פתיחת שנת הלימודים בצל המלחמה: אירוע זיכרון בבצלאל

עם פתיחת שנת הלימודים, בצלאל קיימה אירוע זיכרון במסגרתו נשיא בצלאל, פרופ' עדי שטרן, נשא דברים ואחריהם התקיימה דקת דומיה והדלקת נרות משותפת לזכר הנרצחים והנופלים. לאחר מכן הציג עמית טריינין, ראש תחום איור במחלקה לתקשורת חזותית, את מיזם זיכרון עוטף. באירוע לקחו חלק סטודנטים/ות, מרצים/ות ועובדי/ות הסגל המנהלי בבצלאל.
 
נשיא בצלאל, פרופ' עדי שטרן:

קהילת בצלאל,  

זהו טקס הזיכרון השני שאנחנו מקיימים בעת הזו.  
הראשון התקיים בחלוף חודש לטבח.  
אז - לפני שבעה שבועות - הקמפוס היה ריק ברובו, והיו איתנו בעיקר חברי וחברות הסגל המנהלי וקבוצה של מפונים הנמצאים בירושלים.   

אז, דיברתי על החודש שחלף.  
מאז, חלפו כמעט עוד חודשיים.  
מי היה מאמין. אנחנו ביום השמונים ושלושה למלחמה הארורה הזו.  

לכאורה, אנחנו מתרגלים.  
לכאורה, אנחנו חוזרים לשגרה.  
אבל האמת היא, שאנחנו מתקיימים - או מנסים להתקיים - בשני יקומים מקבילים, ואולי ביותר משניים.  
אנחנו כאן, והלב שלנו במקום אחר.  

עננה רובצת, משקלה עצום ורב. אנחנו אמנם כאן, אבל חושבים על שם.  

בטקס ההוא, עצרנו כדי לזכור את הנופלים, הנרצחים וההרוגים בטבח השבעה באוקטובר.  
היום, לדאבון הלב, אנחנו כאן כדי לזכור גם רבים ורבות אחרים שנפלו מאז. חיילים ואזרחים.  

אנחנו עדיין מנסים לעכל, ולהבין. להתמקם מחדש.  
אבל אי אפשר להבין.  
את שהתרחש ב-7 באוקטובר - תאריך שיזכר לדראון עולם - אי אפשר להבין.  
אין דרך לעכל, להכיל, לעבד את הזוועה. את הרצח המתועב שביצעו מחבלי החמאס.  
את הטבח, את ההתנהגות שבן תרבות - או מוטב, כל בן אנוש - אינו יכול להסכין איתה, אינו יכול לקבלה.  
אין לנו מנגנון, כלי או יכולת, להבין רצח של אזרחים תמימים, של נשים וגברים, קשישים, נוער, ילדים ותינוקות. תינוקות.   
משפחות שלמות שנמחו מעל פני האדמה. קהילות וישובים נכחדו. 
1,200 איש ואשה. ביניהם חיילים ואזרחים רבים, מכלל חלקי החברה הישראלית.  
כאמור, מאז, נהרגים עוד ועוד גם בחזית וגם בעורף.  

אין לנו גם דרך להבין חטיפה, שבי, של חפים מפשע, של קשישים, של חולים, של ילדים, של תינוקות?!?!?  
129 חטופים וחטופות. המחשבה על כל אלה הנמצאים שם כבר שלושה חודשים, והמחשבה על משפחותיהם, התלויות על בלימה, ממתינות לאות חיים, המחשבה הזו בלתי נסבלת.  
זהו פצע שאינו מפסיק לשתות דם, פצע המשווע למרפא. 

כולנו מחבקים את המשפחות השכולות, שיקיריהם/ן נרצחו. לצערנו, אנחנו מכירים כמה וכמה כאלה, גם כאן בקרב חברותינו וחברינו לקהילת בצלאל. הכאב הנורא מפלח את הלב.  

אנחנו מאחלים ומייחלים לשובם בשלום של החטופים, החטופות, הנעדרים והנעדרות. 
ומאחלים החלמה מהירה ושלמה לפצועים והפצועות.  

כולנו, בימים אלה, חווים חרדה, מצוקה, אימה, פחד, בלבול, מועקה. 
המועקה נוראית. 
לבנת חימר - כבדה, מחוספסת ושורטת, ניצבת בחלל בית החזה.   
האדמה נשמטה מתחת רגלינו, והאמון, בכל הקשר וענין, נסדק.  

כבן הדור השני לשואה - אמי איבדה את כל משפחתה, כולה, בגיל חמש - אני שומע, אנחנו שומעים, על האנטישמיות המשתוללת, המתפרצת באירופה, בארה"ב. 
הייתי שם לפני שבועיים. הקשבתי ליהודים וישראלים.  
אנחנו מבינים. 
אנחנו מבינים שזה הוא המקום שלנו. הוא קשה, הוא פוצע, הוא מורכב והוא מציב בפנינו אתגרים ומבחנים קשים מנשוא.   
אבל זו הארץ וזה המקום שלנו, ועל אלה עלינו להלחם, ולבנות.  
כן עדיין, גם היום, במלאות 75 שנה למדינה, עלינו להמשיך לבנות את המדינה הזו. וגם אם לעיתים יש בינינו מחלוקות, עלינו להמשיך יחד.  
עוד עלינו גם לזכור מי אנחנו. אנחנו בצלאל. קהילה הפועלת כאן בירושלים כמעט 120 שנה. עברנו מלחמות רבות, צלחנו תקופות פיגועים, מגיפות ואתגרים רבים וקשים.  

חשוב שנזכור גם שיש לנו תפקיד. ליוצרים יש תפקיד וליצירה יש ערך עצום. 
בימים נוראים אלה - קל לשמוט ולוותר על התרבות, על הרוח.  
קל להצמד לחיוני, לחירומי, לצרכים ההכרחיים.  
אולם האם האמנות, התרבות, הרוח אינם כאלה?
האם לא האמנות היא שתוכל לתווך? לאפשר לעבד? להקל, ולו במעט? לשקם ולרפא. 

חישבו על ילדה שספר ילדים, איורים בספר ילדים, הם שיאפשרו לה לעבד ולהתמודד, 
חישבו על תושבי הישובים שישובו לבתיהם, ועל החשיבות המכרעת של התכנון האדריכלי,  
וחישבו על מי שיעמוד אל מול יצירת אמנות גדולה שתביא אותו להזיל דמעה, שתרגש אותו, שתיגע בו או בה, 
ושאולי אפילו תביא לפריצה של בכי משחרר... 
משחרר אמת, משחרר אמת לופתת וקשה מנשוא. 

האין זו הצלת חיים? 
או שמא נסתפק בהצלת נפש? או הצלת נשמה?... 
אנחנו יודעים מה מציל זה המציל נפש אחת.  

אני רוצה ברשותכם, לומר גם כמה מילים קצרת של תקווה. 
חזרנו ללמוד וללמד. ימי השבוע הזה נטעו בי תקווה ואופטימיות.  
לראות אתכם ואתכן כאן איתנו שוב, ממלאים את הקמפוס בצבע, בהמולה ובחיים, היו רגעים של חסד. לראשונה אולי מזה שלושה חודשים.  

אני משוכנע, שעל אף שהשמים כרגע קודרים, והאופק אינו נראה מבעד לחשרת העננים, לערפל ולדמעות, עוד יבואו ימים. עוד יבואו ימים אחרים, צלולים ויפים יותר. ואנחנו נהיה שם, יחד, חזקים יותר.