מגזין בצלאל | להחביא את נמרוד ולמלט את המונה ליזה – כיצד מוזיאונים מגנים על האוצרות שלהם מפני סכנות?

כבר בבוקר ה-07 באוקטובר 2023 מיהרו פרנסי מוזיאון ישראל (ומוזיאונים נוספים ברחבי המדינה) להגן על יצירות המופת שברשותם מפני הסכנה, שטיבה טרם היה ברור לאשורו. פסל נמרוד של יצחק דנציגר (1939) (וכמוהו יצירות נוספות) נלקח ממקומו ואופסן בבטן האדמה. את פני המבקרים שפקדו את המוזיאון שעה ששב ופתח את שעריו קידמו פדסטל ריק ושלט קטן תלת-שפתי: "נלקח זמנית". לימים הוסרו הפדסטל והשלט, וכל שנותר היה סימן על המרצפות – רמז למשהו שהיה כאן ואיננו עוד. הרִיק זעק לשמים. הלוחם העשוי-ללא-חת בלט בהיעדרו. מאז, נמרוד הוחזר למקומו. ושוב נלקח ממנו. ושוב הוחזר. זה היה גם גורלן של המגילות הגנוזות, כתובת "בית דויד" ויצירות נוספות. גם במוזיאון תל אביב לאמנות מיהרו להפעיל "נוהל מלחמה" (הכולל מה שקוראים לעתים במוזיאונים עצמם את "רשימת יום הדין"). יצירות חשובות הועברו למקום מבטחים, בעוד שאחרות הושארו במקומן וכוסו במעטה מגן.

היתה זו תגובה מיידית וראויה, מתוכננת היטב, לתרחישי אסון אפשריים. כל מוזיאון מחזיק בידו רשימות של יצירות ושאר חפצים ומוצגים שדורשים הגנה מיוחדת בעת סכנה, יהא טיבה אשר יהא. לכל מוזיאון השיקולים שלו וההיררכיות שלו, החל בנדירותה של היצירה ובמקום שהיא תופסת באתוס של המוזיאון וכלה בעובדה שמדובר ביצירה מושאלת. מובן שהערך הכספי, במידה והוא בכלל ניתן לכימות, אינו המדד היחיד.

בשנת 2012 איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל פרסמו מסמך "הנחיות להתנהגות במצבי חירום עבור עובדי מוזיאונים". תוכן העניינים כולל התייחסות למקרים של שריפה, הטמנת מטען חבלה או גילוי של חפץ חשוד, פיצוץ, הצפה/ שיטפון, רעידת אדמה, התקפה (טילים/ מטוסים/ ארטילריה), ביזה, הפרות סדר והפגנות, חומרים מסוכנים, כשל מערכות האספקת וגילוי סימני פריצה. לפני בוא ההסברים נרשם שיש "לשמור על קור רוח", ובחלק מן הסעיפים נכתב גם ש"יש להימנע מהפצת שמועות". מובן, שבמקרה של התקפה, למשל, "יש לצפות את חלונות הזכוכית בציפוי יריעת פלסטיק בעובי של 100 מיקרון [...] ולהסיר פריטים העלולים להינזק מאולמות התצוגה, לעטוף ולאחסן במקומות מוגנים [...] – בקומת מרתף או במבנים מתחת לפני הקרקע". ועוד כהנה וכהנה הנחיות.

המוזיאון מול כוחות הרע המאיימים לכלותו

לסכנות שאורבות לפתחם של מוזיאונים פנים רבות: חלקן מעשי ידי אדם וחלקן פועל יוצא של כוחות טבע. בין שכך ובין שכך, לא תמיד אפשר לִצפות את הסכנה, לקדם את פני האסון או להתמודד איתו. ניתן להזכיר בהקשר זה את המוזיאון במוסול (עיראק), מצד אחד, ואת המוזיאון הלאומי של ברזיל בריו דה ז'ניירו, מצד שני. הראשון נבזז במהלך מלחמת עיראק (2003), ובשנת 2015 נותצו מיטב היצירות שהיו בו על-ידי לוחמי דעאש בטענה שהן "מקדמות עבודת אלילים". בַשני פרצה שריפה (2018) שכילתה מליוני פריטים ומוצגים, ובכלל אלו אוצרות רבים של התרבות הילידית.

