דם המכבים, הכלנית וגלגלי אבל – על פרחים וזרים בתרבות הזיכרון וההנצחה הישראלית

היו לי חברים שלא ידעו
שהתביישו או לא העיזו או לא הספיקו
ונשארו בחוץ וזרי פרחים בידיהם
פרחים שהוצאו אט אט מידם הנפתחת
והונחו על פניהם

חיים גורי, היו לי חברים, מתוך הספר המשוגע, 1971

אחד ממפעלי ההתנדבות הרבים שצצו ברחבי הארץ מהשבעה באוקטובר נגע בפרחים. פרויקט אנשי הפרחים בישראל קוראים לו. וכך נכתב בדף הבית של הפרויקט, שאותו יזמה ליהיא סלפטר-דנציגר: "[שמנו לנו ל]מטרה לסייע למשפחות השכולות ולחברים שאיבדו את היקר להן מכל ולהעניק להם זרי פרחים בהתנדבות ובתרומה מלאה בדרכם האחרונה. הפרויקט מציע גלגלי אבל וזרי פרחים עבור כל משפחה ומשפחה ללא עלות ולכל נקודה בארץ" (ההדגשות שלי, נ.מ.ד). הזרים והגלגלים כולם הם מן הזן ה"ממסדי" העשוי על פי איזשהו "תו תקן" קבוע.

על פרחים

התרבות הישראלית אימצה את הפרח כמוטיב מוביל בעיצוב הזיכרון, החל בפרח הבודד והספציפי וכלה בזר, החל בפרח בר מקומי בעל ניחוח והקשרים ארץ-ישראליים וכלה בפרח מתורבת ו"מיובא", החל בזה המוצמד לדש הבגד וכלה בזה המונח על המצבה. ברשימת הפרחים הספציפיים מככבים הרקפת והכלנית(יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה, אודם כלנית בהר ובמורד. [חיים גורי, באב אל וואד]). אולם ה-פרח שהפך לסמל החזותי הרשמי לזיכרון ולהנצחה של מי שנפלו בקרבות הוא דם המכבים. החל באמצע שנות החמישים התבקשו תלמידי בתי-הספר לענוד אותו על חולצתם הלבנה. אבל בנקוף השנים, במסגרת הקמפיין להגנה על צמחיית הארץ, הוכרז דם המכבים כ"פרח מוגן", והפרח החי הומר במדבקות "יזכור לחללי מערכות ישראל", שעליהן מתנוסס צילום שלו על רקע שמיים תכולים ועננים לבנים. למן 2017 החלה משתלת "זרעים מציון" בכרם מהר"ל לתרבת את הצמח, ובשנת 2019 הוקמה עמותת "דם המכבים", שחברה למשתלה, לצורך גידול של 60,000 פרחים בשנה, קטיפתם, ייבושם והצמדתם לסיכות שהוכנו במיוחד לצורך כך. אלו נשלחות מדי שנה למשפחות הנופלים ונמכרות באמצעות האתר של העמותה.

הקשר בין פרחים למוות מופיע כבר במיתולוגיה היוונית-רומית. הפרחים בגנה של אלת הפרחים פלורה-כלוריס, שהוענקו לה על-ידי בעלה זפירוס, רוח המערב, היו בגלגול קודם דמויות אנוש. כך, למשל, הכלנית (Anemone) היתה לפנים אדוניס, בן מלך יפהפה שאפרודיטה-ונוס התאהבה בו. הוא הותקף על-ידי חזיר בר, ובמקום שבו ניגרו טיפות דמו צמחו פרחי הכלנית. לאחר מותו היו הוא והפרח לסמל של מוות בגיל צעיר, אבל גם לאביב שמביא עמו פריחה מחודשת במקום שבו התרחש המוות. המיתולוגיה המערבית עתיקת-היומין והמיתולוגיה המקומית נשזרות, אם כך, זו בזו. בהקשר הישראלי כרוכה הפריחה המחודשת הן בייחול לקימה (מטאפורית) לתחייה ונצחון הרוח הנצחית על המוות הן בשאיפה לשלום. באלו נשזרים גם הקשרים נוצריים, שהתגלגלו לתרבות האבל, הזיכרון וההנצחה בתרבות המערב החילונית. ככל שהדבר נוגע בענידת פרח אדום (אמיתי או מלאכותי) על דש הבגד, אמנם דם המכבים הכל-כך ארץ-ישראלי ייחודי לנו, אבל אי-אפשר שלא לחשוב על הפרג (Poppy), האדום אף הוא, שהיה למן מלחמת העולם הראשונה לסמל לדמם של החיילים שנהרגו בקרבות. אזרחים במדינות חבר העמים הבריטי נוהגים לענוד מדי חודש נובמבר "פרג זיכרון" (Rememernace Poppy) עשוי חומרים מלאכותיים.

