על שני צילומים של ולטר בנימין ואחד עם אלמוני

ברשימה קצרה זו אני מתייחס לשתי תמונות של ולטר בנימין בספריה הלאומית בפריז. באחת הוא מופיע לבדו. אבל מתברר שהתמונה קטועה ובגרסה המלאה שלה רואים גם אדם נוסף יושב לצידו וקורא.

זו הזדמנות עבורי לברר מחדש דילמה שרלוונטית להוראה ולמחקר באקדמיה בצלאל סביב שאלת היחס בין הצופה לאובייקט האמנותי ולאובייקט נצפה בכלל. בהגות המודרנית מצויה דילמה תיאורטית לגבי אופן הצפייה שלנו באובייקט האסתטי: האם האובייקט האסתטי כפוף לגמרי להבנה הרציונלית שלנו, או שגם אנחנו כפופים לאופן שהאובייקט האסתטי משפיע עלינו? כלומר לפנינו שאלה אודות היחס המורכב בין אופן הצפייה שלנו לבין האופן שבו האובייקט ״מעניק״ את עצמו לצפות בו. במיוחד כאן תחודד השאלה, באיזה אופן תזוזה בתוך הדימוי מחוללת בי כאדם צופה תזוזה פנימית.

תהיה זו גם הזדמנות להתייחס לדמותו של ולטר בנימין (Benjamin, 1892-1940) שהיה הוגה יהודי גרמני בולט במחצית הראשונה של המאה העשרים, השפיע רבות על ביקורת התרבות ועל הפילוסופיה העכשוויות, היה בעל אוריינטציה מרקסיסטית, אבל גם הושפע מזרמים תיאולוגיים ומיסטיים יהודיים מודרניים, ידועה חברותו עם חוקר הקבלה גרשום שולם, וגם הקשר שלו לחוקרים המשויכים לאסכולת פרנקפורט, ובמיוחד תיאודור אדורנו. יצירתו המפורסם ביותר, במיוחד בהקשרים של תרבות חזותית וקולנוע היא מאמרו  ״יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני״ שנכתבה בין השנים 1936-1938.

לקראת הדפסה מחודשת של ספרו של סטפן מוזס  "ולטר בנימין ורוח המודרניות" בהוצאת רסלינג (גילוי נאות, אני עורך ההוצאה) בקשתי לצפות שוב בתמונות שצלמה ז'יזל פרוינד בספריה הלאומית בפריז שם ולטר בנימין רוכן בקריאה וכתיבה (1935-1938). בכריכת הספר המקורית, הודפסה לפני עשרים שנה, רואים את בנימין יושב בבדידות בספריה.

והנה שנים לאחר מכן, מצאתי תמונה נוספת מהסדרה שבה נגלה יושב לצידו אדם אלמוני, אותה בחרנו לכריכה של ההוצאה המחודשת של הספר.

נוכחותו של אותו אלמוני הפתיעה וריגשה אותי מאוד. הדמות הזו משכה את עיני אף יותר מזו של בנימין עצמו, ולא היה ברור לי מדוע. אולי כי עד היום הייתי רגיל לראות את התמונה של ולטר בנימין בספריה כשהוא לבדו, טרוד בעולם הרוח. אבל גם ייתכן שיש כאן ממד יותר אישי – תחושה שדומה כי עולה אצל כל מי שצופה בתמונות הללו – שאפשר היה פשוט לבוא לספריה, לשבת לצידו של ולטר בנימין ולהצטלם איתו. הפער בין שתי התמונות, יוצר מרווח - את מרווח האפשרות של ההווה הצילומי שבו דמותו של בנימין - זו שהותירה כה חותם עמוק על התפיסה שלנו לגבי תרבות, ביקורת ומודרניזם - אינה ניצבת בבדידותה, שקועה בהרהוריה, אלא יושבת לה לצד ויחד עם עוד מישהו.

קוראים שראו את התמונה המשותפת על העטיפה של ההוצאה המחודשת של הספר בקשו לברר מיהו אותו אלמוני והאם יש לו קשר עם בנימין. זו בעיני השאלה הפחות חשובה. במקומה אני מציע עמדה אחרת ביחס להתבוננות בתמונה, הממשיכה את מחשבתו של ולטר בנימין עצמו על צילום - לא כניסיון לשחזר אמת היסטורית אלא דרך לתפוס את החוויה, שהיא דווקא א-היסטורית, ושאותה התמונה מאפשרת להנכיח. חוויה זו אינה מבוססת על התשובה מה טיב יחסיו של האדם הזה עם בנימין, האם שוחחו לרגע או רק ישבו להם זה לצד זה ועסקו בענייניהם. העניין הוא המרחב שנפער בין שתי התמונות: זו שבה מופיע בנימין לבדו – ההוגה, האינטלקטואל והמבקר החשוב של המודרניזם, וזו שבה יושב לצדו אדם אלמוני, מי שהוא בעצם כל-אדם. המפגש האקראי הזה לכאורה עם בנימין שחייו הסתיימו באופן טרגי כל כך בשנת 1940 בעת שניסה להימלט מהנאצים, נעשה להכרה בהכרחיות שבהבנה שכל אחת ואחד יכולים למצוא את מקומם לידה ולהפוך לנצחיים באמצעות הצילום.

והרהור נוסף: האלמוני נראה כמי שקורא בספרו, וכביכול מציץ בבנימין. אבל ההצצה הזו בבנימין היא רק דרך הדמיון שלנו, הוא מזדהה עם המבט שלנו כלפיו מביט בו במסתור. במובן הזה "רוח המודרניות" היא גם שאלת המבט (אשר מתעצב מחדש מתוך השעתוק של הצילום) ואשר מתגלה לנו באמצעות המבט שלנו עצמנו מתוך ההשוואה בין שתי התמונות. הדימוי על כן מאפשר לי להביט בבנימין דרך מבטו של האחר, ולהיות מודע גם להצצה שלי עצמי, ובתשוקה שלי אל הדימוי. מכאן שהספר והקריאה אינם מנותקים משאלת המבט והצצה, הדימוי והנוכחות, החוויה של אותו אדם לא ידוע וזו שלי עצמי – תהייה שממשיכה לאינסוף .

כתב: ד"ר יצחק בנימיני
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>