מגזין בצלאל | זורק הדיסקוס – נער הפוסטר של האולימפיאדה

מגזין בצלאל עוסק בסוגיות תרבות ואקטואליה בשיח העכשווי. הוא מציע סקירה על התחומים המגוונים הנלמדים באקדמיה: אמנות, עיצוב וארכיטקטורה לצד תרבות פופולרית, מדיה חדשה, מחקר חזותי, טכנולוגיה, חברה ופוליטיקה.

המגזין מאגד בתוכו מגוון רחב של ידע באמצעים שונים: ראיונות עם דמויות מרכזיות מהאקדמיה השופכות אור על מאחורי הקלעים, זרקור על בוגרות ובוגרים, המלצות על פרויקטי גמר נבחרים ועוד.

אחת לארבע שנים, מאז שנת 1904, מקדמות כרזות רשמיות ולא רשמיות את האולימפיאדה. חלקן הפכו ברבות השנים לאיקוניות. מובן, שלא תמיד ניתן לאמוד את הסיבה לכך. מכל מקום, אחת מהן היא הכרזה הרשמית של אולימפיאדת לונדון 1948, האולימפיאדה הראשונה שהתקיימה לאחר מלחמת העולם השנייה. הכרזה, פרי עיצובו של וולטר הרץ (Walter Herz) בנויה מארבע שכבות: הכיתוב (המשחקים האולימפיים, 29 יולי – 14 אוגוסט 1948, לונדון) והסמל האולימפי בעל חמש הטבעות השזורות זו בזו, פסל זורק הדיסקוס, בתי הפרלמנט בלונדון ורקע תכול. ובמלים אחרות: הווה, ככל שהדבר נוגע בזמן ובמקום (הטקסט והאדריכלות בהתאמה), עבר וקשר להיסטוריה (הפסל) והעתיד (השמיים הם הגבול). מדובר באסופה של סמלים, שחזקה עליהם שהם נהירים לכולם. אין מי שאינו מכיר את הסמל האולימפי או את את בתי-הפרלמנט. ואין, כך הניחו מעצבי הכרזה, מי שאינו מכיר את זורק הדיסקוס – הדיסקובולוס (Discobolus) הקלאסי.

זורק הדיסקוס – בין משחקים אולימפיים לאידיאל גבריות

ובכל זאת כמה מלות הסבר: מדובר בפסל יווני מאמצע המאה החמישית לפני הספירה מעשה ידיו של מירון (Myron). מירון זה נחשב בתקופתו לאחד מגדולי הפסלים, ובמיוחד נודע בפסלי הברונזה שלו. אלא שאף אחד מהם לא שרד. מי שאנחנו מכירים היום הם העתקי שיש שונים, שאותם יצרו הרומאים מתוך הערצתם העמוקה לתרבות היוונית. כך גם לגבי זורק הדיסקוס. העתק "מקורי" אחד, ה-Discobolus Palombara, שמור במוזיאון הלאומי הרומי (Museo Nazionale Romano) ברומא. אחר, ה-Townley Discobolus, מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון. מטבע הדברים, הכרזה הבריטית מבוססת על הגרסה הביתית. סוג של גאווה לאומית. אז מה אם הראש הורכב בצורה שאינה נכונה? ההבדלים בין ההעתקים (בעיקר במנח הראש, היד החופשית והיד האוחזת בדיסקוס) מעידים על כך שלא באמת מדובר ב"עותק נאמן למקור". הבדלים אלו הם פועל-יוצא של העובדה שגם השרידים הללו לא הגיעו עדינו בשלמותם ונדרשו למני השלמות מבוססות השערות. האמת היא שאף אחד לא באמת יודע איך התבצעה הפעולה האולימפית של זריקת הדיסקוס בעולם היווני. מה שאנחנו כן יודעים הוא שזריקת הדיסקוס היתה המרכיב הראשון בפנטאתלון (Pentatlon), "חמש התחרויות" האולימפיות ביוון (לצד סטאדיון – מירוץ רגלי קצר, היאבקות, קפיצה לרוחק והטלת כידון). ספורטאי הפנטאתלון נחשבו אמנם לנחותים מהאתלטים שהתמחו בענף ספורט יחודי, אך החזות הפיזית שלהם היתה נערצת לאין ערוך. זאת משום ששום קבוצת שרירים לא היתה מפותחת יותר מאחרות, וכך הפרופורציות שלהם היו הרמוניות. חשוב לציין בהקשר זה שהמשחקים האולימפיים היו גם המקום בו החלה המסורת של תחרויות בעירום מלא, כיאה למי שמטרתם היתה, בין היתר, לחגוג את הישגיו של האדם וגופו.