על זרים וגלגלי אבל

הנחת זר או מה שמכונה "גלגל אבל" על קבר המת אף הוא מנהג נוצרי בעל שורשים עתיקים. אין מדובר במנהג השמור לנופלים בקרבות, אבל הקישור בין הזר לבין מי שקיפחו את חייהם למען המולדת ברור מאוד. וכך, אחת לשנה, בימי הזיכרון הרשמיים של מדינות שונות, מונחים גלגלי אבל על קברי הנופלים לדורותיהם ובאתרי זיכרון ואנדרטאות. ובהקשר הישראלי, נוכל למצוא זרים וגלגלי אבל למכביר בבתי-הקברות הצבאיים. אלו מונחים שם, שורות שורות, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובימי זיכרון למלחמות ספציפיות. את התמונה המוצגת להלן צילמתי בבוקרו של יום שני, ה-02 אוקטובר, שבוע לאחר יום הכיפורים תשפ"ד, בחלקת חללי מלחמת יום הכיפורים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול. הפרחים מתחילים לנבול. ועוד מעט יבואו הגננים ויקחו אותם משם. 

האמנות והתרבות החזותית הישראלית

ככל שהדבר נוגע באמנות הישראלית, בפרט, ובתרבות החזותית שלה, בכלל, ניתן להצביע על בולי יום הזיכרון ויום העצמאות. בשנים 1952, 1954 ו-1959 הונפקו סדרות בולים המציגות צמח או פרח בר מקומיים, ובהם דרדר, דגנייה, רקפת, כלנית, נרקיס וכמובן דם המכבים. בשתי הסדרות הראשונות (עיצוב: אוטה ואליש) הוצגו אלו על רקע רישום של אתרי קרבות במלחמת העצמאות. בסדרה מ-1959 (עיצוב: צבי נרקיס) כבר לא היה צורך בייצוג האדריכלי של אתר הקרב. די היה בפרחים, שהיו לסמבול ברור וחד-משמעי של הנופלים בקרבות.

ובאשר לאמנות, די אם נזכיר את סדרת "ח"י רקפות" של משה גרשוני (1988-1984), ובכלל זה ההדפס שכולל את המלים יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה אודם כלנית בהר וב... לצד מלים מן הקדיש ("ישתבח" ו"יתפאר") ודימויים של רקפות. ארז ישראלי, בתורו, מחזיר את הפרחים (פרגים) לשדה שבו הם גדלים, אלא שהם עשויים חרוזי זכוכית צבעוניים (2005). כמו כן, הוא מייצר גלגלי אבל בבטון (החומר הישראלי בהא-הידיעה) או בחרוזים (שאין עדינים ושבירים מהם). בעבודת הווידיאו "ללא כותרת" (2004) הוא מגלם חייל מת שעל חזהו תפור גלגל אבל, ולאט-לאט הוא תולש את הפרחים מגופו, עד להיוותרותם של סימני התפירה. ביצירותיהם של גרשוני וישראלי הומרה התפיסה הרומנטית של המוות ושל ההקרבה במסרים פסימיים וביקורתיים. 
הפרחים לא איבדו את משמעותם הראשונית כסמל של מות חיילים בקרב למען המולדת. אבל הם נטענו עתה בתהיות לגבי הנחיצות של המוות הזה, החזרה האינסופית שלו, אחריותה של המדינה/מולדת וגם ההאדרה והקלישאתיות של "מיתוס הגבורה".

וכיום

בחזרה לפרויקט "נשות ואנשי הפרחים", שעמו התחלנו. סיפרה לי עליו נעמה וזאנה, בוגרת טריה של המחזור הראשון של התואר הראשון בתרבות חזותית וחומרית בבצלאל, שוזרת פרחים במקצועה: "היתה שם תחושה של התאחדות מיידית סביב עשייה שאנחנו מורגלות ומורגלים אליה, של לכלוך ופיזיות. הפעולה המדיטטיבית של תעסקות בפרחים היא מרפאה. כמויות גלגלי האבל הן בלתי נתפסות, ואחרי שנגמרו גלגלי האבלהקלאסיים, נדרשה יצירתיות מצד מיזם אנשי הפרחים שעברו לשזירת גלגלים מענפי עצים, ובהמשך – למצופי נודל שמשמשים ילדים בבריכה". ועל עצמה הוסיפה נעמה ואמרה: "בתור מי ששוזרת ומעצבת לחתונות ולשמחות, שזירה של כמות כזו של זרי אבל היתה עבורי סוריאליסטית".

תוך כדי כתיבת שורות אלו עולות וצצות יוזמות יצירתיות בעלות נופך אמנותי-עיצובי שבמוקדן נמצאים פרחים, הן בהקשר לזיכרון הן בהקשר לאיזור שבו התחולל הכל. אתייחס לשתיים מהן: האחת מתקיימת במרחב הווירטואלי, והשניה – במרחב הפיזי. ארבע מעצבות גרפיות צעירות הקימו לפני ימים ספורים עמוד אינסטגרם בשם Mykalaniyot, שבו הן מזמינות א.נשים לשלוח ציור של כלנית, הפרח המזוהה – גם, ואולי בעיקר, נכון לעכשיו – עם מרבדי הכלניות העצומים המכסים את פני אדמת הנגב הצפון-מערבי מדי חורף ושהפכו לאתר עליה לרגל במסגרת פסטיבל "דרום אדום". יוסי למל, בתורו, עיצב את הכרזה הזו, הכורכת ישירות בין הכלנית, פסטיבל "דרום אדום" והשבעה באוקטובר. זאת ועוד, אם דם המכבים נכרך תודעתית בחיילים, הרי שהכלניותנכרכות מעתה באזרחים. הדמיון והשוני ביניהם מהווים מיצוי של המורכבות הישראלית של סתיו 2023. "עוד נשוב, ניפגש, נחזור כפרחים אדומים", כתב חיים גוריבשירו "הנה מוטלות גופותינו". שיר זה חובר יום לאחר נפילת אנשי מחלקת הל"ה (ינואר 1948), שיצאו כידוע לתגבר ישובים אזרחיים בגוש עציון. הכל מתכנס לסיפור אחד, שגיבוריו הם חיילים ואזרחים, ושאותו אף אחד כנראה עדיין לא באמת מבין.

במהלך סוף השבוע האחרון לכתיבת שורות אלו (21-19 אוקטובר) מוצב בכיכר התרבות בתל-אביב מיצב פרחים ענק המשתרע על-פני ארבעים מטרים ומרכיב את המלים מנאומו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בהתייחסו למלחמה: We Stand With Israel. את "אנדרטת הפרחים" הציבו "נשות ואנשי הפרחים" בשיתוף עיריית תל אביב. ושוב, הפרחים נתרמו על ידי מגדלי פרחים ומלאכת שזירתם נעשתה בהתנדבות. 

בביתן הישראלי בתערוכה הבינלאומית העשירית לאדריכלות בביאנלה בוונציה (2006) הוצגה תערוכת "גלגל הצלה: טיפולוגיה של הנצחה בישראל – אדריכלות וחברה". על שער הקטלוג מופיע רישום של גלגל אבל, שעל הסרט השחור המסורתי המוצמד אליו נרשמו המלים "גלגל הצלה" (עיצוב: שרי ארנון). בראש הטקסט מופיע ציטוט משירו של יהודה עמיחי:

החיילים בקבר אומרים: אתם, למעלה
אשר מניחים זרים עלינו,
כמו גלגל הצלה העשוי מפרחים,
ראו את פנינו שוים כל-כך
בין הזרועות המושטות, אבל
זכרו את השוני שהיה בינינו
ואת השמחה על פני המים.

יהודה עמיחי, שיר מס' 6
 

נכון למערכה האחרונה, גלגלי ההצלה / גלגלי האבל אינם עוד סמל מסמלי האבל וההנצחה הייחודיים לחיילים. למעלה מאלף אזרחים הצטרפו למעגל.
יהי זכרם ברוך.

ד"ר נעמי מאירי-דן,
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>