ופרשים במרחב הישראלי

חֵיל פָּרָשִׁים אָנוּ
שׁוֹט וְדָרְבָּנוֹת פְּלָדָה לָנוּ
עַז וְנוֹעָז פֹּה כָּל פָּרָשׁ בֶּן חַיִל
עֵר וְשׁוֹמֵר הוּא יוֹם וָלַיִל.
(חיל פרשים, מילים: אברהם ברושי, לחן: לב קונסטאנטינוביץ' קניפר)
 
חֵיל פָּרָשִׁים אָנוּ
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין סוּסִים לָנוּ.
אִם תִּשְׁאֲלוּ עַל מִי רוֹכְבִים אָנוּ
אָנוּ רוֹכְבִים עַל הַמּוֹרִים שֶׁלָּנוּ!
(גרסה היתולית)

לא מעט נכתב, ומן הסתם ממשיך וימשיך להיכתב, על סמלי המחאה נגד הרפורמה המשפטית. לצד האגרוף, שלא נס ליחו (ושלו הוקדשו שני ניוזלטרים שעלו לאתר בצלאל במאי וביוני 2023), סמלים חדשים מפציעים חדשות לבקרים. אבל, דומה שמי שנוכחת בהפגנות ו/או צופה בתצלומים שלהן אינה יכולה להתעלם ממרכיב נוסף שניתן להתייחס אליו כאל סמל: הפרש המשטרתי.

אם נחזור לגרסה הרשמית של השיר הידוע "חיל פרשים אנו" ולגרסתו ההיתולית, מעניין לבחון את מקומם של הפרשים במרחב הציבורי הישראלי. ברור, שראשון לעלות על הדעת הוא פסלו של אלכסנדר זייד. השומר האולטימטיבי נרצח על-ידי בדואי בשנת 1938. בשנת 1940 יצר הפסל דוד פולוס אנדרטת בטון המנציחה אותו על סוסתו האצילה דומיה והציב אותה בראש גבעה ליד בית שערים, בסמוך למקום שהיה ביתו. מאז 1979 ניצב כאן העתק ברונזה של הפסל המקורי. נראה שאין מי שלמדה במסגרת החינוך הממלכתי הישראלי בעשרות השנים האחרונות שלא עלתה לאתר במסגרת טיול שנתי אחד לפחות.

תמונה

אלכסנדר זייד, בית שערים

מדובר במסורת ארוכת שנים (שנדונה בקצרה בניוזלטר שהוקדש לעטיפת "רנסנס", האלבום החדש של ביונסה, ושעלה לאתר בצלאל באוקטובר 2022). למן המאה ה-15 עריה של אירופה, ולימים גם עריהן של מדינות אחרות בעולם, משובצות בפסלי פרש החולשים על הכיכר המרכזית וכמו מכוונים את התנועה במובן העמוק ביותר של המלה. די אם נזכיר את מרקוס אאורליוס ברומא (176-173 לספירה) (לצד לא פחות מארבעה פסלי פרש ופסל פרשית נוספים בזו העיר), פטר הגדול בסנקט פטרסבורג (1782), ג'ורג' הרביעי בלונדון (1843) וג'ורג' וושינגטון בניו יורק (1856). רשימה חלקית (ואקראית) לחלוטין. המכנה המשותף לכל הפסלים האלו עומד על כך שהם מציגים דמויות מרשימות בפוזה מלאת הוד והדר, שחזקה עליה שתייצר אצל כל מי שפוגשת בהן תחושות של כבוד ויראה, אבל גם ביטחון. הפדסטל (הכן) הגבוה שעליו ניצבים הסוסים אינו מותיר מקום לספק בנוגע ליחסי הכוחות המתקיימים בין הפרשים לבין מי שעוברים במרחב העירוני.

