מערכת בצלאל | פרופ' מישל קישקה - "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא"

לציון יום השואה, שוחחנו עם פרופ' מישל קישקה, על ספרו "הדור השני - דברים שלא סיפרתי לאבא", רומן גרפי אוטוביוגרפי על חייו בבית הוריו בבלגיה ובמשפחה שהקים בישראל, המתנהלים בצל זיכרונותיו של אביו ממחנות ההשמדה. אביו, אנרי קישקה, יליד בריסל, גורש בגיל 16 עם משפחתו לאושוויץ ומשם עבר בצעדת מוות למחנה בוכנוואלד, שממנו שוחרר עם כיבושו בידי צבא ארצות הברית. אמו, לוסי, הצליחה להימלט עם משפחתה לשווייץ.

"המונח ״דור שני״ לא זר כאן לאף אחד"

הספר מספר באומץ ובגילוי לב על משפחתך. גם כיום, השואה היא עדיין נושא מושתק בחלק מהבתים ששרדו את התופת. דיברו אצלכם בבית על השואה? היית מודע לפרטים?

"במרוצת שנותי הבוגרות הבנתי שהשתיקה בבית לא הייתה חריגה, שברוב המשפחות של השורדים לא סיפרו וגם לא שאלו. ההסבר המאוחר של אבא היה שהוא רצה בכך לגונן עלינו אבל אני מאמין שהוא פשוט לא היה מסוגל לספר, ובוודאי לא לילדיו, את כל מה שהוא עבר בגיהנום הנאצי. בגיל 62 הוא התחיל להיות מוזמן לספר את סיפורו בבתי ספר תיכון בבלגיה ובגיל 78 הוא חשף את סיפורו בספר אוטוביוגרפי שהפך לרב מכר בבלגיה. אבל לנו, ילדיו, הוא לא סיפר בקולו."

מה כן סופר בבית? הכרת את הרקע של משפחתך?

"הורי נולדו בבלגיה בשנות ה-20 (של המאה הקודמת) במשפחות של מהגרים יהודים פולנים. עם הכיבוש הנאצי משפחתה של אמי הצליחה לעבור לשוויץ ולקבל מעמד של פליטים, וחזרו לבלגיה בריאים ושלמים אחרי השחרור. המשפחה של אבי נעצרה על ידי הגסטפו בבריסל והובלה למחנות השמדה. סבתי ושתי הבנות לתאי הגזים ולמשרפות וסבא עם אבי לעבודות כפייה. אבי שהיה בן 16 שרד תשעה מחנות שונים ושרד גם את צעדת המוות שבמהלכה נפטר אביו. הוא שוחרר ממחנה בוכנוואלד ב-11 באפריל 1945 על ידי הצבא האמריקני והוחזר לבלגיה לסנאטוריום (בית הבראה) שם טופל במשך שנה, התחזק והחלים מהשחפת. זה בערך מה שידעתי ומה שסיפרו לנו, הילדים (2 אחיות ו-2 אחים) ולא שאלתי שאלות מעבר לזה מתוך תחושה שזה יסב לאבא עצב וסבל נוסף."

הספר נכתב בעקבות מלגת יצירה שקיבלת מהאקדמיה. ידעת שזהו הנושא? הגעת מכוון מטרה? 

"התודעה של היותי ״דור שני״ התפתחה בארץ (עליתי בגיל 19 לפני 50 שנה) כי בארץ התחלתי להכיר יותר ויותר אנשים עם סיפור משפחתי של שואה ופוסט-שואה זהה לשלי. הבנתי שאנחנו דור שלם מאוד נוכח בחברה הישראלית ושאנו חולקים את אותו הצורך לתת לזה ביטוי. בצלאל הפיצה בקרב סגל ההוראה קול קורא המציע מלגת התפנות לחצי שנה כדי לעבוד על פרויקט משמעותי. ראיתי בזה הזדמנות לשבת לכתוב ולא רק בזמני הפנוי שממילא כמעט ולא היה לי. לקחתי מחברת סקיצות, כתבתי בדף הפותח ״הדור השני״ והתחלתי לשפוך זכרונות מתקופות שונות של חיי כדי לנסות להגדיר לעצמי את המושג דור שני שהיה מטבע לשון שגור אך קשה היה להסביר אותו. הכתיבה סחפה אותי, מילאתי עשרות עמודים בזכרונות, אנקדוטות, חלומות וסיוטים, עם רגעים מצחיקים ורגעים עצובים וקשים, והתחלתי להרגיש שיש לי שם אולי חומר לספר."