למרות שעלינו להסתמך על העתקים ועל לא מעט ניחושים, ניתן עדיין להגיד מספר דברים עקרוניים על יצירתו של מירון. הדבר הראשון נוגע בתנועה – במה שמכונה "הרגע המירוני". אין זה רגע השיא הטכני של הפעולה (השנייה הבודדת שבה מוטל הדיסקוס), אלא רגע ביניים שמאפשר לצופה, מתוך היכולת שלו לאמפתיה, להשלים את המהלך כולו, החל מההתכופפות לצורך הרמת הדיסקוס (עבר), עבור בייצוב הגוף (הווה) וכלה בהזדקפות, בתנועה הסיבובית ובהטלת הדיסקוס (עתיד ועוד עתיד). הרגע הכמו-מוקפא הזה מנקז לתוכו לא רק את אינספור התנועות המבנות את המהלך השלם, אלא שהוא חושף מצב שבו כל חלק מחלקי גופו של הספורטאי שותף למאמץ. הדבר השני נוגע בדרך ייצוגו של אידיאל הגבריות היווני, כמי שמשקף את ערכי הפוליס הדמוקרטית במאה החמישית לפנה"ס ומציג גבר שמודע לערכו, גאה בגופו וביכולותיו הפיזיות והנפשיות ודורש מעצמו להצטיין בשדה הספורט או הקרב. השרירים המתוחים מזה והפנים השלוות מזה מספרים את הסיפור כולו. מי אמר, "זכר אלפא" ולא קיבל? הדרך ל"איש המרלבורו" נסללה. היינו הך אם אתה אוחז דיסקוס או פלצור.

מהעתקים להעתקים-של-העתקים והשראה

למן הרגע שבו נפרצה הדרך להעתקים, לא נמצא טעם להסתפק בהעתקים הרומיים, שנעשו כנראה מתוך התבוננות במקור, והחלו לייצר העתקי ברונזה (מתוך כוונה להידמות עד כמה שניתן למקור הנעלם) וגבס (מתוך כוונה להידמות עד כמה שניתן להעתקי השיש). העתקים-של-העתקים אלו שימשו סטודנטים באקדמיות לאמנות, מוזיאונים שנאלצו להסתפק בגרסת ההעתק-של-ההעתק ואנשים פרטיים, שבדיוק כמו הרומאים לפני 2000 שנים חפצים לעטר את גינת הווילה שלהם ביצירות קאנוניות. חנויות ברחבי העולם מציעות שלל העתקים של שלל יצירות קלאסיות בשלל גדלים ובשלל חומרים. גם אמנים אימצו את היצירה ושילבו אותה ביצירתם על-מנת להגיד משהו על איכות ותרבות, על יפי הגוף ושלוות הנפש, על הערצתם לעבר ובעיקר לעצמם. או-אז לא נדבר על העתקים, אלא על ניכוס, ציטוט או השראה. כזו היא, למשל, סדרת זורק הדיסקוס של האמן הסיני סואי ג'יאנג'יו (Sui Jiangio), שבה מוצג האתלט היווני-הקלאסי-המערבי כשהוא לובש "חליפת מאו" (ובשמה המקורי, חליפת Zhongshan), אחד הסמלים האולטימטיביים של התרבות הסינית בימיו של מאו דזה-דונג. במקביל, גם עולם הפרסום מאמין בזורק הדיסקוס כבדוגמן-על שדי בנוכחותו, כשהוא נועל את הנעל הנכונה, לשדר לקונה הפוטנציאלי שאם רק יקנה את המותג הנכון הוא יהפוך כבמטה קסם לבן דמותו של הגבר הנכון. קלאסיקה היא קלאסיקה.