אל מול אלו מתגלה פסלו של "אלכסנדר זייד שומר בישראל" (בלשונה של הכתובת החקוקה מתחת ליצירה) כיוצא-דופן. הוא אמנם ניצב על במה גבוהה, אבל מדובר בפרש שאין לו עניין בַעיר. תחת זאת, הוא חולש על ה-עמק, עמק יזרעאל. הוא אינו בן דמותם של קיסרי רומא, צארי רוסיה, מלכי אנגליה או נשיאי ארצות הברית. הוא חלוץ, שומר ועובד אדמה. הגרסה העברית לקאובוי: לבוש בגדי עבודה, נשקו מונח על ברכיו והוא מצל על עיניו מסינוור השמש הארצישראלית. אבל, הוא יוצא-דופן גם ביחס לפסלי הפרש האחרים שפזורים ברחבי המדינה, שלא תואר להם ולא הדר.

כך, למשל, פסל "הנער והסוס" בכפר תבור (אסף ליפשיץ, 2001) חולש אמנם על הכיכר המרכזית של הישוב (כיכר השומר, איך לא?), אבל מדובר בנער צעיר בעל גוף כחוש ופנים עדינים, מכנסיו הקצרים כרוכים למותניו ברישול בעזרת חבל, חזהו הלא-גברי בעליל חשוף, הוא יחף ומבטו שלוח לאחור, במחווה שאומרת הכל חוץ מנחישות ודבקות במשימה.

תמונה

הנער והסוס, כפר תבור

כך, למשל, "המוכתר" בשדות ניר עם (אליעזר ויוגב גברי, 2002) הוא אמנם גבר עשוי ללא חת, אבל מי באמת מכיר את יעקב (ינצ'יק) גברי מעבר לחברי קיבוצו ולאנשי הסביבה הקרובה? הבוקר, שזכה לכינוי "המוכתר", הוא לגמרי אחד מהחבר'ה, שנדמה שיצא לשוטט במרחבי הנגב הצפון-מערבי עם כלבו הנאמן.

תמונה

המוכתר, שדות ניר עם

כך, למשל, ראש עיריית תל-אביב מאיר דיזנגוף, שפסל שלו כפרש על סוס (דוד זונדלוביץ, 2009) הוצב אל מול ביתו בשדרות רוטשילד 16 (לימים, "בית העצמאות"). אמנם כולם מכירים אותו, ואין ספק שמדובר בדבר הכי קרוב לשריף מקומי שמדינת ישראל יכולה לחשוב עליו, אלא שבאופן מפתיע וחריג לחלוטין הוא אינו ניצב על פדסטל ואינו מורם מעם, כדרכם של הפרשים האירופיים והאמריקניים לדורותיהם ולהמוניהם. הוא התמקם לו במפלס הרחוב, בגובה העין, כאחד האזרחים ולצד האזרחים. וכמו שכתב אברהם בלבן ב"רשימות תל אביביות" שלו ("הארץ", 03 יולי 2016): "[זהו] סוס מוניצפלי, חמורי, בלי מושכות ורסן, בלי אוכף, סוס שאיתו לא מוליכים גייסות לקרב אלא לכל היותר בוחנים אם הרחוב נקי והביוב פועל כשורה". נכון שכבוד ראש העיר באמת אהב להסתובב ברחובות כשהוא רוכב על גבה של מהירה, סוסתו האהובה, אבל עדיין מדובר בגבר בגיל העמידה, בורגני חביב, היוצא לשוח לתומו ומנהל שיחה נינוחה עם צאן מרעיתו.

במקום שבו ניצבה במשך שנים מנורת שבעת הקנים, ליד משכן הכנסת הישנה בירושלים, ניצב כיום פסל "סוסת השלום" (אוסקר קוגוי, 1997). גם הוא נטול פדסטל. אבל הוא גם נטול פרש. פסל שילדים יכולים לטפס עליו. כמה פשוט.

אז מה יש לנו? עובד אדמה מהעמק, נער מהמושבה, בוקר מהקיבוץ, בורגני מהעיר וסוסת שלום.
ובחזרה לסוסים ולפרשים המשטרתיים: "שוט ודורבנות פלדה לנו". 

*ניוזלטר זה מנוסח בלשון נקבה אך מתייחס לכלל המגדרים.

ד"ר נעמי מאירי-דן (היסטוריונית אמנות),
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>