סיפורה של נעה ארגמני ברומן גראפי

השבעה באוקטובר היה אחד הימים הנוראים ביותר בתולדות המדינה. הזוועות האנושיות שחווינו היו מהקשות ביותר ואחת השאלות המורכבות שעולות מהאירוע הוא כיצד אפשר לייצג אותו? כיצד אפשר לדבר עליו כשהפצע עוד מדמם?

אחד הפתרונות שמצאו היפניים לדבר על טראומה היא דרך מנגה ואנימציה. ובמילים אחרות, להעביר את השיחה שקשה לנהל במילים, לתרבות חזותית, ויותר מכך למדיה שנחשבת לא פעם לפופולרית, נמוכה ולרוב עוסקת בתכנים קומיים. טשטוש הגבולות בין התכנים הקשים, כמו מראות מלחמת העולם השנייה, לבין המדיום חולל סערה ודיון ציבורי, בעיקר במדינות המערב, בעניין הלגיטימיות של פורמט מסוג זה להציג אירועים טעונים אלה. דיון מסוג זה לא התרחש ביפן. היפנים הציגו נושאים כמו השואה הגרעינית, או לחילופין את מעשי הזוועות שלהם במלחמת העולם השנייה בקומיקס, רומנים גראפיים וסרטי אנימציה, ודווקא דרך המדיום הזה הצליחו להתמודד עם טראומות תרבותיות לאומיות ולהציג היסטוריוגרפיה חדשה. לימים אף הפכו הקומיקס והאנימציה האלו, לסוכני הזיכרון של מאורעות טראומטיים אלו. אחד מהסרטים האלו היה "גן היחף" שהחל להתפרסם בשנת 1973 כסדרה בחוברת קומיקס ואז הפך לסרט אנימציה. "גן היחף" הוא סרט אנימציה דוקומנטרי שמתאר של חוויותיו של הבימאי קייג'י נקאזאווה שניצל באורח נס מהפצצה הגרעינית וזכר את כל מה שראה.

סוג זה של תיעוד נתן לגיטימציה לרומן הגראפי של ארט ספיגלמן "עכבר: סיפורו של שורד" שמספר את סיפורה של שואת היהודים ואת סיפורו של הדור השני. יצירות אלו פילסו, שנים לאחר מכן, את הדרך לסיפורו האוטוביוגראפי של ארי פולמן ממלחמת לבנון כפי שהציג באנימציה הדוקומנטרית "ואלס עם באשיר". הסיפורים האלו שמרחיקים את העדות ושמים אותה בפיהם של דמויות מצוירות מצליחים לחדור את מנגנוני ההגנה שפיתחנו מול המציאות האכזרית ולקרב אותנו לגעת בפצעים שלנו. בעוד שהתמונות הדוקומנטריות (כמו אלו של השואה לדוגמה) הן קשות מדי לצפייה, מרחיקות צופים רבים ומקדמות לא פעם הדחקה, הרי שמדיום הרומן הגראפי או האנימציה מצליחים להעביר את המסר בכך שהם מזמינים את הצופה לצורת התבוננות שונה. המדיום דומה למציאות אבל אינו המציאות עצמה, ולכן מאפשר לייצג את האירוע הטראומטי שקשה מדי להציגו במדיום של צילום תיעודי.

כך היה גם ב-7 באוקטובר כאשר יוני גודמן, בוגר בצלאל ויוצר אנימציה שעבד על "ואלס עם באשיר" ו"איפה אנה פרנק" התגייס מיד למשימה ויצר את האנימציה הדוקומנטרית ״Disaster״, שסיפרה את סיפורם של אור ויגיל יעקב, שני אחים בני 12 ו-16 שנחטפו מקיבוץ ניר-עוז. גודמן עבד עם רננה יעקב, אימם של הילדים, שסיפרה לו את סיפורה וסיפור חטיפתם והוא הנפיש אותם. הסרט משחזר את כל רגעי האימה וגודמן אמר "עם כל התכנים הקשים לצפייה, היה לנו חשוב לא להראות אלימות ויזואלית. לא רצינו שאנשים ייאטמו". הסרט שודר בכל העולם כחלק מהמלחמה של רננה להשיב את ילדיה. אורי ויגיל חזרו, למרבה המזל, בעסקת שחרור החטופים הראשונה.

גם סיפורה של נועה ארגמני, שנכנסה ללב של כולנו, התפרסם בפורמט קומיקס אבל הפעם ביפן. במאי 2024 פרסמה אמנית המנגה מקוטו טנקה את הרומן הגראפי שמספר את סיפורה של נועה ארגמני ודרכו גם את הסיפור הגדול של כל החטופים. טנקה ביקרה בישראל ונפגשה עם משפחות החטופים. בין השאר היא פגשה גם את יעקב ארגמן, אביה של נועה, ונוצר ביניהם קשר רגשי חזק. "כאמא," אמרה טנקה, "אני יכולה להבין מה מרגיש הורה שהילדים שלו רחוקים". כתוצאה מהמפגש יצרה את הרומן הגראפי Bring Them Home: Noa Argamani’s Story ואמרה: "החלום שלי הוא לתת את המנגה הזאת באופן אישי לנועה". עכשיו היא יכולה!

כתב: פרופ׳ אורי ברטל
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>