ככל שהדבר נוגע במה שנכון להיום, מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה (24 פברואר 2022) חוזרים המומחים והעיתונאים ודנים בקורותיהם של המוזיאונים האוקראיניים, שידעו הרס וביזה לרוב. במקרים מסוימים הספיקו האוצרים להתכונן מבעוד מועד, הסירו את היצירות מן הקירות והסתירו אותן. כך במקרה של המוזיאון הלאומי בלבוב. ובאשר להתגוננות מפני איתני הטבע ופגיעה אפשרית ובלי הפיכה ביצירות,

מעניין לעקוב אחרי מה שקורה במוזיאון פול גטי בלוס אנג'לס. היות והאיזור מועד לרעידות אדמה, המוזיאון דאג לבצע פעולות הנדסיות מורכבות שמטרתן לבודד בין הגלים הסייסמים לבין היצירה. הפעולות, שהמבקרים אינם אמורים להיות מודעים להן או לפחות לא לראותן, כוללות ייצוב של המבנים, התקנת פדסטלים, מדפים וארגזי תצוגה תמימים למראית עין שמנגונים פנימיים שלהם מנטרלים את התנועה הנובעת מהרעידה , כמו גם תוספת של זרועות ושאר תמיכות גלויות באופן שלא יפריעו לצפייה.

לצפייה בסרטון - Protecting Art in an Earthquake

נכון לשנים האחרונות, נדמה שהסכנה המיידית האורבת למוזיאוני אמנות רבים מקורה בפעילותם של אקטיביסטים, אנשי איכות סביבה למיניהם, שפעם אחר פעם שופכים צבע, מחית תפוחי אדמה, מרק, רוטב ושאר "ירקות" על יצירות מופת, כדי למחות על משבר האקלים ועל אורחות החיים הלא בריאים שלנו. כיצד המוזיאונים מתמודדים? ובכן, חוץ מפעולות הסברה ("מוזיאונים הם מקומות שבהם מתקיים דיאלוג בין אנשים מרקעים שונים ולכן מדובר במקומות שיכולים לתרום לשינויים חברתיים. כתוצאה מכך, הפעילות המרכזית של מוזיאונים - איסוף, מחקר ואוצרות - חיונית ורלוונטית היום יותר מאי פעם" – הצהרה משותפת של 90 מוזיאונים), אין כנראה הרבה מה לעשות. כמובן, שמעטה זכוכית, חִבלול ושומר צמוד מסייעים במשהו. גם תביעות משפטיות ההולכות ומצטברות אפשר ויהיו אפקטיביות.

מלחמות עולם – סכנת הפצצות וביזה

פעולות הגנה מגוונות נעשו ברבים ממוזיאוני אירופה במהלך שתי מלחמות העולם. כך, למשל, בשנת 1916 דאגו פרנסי המוזיאון הבריטי בלונדון להגן על הפסלים העתיקים שברשותם באמצעות שקי חול. ואילו באוגוסט 1939, עת שהיה נדמה שהמלחמה הבאה בלתי נמנעת, התחילו לארוז מוצגים, מתוך חשש שהפצצות אוויריות תפגענה בהם, העמיסו אותם על טנדרים ושיגרו אותם למקומות שונים ברחבי המדינה, כולל תחנות רכבת תחתית בלונדון עצמה ומחצבות בוולס.

אבל, מעניין במיוחד הוא סיפורו של מוזיאון הלובר בפריז, שפרנסיו יותר משהם חששו מהפצצות היו מבועתים מסכנת הביזה שנכונה ליצירות המופת שברשותם למן הרגע שפריז תיכבש והגייסות הגרמניים יעוטו על המוזיאון. ברור שהמונה ליזה (1506-1503 לערך) היתה הכוכבת הבלתי מעורערת של המוזיאון וברור שהצרפתים הבינו שאנשיו של היטלר יחמדו אותה. מי שנדרש למלאכת ההצלה וניהל את מבצע הפינוי היה ז'אק ז'וזא'ר (Jacques Jaujard, 1895-1967), בכיר במנהלת האמנות של ממשלת צרפת. ברקורד שלו נרשם הפיקוח שפיקח על שליחתם של אוספי מוזיאון הפראדו במדריד לשוויץ בזמן מלחמת האזרחים הספרדית (1939-1936).

