גם לבית מגיע שיזכרו אותו – על הנצחת ישובים שחרבו

בשלהי שנות השמונים ולאורך שנות התשעים של המאה העשרים פרסם ההיסטוריון הצרפתי פייר נורה (Pierre Nora) סדרה של ספרים ומאמרים שהוקדשו ל"מחוזות הזיכרון" (Les Lieux de Mémoire, ובאנגלית, Realms of Memory), תוך שהוא מנתח את המעבר מהאירועים עצמם, כמי שעדיין חיים בתודעה ואינם נזקקים לאיזכור ולשימור, אל רישומם כהיסטוריה. במונח "מחוזות זיכרון" התייחס נורה לכל אותם מוסדות תרבות המעצבים זיכרון קולקטיבי (בניגוד לזה האישי). באלו ניתן למנות, בין היתר, ארכיונים ומוזיאונים, מצד אחד, וטקסים, מצד אחר. טקסט זה יוקדש למחוזות זיכרון במובן הפיזי והקונקרטי של המלה, תוך התמקדות במקומות ובמבנים שחרבו בשבעה באוקטובר. נבקש לתהות על התפקיד שיהיה להם בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של האומה, בכלל, ושל קבוצות מסוימות בה, בפרט.

נראה שאין צורך להרחיב את הדיבור על עוצמתן של חורבות אדריכליות, כמי שמהוות עדות לשני זמני עבר – העבר הרחוק, שבו התקיימו חיים, והעבר הקרוב, שבו התחולל אסון פתאומי אשר שם קץ לאותם חיים. דיונים שהתנהלו בערים רבות באירופה (וביפן) של אחרי מלחמת העולם השניה, כמו גם בארצות הברית של אחרי ה-11 בספטמבר, נסבו לעתים קרובות על האפקט שיש להעלמת החורבה, מזה, ולשימורה ככזו, מזה. האופציה הראשונה מבקשת למעשה להשכיח את הטראומה ולשדר "עסקים כרגיל". האופציה השנייה מבקשת לקבע בתודעה את השבר, גם אם לצד המבנה ההרוס יקום חדש, שאפשר ויהווה שחזור מדויק של זה שהיה, או שיבנה במתכונת חדשה – גדולה יותר ומרשימה יותר. במלים אחרות, השאלה היא מיהו העבר שאותו מבקשים בעלי העניין לזכור ולהזכיר (או לשכוח ולהשכיח)?

מרחבי הנגב הצפון-מערבי (מה שמכונה כיום "עוטף עזה") וצפון חצי-האי סיני ידעו לא מעט פרקים של הרס וחורבן. פעם אחר פעם נדרשו מי שחיו בישובים שנמחו מעל פני האדמה (או שספגו פגיעות קשות) לסוגיית השימור/שחזור/שיקום. להלן יוצגו שלושה אירועים היסטוריים, חמישה ישובים ולא מעט אופציות.

1948: מגדלי מים הרוסים – יד מרדכי, נגבה ובארות יצחק

ביד מרדכי ובנגבה עברו מגדלי המים, הכל-כך מהותיים לנוף ההתיישבותי בארץ, 'גלגול תפקודי'. בעקבות הקרבות שהתחוללו כאן במלחמת העצמאות הם חדלו לשמש מאגרי מים ועמדות תצפית והפכו ל"חורבה", ובהמשך ל"שריד (מקודש)" (אין זה המקום להרחיב על שני המושגים הטעונים הללו ועל ההבדל ביניהם). ככאלו הם מתקיימים למן 1949 כמצבת זיכרון וכסמל לעוז רוחם של המתיישבים והמתיישבות, לעמידתם.ן האיתנה של מעטים מול רבים ולנכונם.ן להקריב את חייהם.ן למען עצמאות היישוב. בשלב השני של תהליך ההנצחה, שהחל לצבור תאוצה בשנת 1950, הוחלט לגבות את מגדלי המים, שהיו זה כבר למצבה "לזכר הקורבנות על ביתנו", באנדרטאות. הדיאלוג המרחבי המתקיים (במידה זו או אחרת) בין ה"חורבה" שהיתה ל"שריד (מקודש)" לבין אנדרטה (פסלו של מרדכי אנילביץ' ביד מרדכי [1951] ופסלם של המגנים בנגבה [1953]) ובית הקברות לחללי המערכה, נועד להעניק משנה תוקף לחיבור שנתחבר בשני הקיבוצים בין מרכיבי האתוס הציוני-ישראלי – המחרשה והחרב, ההתיישבות וההגנה, החלוציות וההקרבה ההירואית. סמיכותם של מגדלי מים חדשים ומתפקדים מהווה עדות לניצחון במערכה הצבאים ולשיקום היישוב.

