חדשות בצלאל
أخبار بتسلئيل
Bezalel News
"תמונת ניצחון" – בין דימויי מנצחים לדימויי מנוצחים
קירה של כתבות בעיתון הארץ שהתפרסמו מאז ה-7 באוקטובר מגלה שלא פחות מחמש כתבות הוקדשו ל"תמונת הניצחון" האפשרית (צבי בראל, 8 נובמבר; מורן שריר, 9 נובמבר; שירין פלאח סעב, 10 דצמבר; ג'קי חורי, 11 דצמבר; רוגל אלפר, 14 פברואר). גם בעיתונים וברשתות אחרים נדונה מעת לעת סוגיית "תמונת הניצחון" שעתידה לחתום, להמחיש ולסמל את מה שקרה (ועדיין קורה) במקום הזה. כך, למשל, בגלובס (5 נובמבר), בערוץ 7 (4 ינואר) ובישראל היום (15 פברואר). בחינה של הדימויים הקונקרטיים שאותם הציגו הכותבים.ות, או של תיאורים כלליים של מה שהם מדמיינים שהולך להיות, חושפת שילוב מתעתע בין דימויי תבוסה (לוחמי נוחבה שבויים) לדימויי ניצחון (חיילי צה"ל מדליקים נרות חנוכה או מניפים דגל ישראל בעזה, מזה, וחטופים המתאחדים עם בני המשפחה שלהם, מזה).
פלאח סעב הציגה בכתבתה ("תמונת ניצחון? זו שתראה שאפשר לקום לעבודה בלי לדאוג") גם שלוש "תמונות ניצחון" ישראליות, שהיו ל"איקוניות": הנפת דגל הדיו באום רשרש (מיכה פרי, 10 מרץ 1949), משה דיין, יצחק רבין ועוזי נרקיס פוסעים בשער האריות בירושלים (אילן ברונר, 7 יוני 1967) והצנחנים בכותל המערבי (דויד רובינגר, 7 יוני 1967) (1). כל השלוש התקבעו בתודעה הישראלית כמייצגות האולטימטיביות של הניצחון ושל תחושות הגאווה והאופוריה שהוא הביא איתו. כמו כן, התייחסה פלאח סעב לתמונת הפטריה האטומית בהירושימה (6 אוגוסט 1945) כאל "תמונה איקונית של ניצחון".
הצנחנים בכותל המערבי, צילום: דוד רובינגר, 1967
השאלה המעניינת היא מי מהתצלומים הרבים שהופצו ברחבי העולם ובשלל מדיה תחת הכותרת "תמונת ניצחון" אכן יהפכו ל"תמונות איקוניות של ניצחון"? אין לדעת. נתחיל מכך שמידת ה"וויראליות" היא רק גורם אחד מני רבים בהפיכתו של דימוי (כל דימוי) ל"איקוני". זאת ועוד; ימים יגידו איך "תמונת הניצחון", יהיה טיבו של הניצחון אשר יהיה ותהיה זהותה של התמונה אשר תהיה, תעמוד אל מול תמונות הזוועות מהשבעה באוקטובר, כפי שהן תועדו בקיבוצי העוטף, בשדרות ובאופקים ובשטח שבו התקיים פסטיבל הנובה.
אבל, לא פחות חשובות מכך הן השאלות העקרוניות הנוגעות במהותה של "תמונת ניצחון": מה תפקידה התודעתי? מה בין תמונות המושתתות על דמויות המנצחים לבין כאלו המושתתות על דמויות המנוצחים? האם תמונת מוות והרס בכלל יכולה להיות "תמונת ניצחון"? מה על תמונות הכוללות את שני הצדדים? ומה טיב היחסים החזותיים ביניהם? מה קורה כאשר שני הצדדים מפרסמים תמונת ניצחון/הפסד? והאם בהכרח המנצח הוא הטוב והמנוצח הוא הרע? כלומר, עד כמה מדובר במצב דיכוטומי חד-ממדי?
כדי לדון בשאלות אלו, ולו ברמה הראשונית ביותר, אבקש להרחיק את העדות ולפתוח ב"תמונות ניצחון" כפי שהן מוצגות באמנות הנוצרית, בעיקר של ימי-הביניים. הכוונה אינה למלחמות פיזיות, המתקיימות בין אנשים בשר ודם בשדה קרב ממשי, אלא למלחמה שאותה מנהל/ת כל אחד/ת מאיתנו ומתקיימת בנפשנו. זוהי ה"פסיכומכיה" (Psychomachia), מלחמת מידות הנפש הטובות במידות הנפש הרעות. מסקירת הדימויים הרבים של האנשות (פרסונפיקציות) של המידות, המופיעים בשלל מדיה (החל באיורים לכתבי-יד וכלה בציור ובפיסול המונומנטליים), עולה שניתן להבחין בשלוש אופציות: תיאור המלחמה עצמה טרם הכרעתה; תיאור המידות השונות בקבוצות נפרדות (האנשות של האמונה, הענווה והמתינות לצד האנשות של הכפירה, היוהרה והזעם, בהתאמה); והצגות של המידות הטובות המנצחות (Virtues Triumphans) הניצבות על גופן של המידות הרעות המובסות ונועצות חרב בגופן. קבוצה זו היא הרלוונטית ביותר לענייננו, שכן היא מציגה באורח חד-משמעי וכעובדה שרירה, קיימת ומוגמרת את הניצחון של הטוב על הרע. זאת ועוד; לאף אחד אין ספק איך נראה הטוב ואיך נראה הרע. המידה הטובה מוצגת כאשה יפה, זקופה, שלווה וחזיתית. לעומתה, המידה הרעה מוצגת כאשה כעורה, מעוותת, מבועתת וצדודיתית. היפוך מוחלט: אנושיות מול מפלצתיות.