נשמע תהליך אינטנסיבי.

"התחלתי באמת לעבוד על הספר כשלוש שנים מאוחר יותר, כי זה לא היה פשוט, זה היה חושפני, זה היה ביקורתי כלפי דור הורינו, זה כלל את סיפור ההתאבדות של אחי הצעיר ולא הייתי בטוח שאמצא את תעצומות הנפש והאומץ הדרושים כדי להפוך את זה לספר ולקומיקס." 

איך מורידים את כל זה לקרקע? מאיפה מתחילים לעבוד על סיפור כזה?

"העבודה על הספר התחלקה לשלושה שלבים, שלב הכתיבה שנמשך כחצי שנה עד שהרגשתי שסיפרתי את כל מה שהיה חשוב וחיוני לספר העתידי. בתקופה הזו לא ציירתי ולו פריים אחד. גיליתי לראשונה את חדוות הכתיבה. השלב הבא היה לצמצם על מנת להפוך את הכתיבה הרציפה לדיאלוגים, למונולוגים, לנראציה ולמחשבות שיופיעו בבועות. את הכל תרגמתי לדימויים המבוססים על צילומים משפחתיים, על תמונות שואה שחיפשתי בגוגל ועל זיכרון ויזואלי. חשוב לזכור שלא הייתה לי מצלמה כילד ואבי היה מצלם מעט, הכל בשחור לבן כמובן וזו הסיבה העיקרית שאת כל הספר ציירתי בשחור לבן. מה גם שהרגשתי ששואה וצבע לא הולכים ביחד. אחרי שהספר יצא לאור בצרפת ובלגיה תרגמתי אותו בעצמי לעברית כי התרגום היה יותר אדפטציה לתרבות שונה מאשר העברה לשפה שונה. הספר תורגם בסופו של דבר לתשע שפות."

הוא נכתב במקור בצרפתית. מדוע?

"הכתיבה הייתה באופן טבעי בצרפתית כי גם הזכרונות היו בצרפתית. אך מעבר לזה מתוך הכרותי את שוק הקומיקס בישראל של ראשית שנות האלפיים, ידעתי שלא אמצא כאן מוציא לאור שיוכל לאמץ את הפרויקט ולאפשר לי לעמוד במשימה עם ליווי מקצועי ראוי."

איך מתרגמים "דור שני" לשפות שונות?

"השם של הספר היה כאמור הארה ספונטנית ואינטואיטיבית שהסתברה כמדויקת. המונח ״דור שני״ לא זר כאן לאף אחד. אבל בצרפת המושג לא היה קיים ולא היה מוכר, לכן העורכת שלי בפריז הציעה שאוסיף כותרת משנה ומיד נפלט לי ״דברים שלא סיפרתי לאבא״. וזה השם שם המלא שתחתו יצא בספר בראשית 2012"

בנוסף לתרגומים השונים, הספר עובד גם לסרט, 'הסודות של אבא'. איך זה התגבש?

"במאית צרפתיה יהודיה שגדלה כילדה שהוסתרה בשואה ובעלת פילמוגרפיה מרשימה, ביקשה להפוך את הספר לסרט אנימציה שינגיש את השואה ואת הטראומה לקהל צעיר. את ספרי לא כתבתי לקהל צעיר. הוא אמנם קומיקס אבל פונה לקהל בוגר. שמה הוא Vera Belmont. היא עבדה על כתיבת תסריט יחד עם הסופרת הצרפתיה-ישראלית ואלרי זנאטי, המתרגמת של אהרון אפלפלד לצרפתית."

אילו שינויים בוצעו בעקבות השינוי במדיום?