תמונה

מגדל המים בנגבה

המקרה של בארות יצחק מעניין במיוחד, נוכח העובדה שבעקבות הקרבות ננטש הקיבוץ. לאחר ויכוחים רבים הוחלט לשקם את החברים והחברות תוך ויתור על שיקום היישוב. חברי.ות בארות יצחק התיישבו באופן זמני במושבה הטמפלרית הנטושה וילהלמה, ובשנת 1952 הקימו את בארות יצחק החדשה ממזרח ליהוד. מהקיבוץ הישן נותר רק מגדל המים מנוקב הכדורים. על שטחו של הקיבוץ ובשדותיו הוקמו הקיבוצים עלומים ונחל עוז. בשנת 2013 הפכו המגדל והשטח הסמוך לו (בין עלומים לנחל עוז) לאתר הנצחה, כאשר בעלומים נפתח מרכז המורשת "בארות נגב" המספר את סיפורה של בארות יצחק הישנה.

תמונה

מגדל המים בבארות יצחק

1982: קירות של בתים הרוסים – ימית בפתחת שלום

בשנת 1982, כחלק מהסכמי השלום שעליהם חתמה מדינת ישראל עם מצרים, הוחלט על פינוי הישובים בחבל ימית (צפון סיני). באפריל של אותה שנה פונו התושבים והתושבות (לאחר עימותים קשים) והישובים עצמם נהרסו על-ידי כוחות של חיל ההנדסה, לבל התר חותם פיזי בשטח. מספר אנדרטות, שהוצבו במרחב לזכר הלוחמים שנהרגו כאן במלחמת ששת הימים. נהרסו גם הן. אנדרטות חדשות – זהות (או לפחות דומות עד מאוד) – נבנו במקומן ב...מקום אחר. אחת, האנדרטה לזכרם של 14 לוחמי שריון מגדוד 46, שהוקמה בשנת 1976 בחורשה הסמוכה לשדות (הישוב האזרחי הראשון בחבל ימית), הוקמה בשנית בכניסה למושב עין הבשור (מועצה אזורית אשכול). אחרת, אנדרטת "אוגדת הפלדה", שהוקמה בשנת 1977 בימית העיר, הוקמה שוב כהעתק כמעט מדויק בשנת 1982 בשדות מושב יתד שבפתחת שלום, גוש ההתיישבות החדש (במועצה האזורית אשכול) שקלט חלק ניכר ממפוני חבל ימית ודרום סיני. לימים הפכה זו מאנדרטת "שדה קרב" לזכרם של החיילים שנפלו לאנדרטה לזכרו של ישוב שנפל, וייצרה קשר תודעתי בין המחויבות ללוחמים למחויבות לארץ. 

תמונה

אנדרטת אוגדת הפלדה בפתחת שלום

לא הרחק מהאנדרטה נערמו חלקי מבנים (קירות, משקופי בטון וגמלוני גגות) שנלקחו מימית, כמו גם מתלמי יוסף ומנתיב העשרה, עם פינויים והריסתם. בניגוד לאנדרטה, שאינה אלא העתק (או תחליף) של הדבר ה"אמיתי", מדובר כאן בשרידים אותנטיים. אף על פי שהכוונה המוצהרת היתה לנסות ולעשות שימוש בחלקי מבנים אלה ביישובים החדשים שיוקמו למפונים והמפונות, הם נותרו כאבן שאין לה הופכין ורכשו לעצמם עם הזמן מעמד של אתר זיכרון ושל "שרידים מקודשים". כלומר, "מחוז הזיכרון" מרוחק מהמקום הגיאוגרפי של ההתרחשות (שדה הקרב) והיישוב (ימית) ומנותק מהם, אך מאפשר צפייה אל המקום ההוא. ייחודם של "קירות ימית", שאינם אלא שרידים מקוריים שלא במקומם המקורי, הוא שהם מהווים סימן כפול נוכח ומתריס  – הן להרס ולחורבן הן לעקירה.

תמונה

מימין: קירות ימית בפתחת שלום, משמאל: קירות ימית בפתחת שלום, פרט

אז מה היה לנו? שרידים של מבנים פצועים (יהיו אלו מגדלי מים או בתי מגורים) שהיו לעדים אלמים למה שהיה ואיננו עוד. חלקם נותרו באתר (in situ), חלקם הועתקו ממקומם למקום אחר. בין שכך ובין שכך, הם משמרים את זמן עבר ב' – העבר של ההרס. בחלק מהמקרים ההווה נוכח באמצעות בניה מחודשת וחיים שממשיכים. בחלק מהמקרים ההווה הוא שממה. אבל יש גם הבדל מהותי. בנגבה וביד מרדכי מהווה נוכחותם המתריסה של מגדלי המים ההרוסים (וסמיכותם של מגדלי מים חדשים ומתפקדים) עדות לניצחון כפול: במערכה הצבאית ובמערכה על שיקום היישוב. בפתחת שלום, לעומת זאת, משדרים "קירות ימית" תבוסה. ככאלו הם מהווים, לצד האנדרטה, אתר עליה לרגל שאותו נוהגים לפקוד מפוני חבל ימית בפרט ונאמני ארץ ישראל לדורותיהם ולגוניהם בכלל במסגרת אירועים המעלים את הפינוי המביש (לשיטתם) והפרת המחויבות לאזרחים.ות מן האוב.

2005: אולם שמחות משוחזר – נווה דקלים בניצן

בשנת 2019, ארבע-עשרה שנים לאחר פינוי יישובי גוש קטיף (2005), שוחזר אולם האירועים של נווה דקלים, שאותו הרסו הפלסטינים לאחר ההתנתקות, יחד עם בית הכנסת שהיה מעליו. אבל זה לא קרה, כמובן, ביישוב שחרב, אלא בניצן (מועצה אזורית חוף אשקלון), שם מתגוררים עד היום חלק מהמפונים והמפונות. האולם שהוקם בבית הכנסת בניצן זהה לאולם המקורי. בניגוד ל"קירות ימית" הוא לגמרי תפקודי ומבקש לומר שהחיים ממשיכים, גם אם במקום אחר. בהקשר זה לא ניתן שלא להזכיר את "המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון", שהוקם בניצן והחל לפעול כבר בשנת 2006, במטרה לשמר את סיפורו של הגוש ולהפוך אותו לחלק נוכח בזיכרון הישראלי הקולקטיבי.

2023 – סוגיה פתוחה

עוד ועוד ועוד תצלומים של החורבן בקיבוצי העוטף שוטפים בחודשיים האחרונים את אמצעי התקשורת השונים. אחת השאלות המעניינות הנוגעות בחורבן נובעת מעצם ההחלטות המערכתיות והאישיות שתיפולנה לגבי גורלם של הקיבוצים והמושבים שלא נותר מהם הרבה. בארי, ניר עוז, נחל עוז, חולית, סופה, כפר עזה, נתיב העשרה. רשימה חלקית. לסוגיה המורכבת והכואבת הזו נרצה להוסיף בעת הזו תהיה לגבי אופיו של הזיכרון שאליו חותרים הגורמים השונים ונע, תמיד כמו תמיד, בין האישי לקולקטיבי, בין הקונסנזויצאלי לסקטוריאלי ובין זמני עבר שונים. האם ניר עוז, למשל, תמחה את החורבות ותמחק את אותות ההרס או תשמר אותם? האם לצד החורבות יקום ישוב חדש, שאינו העתק של זה שנהרס, אלא יפה ממנו, גדול ממנו, איתן ממנו? האם הישובים הללו יהפכו לאתרי עליה לרגל (במסגרת מה שנהוג לכנות "תיירות אופל" או "תיירות שדה קרב"), או שתושביהם.ן יקפידו להעניק להם ציביון של מקום "נורמלי" שבו חיים אנשים פרטיים? נראה שתרבות הזיכרון העכשווית, בארץ ובעולם, מעדיפה את האופציות המשולבות, אלו השוזרות בין זמני העבר השונים, ההווה וגם העתיד.

תמונה

ניר עוז, נובמבר 2023, צילום: דנה אריאלי, מתוך: צלקות פחם/הפנטום הציוני

ולסיכום, נחזור לפייר נורה שהרבה לעסוק ביחסים המורכבים בין היסטוריה לזיכרון וטען, בין היתר, ש"הזיכרון הוא החיים, הוא הנישא תמיד על-ידי קבוצות חיות, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה, רגיש לכל השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי חיות פתאומיים. הזיכרון הוא תופעה אקטואלית תמיד, קשר שנחווה בהווה נצחי״. ימים יגידו מה יהיה טיבו של עיצוב הזיכרון במרחבי העוטף.

כתבו: ד"ר נעמי מאירי-דן וד"ר שמואל מאירי
מרצים במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>