כשמלך, צבע אדום ופרפר נפגשים

ב-14 מאי 2024 ארע דבר בארמון בקינגהם: הלוט הוסר מדיוקנו הרשמי הראשון של הוד מעלתו המלך צ'ארלס השלישי. מדובר באירוע חשוב ביותר דווקא מפני שהעולם כולו נחשף לפניו של צ'רלס שוב ושוב לאורך 75 שנות חייו. אבל זו הפעם הראשונה שדיוקן רשמי מצויר שלו מציג אותו כַריבון. בתמונת השמן גדולת המימדים, שצוירה על-ידי האמן הבריטי ג'ונתן יאו (Jonathan Yeo) (נ. 1970), נראה המלך מירכיו ומעלה, ידו מונחת על ידית של חרב ארוכה והוא עוטה את מדי המשמר הוולשי, שאותם לבש בעת מינויו לקולונל הגדודי בשנת 1975 ושאליהם הוצמדו אותות רבים. התמונה כולה צבועה במשיכות מכחול אקספרסיביות בצבע אדום, כדי כך שבמבט ראשון קשה להבחין בין הדימוי לרקע. המלך אינו עוטה כתר – בעליל סמל המלכות האולטימטיבי. ודווקא ההיעדרות הזו שלפריט שאנחנו מצפים לו מפנה את תשומת הלב לפרפר המרחף ליד כתפו הימנית וכמו עומד לנחות עליה ונותר ללא הסבר, בוודאי שלא הסבר מיידי. רמז לחיוך קל (אנדרסטייטמנט בריטי?) נסוך על פניו של הוד מעלתו. הדיוקן אמור להיות מוצג ב-Drapers Hall בלונדון, לצד דיוקנה שלהמלכה הרעיה קמילה, החל בסוף חודש אוגוסט 2024. ובינתיים הוא הספיק להפוך לוויראלי והרשת גועשת. רוב התגובות, נציין כבר בשלב זה, ארסיות.

בטקסט זה נבקש לתהות על המתח בין הנאמנות של הציור למסורתארוכה של דיוקנאות רשמיים של שליטים בכלל ושל מלכי/ות אנגליה לדורותיהם.ן בפרט לבין הייחוד של היצירה, ככל שהדבר נוגע בצבעוניות ובאלמנטים החסרים ו/או הנלווים. השאלה העולה מאליה היא עד כמה השילוב הזה בין המסורתי לחדשני ובין המחויבות לעָבָר לרצון לצאת מהתלם ולפרוץ גבולות מעיד על תפיסת עולמו של המלך המבקשת לחלחל בין השורות.

מסורת

ככלל וככל שהדבר נוגע במסגור ובמנח הגוף המקובלים בדיוקנאות שלאנשים רמי-מעלה קיימות שתי אופציות: דיוקן גוף מלא, כבמקרה שלדיוקנו של הקיסר אאוגוסטוס (פסל אאוגוסטוס מפרימה פורטה, המאה הראשונה לספירה), ופרוטומה (bust), כבמקרה של דיוקנו של הקיסר וספסיאנוס (המאה הראשונה לספירה).

חלוקה זו, שמקורה בעולם הרומי, מתקיימת הן בשדה הפיסול הן בשדה הציור וחלחלה לשטרות, למטבעות ולשאר מדיה חזותיים-חומריים. לשתי אופציות אלו צריך להוסיף שתיים נוספות, שלכל אחת מהן יש קיום בכל הדיוקנאות: האופציה הריאליסטית, המציגה את האדם – חשוב ומכובד ככל שיהיה – כמות שהוא, והאופציה המציגה אותו כשפניו, ולעתים גופו, צעירים יותר, יפים יותר, נטולי פגמים ומלאי הוד והדר. מובן שמאחורי כל אחת מהבחירות עומדת אידיאולוגיה שונה: דיבור אמת ויצירת תחושת אמינות (תוך שמירה על ה-dignitas [המכובדות] של הדמות) אל מול האדרה שלה, תוך הדגשת תכונות נשגבות המבוטאות באמצעות המימד הפיזי. אגב, דיוקנאות עצמיים (selfies) שאותם אנחנו מעלים כתמונת "פרופיל" לרשתות החברתיות למיניהן אינם שונים, באשר גם הם נעים ביןהצגת הגוף המלא לתמונה בחיתוך של תמונת "פספורט" (שאינה אלא פרוטומה) ובין האמת והאמינות לריטושן.

גם השימוש באביזרים נלווים, המתפקדים כ"סמלי מעמד" אינו בחזקת המצאה של הדורות האחרונים. כך שהיינו הך, לצורך העניין, אם אלו השריון עתיר הפרטים של אאוגוסטוס, הכתר, המדים והחרב/שרביט המלכותיים, או החולצה הממותגת ושעון היוקרה של המנכ"ל.

מכל הבחינות האלו אין הבדל מהותי בין הדיוקן החדש של צ'ארלס לבין דיוקנאותיהם של מלכי אנגליה ומלכותיה לפניו. כאלו הם, למשל, דיוקנאותיו המפורסמים של הנרי השמיני (1547-1491), שצוירו על-ידי האנס הולביין הבן (1543-1497) או על-ידי מי מעוזריו וממשיכיו או דיוקנאותיה הרבים של אמו. היו אף מבקרים שטענו שאין בדיוקן הזה שלצ'ארלס לספר משהו חדש ורלוונטי לזמן ולמקום, בהיותו "חסר כל ספציפיות".

חידוש

אבל לצד השמירה על חוקי הג'אנר ניתן להצביע כאן על שני מרכיבים חריגים, שלא לומר טורדי מנוחה: הרקע האדום והפרפר. 

בטרם ננסה לפענח את המשמעות שלהם, נציין שגם הבחירות ברקע חריג, בצבע אדום דומיננטי ובבעל-חיים אינן מנותקות מהמסורת של ציורי הדיוקן הרשמיים. כך, למשל, ברק אובמה, נשיאה ה-44 שלארצות-הברית, מוצג על רקע צמחייה המורכבת מעלים ירוקים ופרחים צבעוניים בעלי משמעות סמלית בדיוקן הרשמי שלו שצויר על-ידי קהינדה ויליי (Kehinde Wiley) בשנת 2017. במבט מרחוק נדמה שהרקע מופשט. במידה מסוימת, ועל אף ההבדל בצבעוניות, הרקע בציור של יאו יכול להזכיר אותו.

באשר לצבע האדום (הנע בין שָני לארגמן), הרי שזהו צבע שנקשר לאורך דורות רבים לשליט, בין שמדובר בקיסר הרומי (אגב, במקור זה היה צבעהגלימה שעטה אאוגוסטוס מפרימה פורטה, שפסלו הוזכר לעיל), בישו או במונארך (למשל, המלך ג'יימס השני בציור של הנרי גאסכאר [Henri Gascar] מ-1673-1672). ובאשר לבעל-החיים, נדמה שלא נוכל להתעלם מדיוקנה הרשמי של אמו של צ'ארלס עצמו, המלכה אליזבט השניה, המופיעה בדיוקנאות מצוירים ומצולמים רשמיים יותר-או-פחות לצד מי מכלבי הקורגי האהובים עליה. כך בציור של מייקל ליאונרד(Michael Leonard) מ-1986-1985.

אז מה, בכל-זאת, מבקשים הרקע האדום והפרפר לומר? ובאיזה אופן הם מספרים את סיפורו הייחודי של צ'ארלס, כפי שיאו טען שהוא שואף להעמיד?

באשר לצבע האדום, טען האמן שהוא ביקש להתייחס לרקע המלכותי שלצ'ארלס ולהדר אותו, לאחר שלאורך 75 שנותיו חי בצלה של אמו. הנקודה היא שהצבע האדום אינו מסמל רק שלטון, ברמה הכללית, ומלכות, ברמה היותר ספציפית, אלא נקשר גם בדם, באש, במלחמות ובמוות, מזה, ובפריצות, מזה. ברור, אם כך, שהציבור לא נותר אדיש לצבע שכמו בלע את צ'ארלס לתוכו. התגובות שהציפו את הרשתות החברתיות נעו בין הגיהנום שאליו יביא המלך החדש את הממלכה המאוחדת, הדם שנשפך בימיה של האימפריה הבריטית בקולוניות והתהיה לגבי העובדה שאולי "לצייר נגמרו כל הצבעים האחרים".