קתדרלת נוטרדאם
מטבע הדברים, ניתן לראות לאורך ההיסטוריה גם "תמונות ניצחון" המתייחסות למלחמות פיזיות וקונקרטיות (בניגוד למלחמות המתחוללות בנפשו של האדם). מעניינות דווקא הן אלו המסתפקות בצד אחד (לפחות כך נדמה במבט ראשון). כך, למשל, בתבליט ענק על-גבי אחת האומְנוֹת של שער הניצחון של האטואל (Etoile) בפריז (1836-1833) מוצג נפוליאון מלוא הדרו, כשהאנשה של הניצחון מניחה על ראשו את זר הניצחון בקרבות ובכיבושים של 1810. פסל הגאלי הגוסס (Dying Gaul) (המוזיאונים הקפיטוליניים, רומא) מהווה דוגמא להצגת הצד המובס לבדו. מדובר בהעתק רומי של פסל הלניסטי (המאה השלישית לפנה"ס) המציג לוחם גאלי (קלטי) פצוע שהובס בקרב, עת שהוא שוקע אל מותו. ייחודה של היצירה בכך שלמרות שהיא שימשה אות זיכרון לניצחון על הקלטים, היא מתארת את המנוצח בצורה מעוררת כבוד. החתך המדמם בחזהו, פועל-יוצא של נעיצת חרב, מעיד על כך שהוא נלחם פנים-אל-פנים באויבו ולא נס על נפשו כאחרון מוגי הלב. מטבע הדברים, ההיסטוריה של האמנות שזורה בדוגמאות להצגות עתירות משתתפים של שני הצדדים הלוחמים, כאשר לעתים גם בתוך סערת הקרב ניתן להבין את מצב הכוחות ולזהות מי עתיד לנצח ומי עתיד להפסיד.
אין ספק, שהתפקיד התודעתי של כל אחת מהאופציות הוא אחר: הצגת המנצח לבדו מבקשת לשדר גאווה ותחושת כוח אינסופית, כמו גם קריאה לנאמנות לשליט ולשלטון. הצגת המנוצח לבדו מבקשת לשמר את תחושת הנקמה ויצר ההשפלה. הצגת השניים בכפיפה אחת מבקשת להזכיר את המלחמה עצמה.
ככל שהדבר נוגע ב"תמונת ניצחון" מצולמת, המבקשת להעביר מידע "אובייקטיבי", אותנטי, אמין וחד-משמעי, הרי שגם כאן ניתן לעשות את ההבחנה בין שלוש האופציות שהוצגו לעיל. המנצחים מופיעים לבדם בתצלום (שוב, "איקוני") של חיילי הדיביזיה ה-28 של צבא ארצות-הברית הצועדים ב-29 אוגוסט 1944 לאורך השאנז אליזה ומתחת לשער הניצחון של האטואל (כן, זה שעליו מוטבעת דמותו של נפוליאון המנצח). בעצם הפעולה (הצעידה) והמיקום (השער) הם מכריזים קבל עולם על הניצחון שהביא לקץ הכיבוש הנאצי. חיילים גרמניים הצועדים כשידיהם על ראשם מוצגים בתצלום שצילם רוברט קאפה בסן מאלו (צרפת) ב-9 אוגוסט 1944. לכוחות האמריקניים ששבו אותם אין זכר חזותי. תצלום מפורסם, גם הוא מן הזן ה"איקוני", הוא תצלומם של אזרח עיראקי וחיילים אמריקניים שהעפילו ב-9 אפריל 2003 למרום הפדסל שעליו ניצב פסלו של סדאם חוסיין בבגדד, על-מנת לעטות עליו את דגל ארצות-הברית (השפלה מס' 1) ולהפילו (השפלה מס' 2). סמל שלטון אחד מנצח, סמל שלטון אחר מובס.
שלושת התצלומים הישראליים שהוזכרו לעיל (מ-1949 ומ-1967) משתייכים לאופציה הראשונה – זו המתעלמת מן המנוצח. הדגל המונף, שער העיר העתיקה והכותל המערבי ממסגרים את האירוע כך שהוא אינו נזקק להצגת מי שאותו ניצחנו. האם זה עניין של יְפִי נפש (מניעת השפלה נוספת) או של עיוורון (אי-ראיית הצד השני)? התשובות מורכבות וניתנות לפרשנויות.
נכון לרגע חתימת הטקסט, "הניצחון המוחלט" טרם הפציע. ומן הסתם גם "תמונת הניצחון" טרם נקבעה.
כתבה: ד״ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית
