חודש למלחמה: אירוע זיכרון בבצלאל

לציון חודש לטבח ה-7 באוקטובר, בצלאל קיימה אירוע זיכרון במסגרתו נשיא בצלאל, פרופ' עדי שטרן, נשא דברים ואחריהם התקיימה דקת דומיה והדלקת נרות משותפת לזכר הנרצחים והנופלים.

לאירוע הגיעו סטודנטים/ות, מרצים/ות ועובדים/ות וכן הקהל הרחב, ובהם גם תושבות ותושבים המפונים מבתיהם ושוכנים כעת במלונות ברחבי מרכז העיר ירושלים.

במסגרת האירוע נחנך גם מיצב וידאו בחזית הקמפוס הקורא להשבת החטופים. המיצב כולל עשרות מסכי ענק המוצבים בתוך קמפוס בצלאל ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ופונים לכיכר העירונית הסמוכה, ועליהם מוצגות פניהם של 241 החטופים והחטופות. 
 
נשיא בצלאל, פרופ' עדי שטרן:

קהילת בצלאל, אורחים יקרים, משפחות המפונים, שלום רב,

חלף חודש. 31 יום, 744 שעות, 44,640 דקות, שניות רבות. הזמן עצר מלכת, או מוטב, הפך ליום אחד ארוך. מעט הפסקות שינה, לרוב טרופה, היצמדות מוחלטת לחדשות, לידיעות, לעדכונים, לניסיונות להבין.

אי אפשר להבין.

את שהתרחש ב-7 באוקטובר - תאריך שייזכר לדיראון עולם - אי אפשר להבין.
אין דרך לעכל, להכיל, לעבד את הזוועה. את הרצח המתועב שביצעו מחבלי החמאס.
את הטבח, את ההתנהגות שבן תרבות, או כל בן אנוש, אינו יכול להסכין איתה, אינו יכול לקבלה.

אין לנו מנגנון, כלי או יכולת, להבין רצח של אזרחים תמימים, של נשים וגברים, קשישים, נוער, ילדים ותינוקות. תינוקות!

משפחות שלמות שנמחו מעל פני האדמה. קהילות וישובים נכחדו.

1,400 איש ואשה. ביניהם אזרחים רבים, מכלל חלקי החברה הישראלית, וחיילים רבים.

מאז, נהרגים עוד ועוד גם בחזית וגם בעורף.

אין לנו גם דרך להבין חטיפה, שבי, של חפים מפשע, של קשישים, של חולים, של ילדים, של תינוקות?!?!?

241 חטופים. המחשבה על כל אלה הנמצאים שם כבר חודש, והמחשבה על משפחותיהם, התלויות על בלימה, ממתינות לאות חיים, המחשבה הזו בלתי נסבלת.

כולנו מחבקים את המשפחות השכולות, שיקיריהם/ן נרצחו. לצערנו, אנחנו מכירים כמה וכמה כאלה, גם כאן בקרב חברותינו וחברינו לקהילת בצלאל. הלב נקרע. הכאב נורא.

כפי שנאמר, אין איש בישראל שהאסון הזה לא נגע בו או בה. שאיננו מכיר מישהו, שאיבד מישהו.

אנחנו מאחלים ומייחלים לשובם בשלום של החטופים, החטופות, הנעדרים והנעדרות.
ומאחלים החלמה מהירה ושלמה לפצועים והפצועות.

כולנו, בימים אלה, חווים חרדה, מצוקה, אימה, פחד, בלבול, מועקה.

מועקה נוראית.

לבנת חימר - כבדה, מחוספסת ושורטת, מוצבת בחלל בית החזה. 

האדמה נשמטה מתחת רגלינו, והאמון, בכל הקשר וענין, נסדק.

כמי שהוא דור שני לשואה - אמי איבדה את כל משפחתה, כולה, בגיל חמש - וגם כמי שחלק ממשפחתו חי בחו"ל - ואנחנו שומעים על האנטישמיות המשתוללת, המתפרצת באירופה, בארה"ב - אנחנו מבינים.

אנחנו מבינים שזה הוא המקום שלנו. הוא קשה, הוא פוצע, הוא מורכב, והוא מציב בפנינו אתגרים ומבחנים קשים מנשוא. 

אבל זו הארץ וזה המקום שלנו, ועל אלה עלינו להלחם, ולבנות. כן עדיין, גם היום, במלאות 75 שנה למדינה, להמשיך לבנות את המדינה הזו. וגם אם לעיתים יש בינינו מחלוקות, עלינו להמשיך יחד.

עלינו גם לזכור מי אנחנו - אנחנו בצלאל. קהילה שפועלת כאן בירושלים כמעט 120 שנה. עברנו מלחמות רבות, תקופות פיגועים, מגיפות ואתגרים רבים וקשים.

אני משוכנע, שעל אף שהשמים כרגע קודרים, והאופק אינו נראה מבעד לעננות, לערפל ולדמעות, עוד יבואו ימים. עוד יבואו ימים אחרים, צלולים ויפים יותר. ואנחנו נהיה שם, יחד, חזקים יותר.

אני מבקש שתצטרפו אלי לדקת דומיה לזכר הנרצחים, הנופלים וההרוגים. בתומה, הנכם מוזמנים להדליק נר זכרון.״