וכך, עוד לפני שהמלחמה התחילה (אוגוסט 1939), ואז במהלך הכיבוש הגרמני וכנגד הגייסות של ממשל וישי, הוא אירגן את האריזה, השינוע והאחסון של חלקים גדולים מאוספי הלובר בעשרות אתרים שונים ברחבי המדינה, בעיקר בטירות. הארגזים נשאו סימון שאיפשר לזהות את חשיבות היצירות שהוטמנו בהם: עיגול צהוב ליצירות אמנות רבות-ערך, עיגול ירוק ליצירות חשובות ועיגול אדום לאוצרות עולמיים. המונה ליזה סומנה בשלושה עיגולים אדומים. עם אלפי הציורים, הפסלים, הכדים, הרהיטים, השטיחים והספרים שנויידו למקומות מבטח נמנו תמונת חירות מובילה את העם של אג'ן דלקרואה (1830), פסלה בן עשרת הטון (ממתי אנחנו מתייחסים למשקלן של יצירות אמנות?) של ניקה מסמוטרקי (יוון, המאה השנייה לפנה"ס), פסלה של ונוס ממילו (יוון, המאה השנייה לפנה"ס) ופסל הלבלר היושב (מצרים, האלף השלישי לפנה"ס).

מובן, שאל מול הסכנה שארבה ליצירות מצד הכובשים, צריך היה לתת את הדעת על הסכנות הכרוכות בפעולת החילוץ עצמה: שבירה, שינויי לחות וטמפרטורה ועוד. לאורך המלחמה נותרו חללי המוזיאון ריקים כמעט לחלוטין. אגב, מהלך כזה התרחש במאתיים מוזיאונים נוספים ברחבי צרפת. לקראת הD-Day- (הפלישה לנורמנדי, יוני 1944) עדכן ז'וז'אר את בעלות-הברית לגבי מיקומן של הטירות, על-מנת להגן על היצירות המוסתרות מפני הפצצות אפשריות. התקשורת התנהלה באמצעות קודים ושודרה בבי.בי.סי, כאשר הקריאה היתה "המונה ליזה מחייכת". לאחר תום המלחמה הגברת חזרה הביתה.

לצפייה בטריילר לסרט "האיש שהציל את הלובר" (2014).

על פעולות בדיעבד: כשפסל של מיכלאנג'לו וסטודנטים מבצלאל נפגשים

אפרופו אסונות שהתרגשו על מוזיאונים ברחבי העולם, כאלו שניתן היה לצפות להם וכאלו שלא, כאלו שהאדם גרמם וכאלו שהיו בידי שמיים, לא ניתן שלא לחשוב על פעולת הצלה בדיעבד, שהתרחשה אחרי האסון ושלה היו שותפים סטודנטים מהמחלקה לאמנות בבצלאל. בשנת 1966 עלה נהר הארנו על גדותיו והעיר פירנצה הוצפה. כנסיות, ספריות ומוזיאוני אמנות רבים (ובכללם מוזיאוני האופיצי והברג'לו) נשטפו במים עכורים ובבוץ, ויצירות אינספור ניזוקו. ימים ספורים לאחר האסון הגיעה לפירנצה קבוצה של תשעה סטודנטים לאמנות מבצלאל, בראשותו של יורם רוזוב, שהיה אז דקאן הסטודנטים. במשך שניים-עשר יום סייעו הבחורים הצעירים בפעולות החילוץ, הניקיון והשיקום של היצירות. לימים סיפר רוזוב ש"זכיתי לנקות באמצעות מברשת שיניים ובמו ידי את פסלו של מיכלאנג'לו" (הכוונה היא לפסל ברוטוס משנת 1540-1539 לערך, מוזיאון הברג'לו).

מוזיאונים, כמו שאר תוצרי תרבות, יהיו חשופים לעד לסכנות. את חלקן ניתן למנוע ואת חלקן לא. אבל חשוב לזכור, דווקא בימים אלו שבהם מתקיים בישראל שיח ער על מקומן של התרבות והאמנות, נחיצותן ותפקידן, שחובתנו היא לא רק ליצור, אלא גם לשמר את הקיים – את ההיסטוריה ואת המורשת.

כתבו: ד"ר נעמי מאירי-דן וד"ר שמוליק מאירי
מרצים במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין בצלאל >>