על גיוסו של זורק הדיסקוס לייחצון המשחקים האולימפיים

אם נחזור למשחקים האולימפיים, הרי שהכרזה שייחצנה את אולימפיאדת לונדון 1948 היוותה לימים מקור השראה לאחת הכרזות שהופצו לקראת אולימפיאדת לונדון 2012. ולא פחות מעניין מכך, אי אפשר היה להתעלם, בוודאי שלא בשנת 1948, מכך שזורק הדיסקוס היה חבר של כבוד באולימפיאדת ברלין 1936. היתה זו האולימפיאדה האחרונה לפני מלחמת העולם השנייה.

דמותו של זורק הדיסקוס מככבת בכרזת הסרט  אולימפיה – חגיגת העמים (Olympia – Fest der Volker). מדובר בחלקו הראשון של סרט בן שני חלקים, שהופק, בויים וצולם על-ידי לני ריפנשטאל (Leni Rirfenstahl) בשנת 1938, כסרט תעמולה נאצי המתעד את אולימפיאדת ברלין. בסרט עצמו מצולם ספורטאי בעל חזות ארית למהדרין שבשוט מפואר בן מספר שניות נובע מן הפסל היווני ומבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים את המסר לפיו הגרמנים אינם אלא יורשיהם הטבעיים של ההלנים –אמיצים, חזקים, יפים ושלווים כמותם (דקה 7:05-6:51). לאלו קדם צילום סטילס שצילמה ריפנשטאהל של אתלט העומד להטיל את הדיסקוס (לצפייה בסרט המלא).

ובין לבין וגם לימים ממשיך זורק הדיסקוס להפציע על-גבי כרזות, בולים, מטבעות, גלויות, עטיפות של מחברות ושאר מוצרי צריכה המוקדשים לאולימפיאדות השונות. כזו היא, למשל, הכרזה של חברת רכבות אמריקנית המציעה להשתמש בשירותיה כדי להגיע למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1932.

על גיוסה של ונוס ממילו לייחצון המשחקים הפאראלימפיים

אבל, זורק הדיסקוס לא נמצא שם לבדו, ככל שהדבר נוגע באולימפיאדה. אחת לארבע שנים, מיד לאחר תום המשחקים האולימפיים, מתקיימים המשחקים הפאראלימפיים. וגם להם מגיע גיבור תרבות קלאסי. או נכון יותר, גיבורת תרבות קלאסית. דומה שאין מתאימה יותר מונוס ממילו (Venus de Milo), פסלה ההלניסטי של אפרודיטה, אלת האהבה והיופי היוונית (המאה השנייה לפנה"ס, מוזיאון הלובר פריז). לפרסומה הרב ולהילת הקדושה שהיא עוטה אחראיות במידה רבה העובדה שהיא נמצאה (1820) בלא שתי ידיה, מותירה את הצופה לתהות מה החזיקה ומה היה טיב פעולתה. וכך, בשנת 2005 יצאו בקנדה עם קמפיין להגברת המודעות לספורט נכים (Disability Sport Awarness), ומי שככיכבה על הכרזה היא לא אחרת מאשר ונוס ממילו זוהרת ויפהפיה העונדת על גופה את תו ההשתתפות של המשלחת הקנדית למשחקים הפאראלימפיים שהתקיימו באתונה בשנת 2004.

נכון להיום (ועד ה-22 ספטמבר 2024), בחזית ה-Assemblée Nationale בפריז מוצג מכלול פיסולי בשם  "היופי והמחווה" (La Beauté at le Geste), שנוצר על-ידי לורן פרבו (Laurent Perbos) וכולל שש ונוסיות ממילו – העתקים צבעוניים של היצירה המקורית עשויי דבק וצבע אקריליים וחפצים נלווים. חלקן זכו ביד חדשה ואפילו בשתיים. וכולן משתתפות גאות באולימפיאדה ומייצגות ששה ענפי ספורט שונים: טניס, גלישה, כדור-סל, חץ וקשת, אגרוף והטלת כידון. צבעי הקשת-בענן מבקשים להוות תזכורת ל"שוויון זכויות ומאבק בשנאה ובאפליה" – כך לדבריו של האמן. כולן מושלמות, גם אם לא שלמות, יפות, גיבורות ואלמותיות כאלים וכאלות של האולימפוס. בל נטעה; אלו האלים/ות החדשים/ות. וכמו שאמר פרבו: "שש ונוסיות אלו היו לשיר הלל למחווה היפה: זו של הספורטאית הנראית כמי שחסד האלים נגע בה".

כתבה: ד״ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין בצלאל >>