"הכתיבה וההנגשה לקהל הצעיר חייבו שינויים, תוספות והורדות, אך הסיפור שמר על האופי של הספר ועל האירועים המרכזיים שבו. יחד עם אשתי אוליביה אישרנו את התסריט הסופי ונתנו אור ירוק לעשיית הסרט. סטודיו לאנימציה פריזאי מנוסה באדפטציה של רומנים גרפיים למסך עבד על הסרט במשך ארבע שנים, צוות של 80 אנימטורים ואנימטוריות ציירו אותי ואת משפחתי בצורה מרגשת המבוססת על ציורי המקוריים. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל סרטי נוער המקביל לפסטיבל קאן וזכה לפרס התיכונים ופרס חטיבות הביניים. השם של הסטודיו JSBC."

״עולם הקומיקס סבל במשך עשורים רבים מדימוי של תרבות נמוכה, של שפה דלה, של בידור קל לילדים ובני נוער אך בסוף המאה העשרים חל מהפך ויוצרים התחילו ליצור קומיקסים הפונים לקהל בוגר״

מהו לדעתך תפקיד הקומיקסאי/ת בימים מורכבים אלו?

"עולם הקומיקס סבל במשך עשורים רבים מדימוי של תרבות נמוכה, של שפה דלה, של בידור קל לילדים ובני נוער אך בסוף המאה העשרים חל מהפך ויוצרים התחילו ליצור קומיקסים הפונים לקהל בוגר. החלוץ במגמה זה היה, ממש במקרה, יהודי ניו יורקי בשם ארט שפיגלמן, דור שני לשואה, שסיפר את סיפור הישרדותו של אביו בשואה במה שקרוי מאז רומן גרפי, כינוי חדש לסוגה חדשה. ספרו ״מאוס״ זכה בפרס פוליצר היוקרתי, תורגם ל-17 שפות והכניס את אמנות הקומיקס לליבה של התרבות ושל הספרות. לכן היום הסוגות שבהן מטפל הקומיקס הן רבות כמספר הסוגות הקיימות בסיפרות ובקולנוע. קומיקסים רבים מספרים סיפורים אוטוביוגרפיים, סיפורים מבוססים על אירועים היסטוריים, ודנים בשאלות פילוסופיות, שאלות מוסריות, הומניטריות או דתיות וגם מטפלות במלחמות, בטרור, במהפכות, בשאלות מדעיות, אתיות, קיומיות ועוד. מכיוון שהקומיקס עושה את זה באמצעים חזותיים עם תמונות, איורים ודימויים, הוא מאפשר לקוראים להתחבר בקלות. זה המקום להזכיר שהציור הוא השפה הראשונית של האדם, הרבה לפני המילה הכתובה." 

לקראת סיום, איך הגעת ללמוד לבצלאל?

"בנעורי בבלגיה הייתי חניך השומר הצעיר, הגעתי ארצה לראשונה ב-1969 למחנה קיץ בקיבוץ נחשון והרגשתי בצורה עוצמתית שכאן ביתי, כאן עמי, כאן מקומי וכאן אבנה את עתידי. עליתי ארצה בעקבות מלחמת יום כיפור כי הבנתי שהגיע הזמן להגשים. הפסקתי את לימודי הארכיטקטורה שהתחלתי בבלגיה ושמעתי על אקדמיה בצלאל שבירושלים. ידעתי מאז ומתמיד שאני רוצה להיות קומיקסאי/מאייר/צייר/קריקטוריסטי, לחוד או ביחד. נרשמתי למה שנקרא אז עיצוב גרפי, כיום תקשורת חזותית, התקבלתי והשאר היסטוריה."

טיפ לקומיקיסאי/ת בתחילת הדרך? 

"להרגיש שזה זורם בעורקים, שזה ממש ייעוד, להיות מוכן לעבוד קשה והרבה, לטרוף את ספרות הקומיקס העולמית, הקלאסיקות הישנות והדברים העדכניים ביותר, להתחבר ליוצרים אחרים, לראות עולם, וליצור, ליצור, ליצור כי לומדים ומתקדמים ומתפתחים רק מעשייה ומאהבה לתחום."