כשאגרוף, מגילת העצמאות, כביש ושפה אישית נפגשים

"צרור גיבורים עריריים, שלוחי-אגרוף הם,
עישנו איש-איש
לצד הכביש,
כהרגלו.
היה הלילה ביניהם עבה, כבד-אופל:
כל איש מתחת איזה חוק-כללי שלו"

(לאונרד כהן, צרור גיבורים עריריים, מתוך: כציפור על התיל – מבחר שירים, 1973, תרגום: יוסי גמזו)
למרות שתוכן השיר שונה ממה שנדון בו כאן, קשה להתעלם מכמה מלים שחוברו להן יחדיו: גיבורים, אגרוף, כביש, לילה וחוק.

על פרויקט המחאה
באביב האחרון הופצה בקרב אמנים.ות ומעצבים.ות בקשה להשתתף בפרויקט, שאלו היו דרישותיו (בין היתר): יצירה (שתעובד לכרזה שמימדיה 140X400 ס"מ) הכוללת דימוי של אגרוף בחלק העליון ומלה (או קבוצת מלים) ממגילת העצמאות בחלק התחתון. על הדימוי והטקסט להיות "קריאים ונהירים". כמו כן, נדרשה מהמשתתפים.ות "דיסקרטיות מלאה", והמארגנים.ות מצדם.ן הצהירו על כך שהם "מתכוונים להציג את היצירות בכמה פעימות, במקומות שונים ומפתיעים".

בחירת המלים ממגילת העצמאות לא היתה חופשית. ליוצרים.ות הוצעה רשימה של 14 מלים מתוך החלק השלישי של הטקסט המכונן, שפורש את עקרונותיה של המדינה החדשה ואת המחויבויות שלה. ואלו הן: 

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

חשוב לציין, שבשלב הראשון לא ניתן קרדיט ליוצרים.ות. חלק מהם.ן ביקשו להישאר גם בהמשך אנונימיים, בעוד שהיו מי שהסכימו מלכתחילה ששמם.ן יפורסם.

נכון לעכשיו, זכו הכרזות לשתי חשיפות. השכם בבוקר ה-01 ביוני נתלו 31 כרזות על עמודי תאורה לאורך כביש 38, ובלילה שבין ה-25-24 ביולי נתלו 34 כרזות על קיר תומך לאורך נתיבי איילון. שתי כרזות נוספות כוללות דברי הסבר למהלך.

הנחת היסוד של המארגנים.ות היתה שבשלב הראשון ייחשפו מי שנוסעים בכביש המהיר למאסה של העבודות. כדי להתבונן בכל אחת מהן בנפרד נדרש התיווך של המדיה, למן העיתונות הרשמית ועד לרשתות החברתיות. בשלב הזה מעניינת ההבחנה בין כרזות שנהירותן היא מיידית וחד-משמעית לבין כאלו שמחייבות השתהות מעמיקה יותר, ואפשר שגם לאחריה הן ייוותרו אניגמטיות. האגרוף כשלעצמו הפך זה מכבר לסמלה הבולט ביותר של המחאה נגד הרפורמה המשפטית (ראו למשל, ההתייחסות אליו בניוזלטר שפורסם באתר בצלאל במרץ 2023). ועדיין, נפגוש כאן בגרסאות מגוונות. כרזת "ללא הבדל" בנויה על טהרת חמישה אגרופי אימוג'י צבעוניים ("רב גזעיים"), כרזת "שלום?" מורכבת מסמלי מלחמה (טיל) ושלום (יונה עם עלה של זית), כרזת "שוויון זכויות" אחת עושה שימוש בסמל האנרכיסטים Circle-A וכרזות "שוויון זכויות" אחרת ו"חופש תרבות" מורכבות מצבעי דגל הגאווה לגרסאותיו השונות. 

אין ספק, שהפעולה האמיצה הזו מחייבת עיון שנע בכיוונים שונים, והוא נוגע ביחסים שבין הממסדי לחתרני, בין מרחבי נצפות (הכביש המהיר אל מול העיתון והרשתות החברתיות), בין ניכוס תרבותי לחדשנות, בין דימוי לטקסט, בין אמנות לעיצוב ובין פעולה קבוצתית לשמירה על שפה אישית. בשל דרישות הפורמט יצומצם ניוזלטר זה לעיון בהיבט האחרון ויתמקד בשלוש כרזות בלבד. 

יחסי קולקטיב-אינדיבידואל

קשה שלא לחשוב על זיקתו של הפרויקט הנדון למה שעשו חברי אטלייה פופולייר (Atalier Populaire) בימי השיא של מחאת הסטודנטים בפריז 1968. כזכור, במאי של אותה שנה קמו תושבי העיר מדי בוקר לגלות עוד ועוד כתובות קיר וכרזות, שהודבקו לקירות הבתים וביטאו במלה ובתמונה את הזעם והתקווה שחשו אז רבים. למרות שניתן להבחין בכרזות בסגנונות ("כתבי יד") שונים, היוצרים מעולם לא זכו לקרדיט אישי, וכל התוצרים הוצגו כחלק מעבודת הקולקטיב. החברים באטלייה פופולייר עבדו ביחד לאורך התהליך כולו, למן הכנת הכרזות עד לתלייתן. מה שנגלה לבסוף לציבור לא חשף לא סיפורים אישיים ולא סגנונות אישיים. בהקשר הנדון כאן אי-אפשר שלא להזכיר את כרזת "המאבק ממשיך", המשלבת בין אגרוף לדימוי האיקוני של של מפעלי תעשיה.

המצב בפרויקט הנוכחי שונה עד מאוד. ראשית, למן ההתחלה היוצרים.ות לא יודעו לגבי עמיתיהם.ן. החשאיות נשמרה גם בתוך הקבוצה, שלמעשה לא היתה קבוצה, אלא למן רגע התליה במרחב הציבורי, רגע שגם לו היוצרים.ות עצמם.ן לא היו שותפים.ות. מן הצד השני ואולי דווקא בשל זאת, מעבר למחויבות הכללית לשילוב בין אגרוף לטקסט, כל אחד מהיוצרים.ות יצא.ה מעולמו.ה הפרטי ושמר.ה על השפה הייחודית לו.ה. המקרים המעניינים בהקשר זה הם אלו שבהם היוצרים.ות איפשרו את חשיפת זהותם.ן. או אז, מתחייב דיון החורג מגבולות האמירה הכללית והמשותפת המתקיימת במסגרת הפרויקט ומתאפשר פיענוח של היצירות בהקשר לגוף העבודות של כל אחד.ת מהיוצרים.ות.
 
הכרזה של שרה בנינגה (״ללא הבדל גזע״) כוללת את האגרוף המתבקש, שאותו היא יצרה ברישום פחם על בד. אותות הציור והרישום של מיטב יוצרי האקספרסיוניזם הגרמני גלויים לעין כל. אבל רק מתוך היכרות עם מכלול יצירותיה של בנינגה ניתן לאמוד את האופן שבו היא ממשיכה לעסוק במה שמעניין אותה נכון לשעה זו ואינו נוגע בהכרח ובאופן ישיר במה שהכתיבו לה מארגני הפרויקט. בשיחה שקיימתי איתה היא דיברה, בין היתר, על "עניין בסצנות חברתיות, שבהן באים לידי ביטוי מתחים פסיכולוגיים, דחפים מיניים ושיח על הגוף והמבט, תוך בניה ופירוק של דימויים והימנעות ממחויבות לנרטיב אחד קבוע". נראה שבחינה מחודשת של הכרזה של בניגנגה לאור מה שהיא מספרת על מכלול יצירתה מאירה אותה באור מורכב יותר.

הכרזה של משה טרקה (״ללא הבדל גזע״) מרתקת מן הבחינה הזו שהיא מספרת סיפור רב-רבדי. גם אם הוא לא היה מסכים להיחשף בשמו, חזקה על הצופים שיזהו שמדובר באמן ממוצא אתיופי. הצבעים (אדום-צהוב-ירוק) הם צבעי הדגל האתיופי, האותיות מחקות כתב געז (הידוע גם כ"כתב אתיופי") והאגרוף אינו אלא "אגרוף הכוח השחור" (Black Power Fist), המזוהה עם מאבקם של השחורים (בעיקר בארצות הברית) להגדרה עצמית ולשוויון, והיה לפופולרי בימי מחאות ה-BLM.

מבט נוסף מגלה דמות קטנה בפינה הימנית התחתונה של הכרזה. רק משטרקה הסכים להיחשף, ניתן היה לזהות את שפתו האישית ולכרוך את היצירה הבודדת במכלול יצירתו. דמות זו, שחוזרת בלא מעט יצירות שלו היא, לדבריו, "דמות קדמונית, הנובעת מהשורשים האפריקניים-שחורים שלי". הילדה-אישה הקטנה הזו היא בת דמותו של הילד התמים הפרטי, שבגיל שלוש יצא למסע רגלי בן שנתיים מאתיופיה לישראל, ושל כלל יהודי אתיופיה, שהלכו ממקום של "אמונה תמימה (באל) ואמון (בישראלים)". אבל לצד התמימות היא משדרת בעמידתה הזקופה גם "מחויבות לקהילה והרבה עוצמה".  

בשלב הזה, ולאחר שאנחנו חוזרים מן הדיון בשפה האישית של היוצר לסדרת כרזות המחאה בפרויקט הנוכחי, מובנים דבריו של טרקה שאמר לי, בין היתר: "אני נגד הרפורמה, אבל אנחנו לא חלק מההפגנות וגם לא באמת חלק מהמחאה". ה-אני וה-אנחנו חוברים להם יחדיו. ועוד אמר: "אנחנו עדיין נושאים את הכעס, האכזבה, הכאב והעלבון". בדבריו אלו הוא התייחס למחאת יוצאי אתיופיה בשנת 2015 ובעיקר בשנת 2019. בהפגנות שהתקיימו אז ברחבי הארץ (כן, גם ברחוב קפלן) נהגה המשטרה באלימות. "אנחנו כבר היינו שם והצד השני אטם אזניים". הצד השני, הסביר, הוא, בין היתר ובעיקר, "הצד הליברלי – אותם אנשים שיוצאים עכשיו לרחובות". וכך, מבחינות מסוימות, האגרוף של טרקה, שחבר לשלושים ושלושה אגרופים נוספים, מוחה לא רק נגד הממשלה ושלוחיה, אלא גם נגד המוחים עצמם, שלא היו שם, במחאה שלו ושל אחיו יוצאי אתיופיה.

דומה שהאישית, ואולי החשופה מכולם, היא זויה צ'רקסקי ("חופש דת"). הזרוע המאוגרפת הגנרית הומרה כאן בזרוע שלה עצמה, שעליה היא קעקעה את דיוקנאותיהם של בעלה סאני וביתה ורה. הכתר הוא, כמובן, הכתר הידוע של ז'אן מישל בסקיאה (Jean-Michel Basuiat). אגב, גם הוא חקוק על צדה השני של הזרוע שלה. ולכן, מבחינות מסוימות, ניתן להתייחס אל הדימוי כאל דיוקן עצמי או דיוקן משפחתי. המשפחה הקטנה שלה היא חלק ממנה, והיא עצמה חלק מציבור המוחים. זאת ועוד, הדיוקן הכפול והכתר מככבים גם ביצירות אחרות של צ'רקסקי. כך, למשל, ב״דיוקנה של אילזה קוך״ (Ilse Koch) שהיתה אשתו של מפקד מחנות הריכוז בוכנוולד ומאידנק. לאחר המלחמה היא הועמדה לדין באשמת איסוף "מזכרות" מעורם של הקורבנות שנשאו קעקועים ייחודיים. ביצירה האמורה מוצגת קוך לצד מנורת שולחן, שהאהיל שלה נושא את הקעקועים הפרטיים של צ'רקסקי. הגוף הפיזי וגוף העבודות משתרגים זה בזה, ממש כשם שהאישי נע אל הקולטיבי, ובחזרה.

אי-אפשר שלא לחשוב בהקשר לפעולתם האמיצה של הוגיו ומנהיגיו של פרויקט האגרופים על יצירתו של דוד טרטקובר (1998, 2008), שבנויה על טהרת אותו קטע ממגילת העצמאות המוקדש לעקרונותיה של המדינה החדשה ומצהיר על כוונותיה. על חלק נכבד מן המלים העביר המעצב קו אדום גס ובוטה. אלו המלים שהמדינה בת החמישים/ששים ניערה, לדעתו, חוצנה מהן. מרתק לגלות שאלו בדיוק אותן מלים שבהן בחרו הוגי המחאה הנוכחית ושמככבות בשלושים וארבע הכרזות, הפעם לצד דימוי חזותי.

מעבר להבדל הצורני (ובהינתן שגם פעולת המחיקה היא פעולה חזותית), יש לתת את הדעת על שני הבדלים מהותיים בין מה שעשה טרטקובר לפני עשרים וחמש שנים (בגרסת המקור) וחמש-עשרה שנים (בגרסה המאוחרת) לבין הכרזות העכשוויות. ההבדל הראשון טמון בכך שטרטקובר הסתפק בזעקה על הפער הבלתי נתפס וקורע הלב בין המובטח לבין הקיים (או בין החלום לשברו), בעוד שהכרזות הנוכחיות מבטאות במודע ובמוצהר נכונות לפעולה. ומכאן נגזר ההבדל הבא. לצד האכזבה והייאוש שאותם ביטא טרטקובר, נוכל למצוא בחלק מן הכרזות העכשוויות שילוב בין נחישות לבין קורטוב של אופטימיות. האגרוף הופך לפרח, או אוחז פרח. הצבעוניות העליזה של דגל הגאווה די בה כדי להזכיר שגם אם הכל נראה כרגע שחור, יש על מה להילחם. וגם, ובעיקר, שאנחנו ביחד. למרות השוני. בגלל השוני. האגרוף הוא בעל עשר אצבעות.

ואם נחזור לאטלייה פופולייר ולכרזת האגרוף שלהם, הרי שגם כאן ועכשיו, המאבק ממשיך.

תודה לד"ר דיאנה קוטלר על השיחות ונסיונות הפיענוח של הדימויים.

ד"ר נעמי מאירי-דן,
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>