ובאשר לפרפר, סמל של יְפי הטבע, חופש, עצמאות וחדשנות, אמר יאו שהוא מרמז לשיתוף הפעולה ארוך השנים של צ'ארלס עם ארגונים ירוקים למיניהם, גופים הפועלים למען סוגיות הנוגעות בשינוי האקלים ובאיכות הסביבה, שיקום קהילות כפריות וגופי אמנות ותרבות. ועוד אמר האמן שהיות והפרפר מסמל גם מטמורפוזה ולידה מחדש הוא הולם את דיוקנושל מי שזה עתה נולד כריבון. אבל, הוא גם הודה שהפרפר סיפק לו מטרה מחברית, בהוותו ניגוד חזותי לנוקשות של המדים והחרב. כמו כן, הוא סיפר  שזה היה רעיון של צ'ארלס עצמו, שביקש להעביר מסר שייחד אותו גם "בעוד 200 שנים". כמובן שגם הסמל הקטן הזה זכה לקיטונות של בוז ברשתות החברתיות, שבהן הושווה המלך שוב ושוב לגולם. היו אנשים עדינים יותר שראו בפרפר את נשמתה של המלכה המנוחה, שאינה מרפה.

אבל קשה שלא להיזכר בפרפר הכל-כך מפורסם שמלווה את יוסטייס טילי(Eustace Tilley) למן שנת 1925. טילי הוא דנדי (ג'נטלמן גנדרן ושחצן המתעסק ברעיונות שטחיים במיטב המסורת האנגלית של שלהי המאה ה-18 והמאה ה-19), שכיכב על שערו הראשון של מגזין הניו יורקר (פברואר 1925). הדמות, שאוירה על-ידי ריאה אירווין (Rea Irvin), מציגה את טילי כשמונוקל בידו והוא מתבונן בפרפר. ככה סתם – התבוננות נהנתנית ונטולת תכלית. טילי היה לקמיע של המגזין, ולמן 1995 מככבת גרסה מעודכנת שלו מדי פברואר על שער גיליון יום ההולדת. הדמות משנה פוזיציה ופנים, בגדים וצבע, אבל הפרפר נותר בעינו. כך, למשל, את שערו של הגיליון שיצא בפברואר 2022 מעטרת גרסתו של קדיר נלסון (Kadir Nelson). טילי של ימי המגיפה העולמית היה לדמות (שזהותה המגדרית אינה חד-משמעית) של דנדי מתנשא כהה עור ומחומצן שיער העוטה מסיכה אלגנטית מעוטרת בפרפרים, כשפרפר נוסף נוחת על כתפו/ה.

ולסיכום, האם הדיוקן הרשמי הזה, שהוא ספק מסורתי ספק חותר תחת המסורת, אינו אלא מסמך חזותי המבקש להציג את המלך החדש כמי שנאמן למורשתו של בית-המלוכה ומחויב לו, אך בה בעת הוא אחֵר – סוער מכפי שנראה ובעל מעוף מכפי שנדמה? מצד שני, אנחנו חיים בעולם שבו "המחבר מת" (כדברי רולאן בארת) ואת מקומו החליפו הצופים – החלפנו כולנו. זאת ועוד; גם "שומרי הסף", מי שבידם נתונים הסמכות והכוח לפרש יצירות (ובראשם עומדים חוקרי האקדמיה ואוצרי המוזיאונים) פינו (למגינת לבם של רבים מהם) מקום לכל מי שאוחז במקלדת, והרשתות החברתיות היו לו למצע. 

בחשבון האינסטגרם שלו אמר האמן שטוב לדעת שיצירת אמנות מסוג זה עדיין יכולה "להוביל לכל-כך הרבה שיחות בעידן רווי בדימויים". הוא הציע לעוקביו להדביק בתגובות את הפרשנויות שלהם לדיוקן, והסביר כי יעניק עותק של הספר "צופן דה וינצ'י" לפרשנות המקורית ביותר.

כתבה: ד״ר נעמי מאירי דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין בצלאל >>