מגזין בצלאל | שער ניצחון או שער הפסד? – על שערי מגזינים ודונאלד טראמפ

נראה שאחד האנשים שבאמת שמח שדונאלד טראמפ נבחר בפעם השנייה לנשיאות ארצות הברית היה הקריקטוריסט והמאייר הקנדי-אמריקני בארי בליט (Barry Blitt). לא שהוא תומך במפלגה הרפובליקנית, ו/או בעומד בראשה, אלא שהוא הוזמן שוב על-ידי מגזין הניו יורקר לאייר את עמוד השער השבועי עם דיוקנו של מי שהוא עצמו (כמו גם פרנסי המגזין) רחוק מלהעריץ או להעריך.

בליט החל לעבוד עבור הניו יורקר בשנת 1992, ומאז הוא חתום על למעלה ממאה שערים – כולם נושאים את החותם החזותי המאפיין אותו: רישום ידני מסורתי בעט, בדיו ובצבעי מים. את המסרים שלו הוא מגדיר כהומוריסטיים וכ"פאסיב-אגרסיב". לטראמפ הקדיש שערים רבים, בעיקר במהלך שנת הבחירות וארבע שנות כהונתו (2016, 2021-2017). כולם עוקצניים ומגחיכים בה בעת ומתייחסים לסוגיות שונות שבהן היה מעורב, החל בפעילויות הפנאי שלו, עבור בהאשמות נגדו וכלה ביחסו למהגרים ולחומה, למשבר האקלים ולבריאות, למדינאים זרים ולשאר ענייני דיומא (1). "בארי בליט הוא הבחור השפוי והמצחיק בעולם לא שפוי", אמר עליו ממש לאחרונה דיוויד רמניק (David Remnick), העורך של הניו יורקר.

השער האחרון שהוקדש לטראמפ "Back with a Vengeance" (18 בנובמבר, 2024) (2) חורג מסגנונו המוכר של בליט ומציג אותו כצללית דיו מאיימת המגיחה בצבעי אפור דיפוזיים. הרקע הלבן מאיים לא פחות.

מספר ימים לאחר שהגיליון פורסם סיפר בליט שהוא עמד בחייו המקצועים בדדליינס נוקשים רבים, אבל ש"מעולם לא סיימתי רישום מהר כל-כך". פרנסואז מולי (Francois Mouly), הארטדיירקטורית  של המגזין, סיפרה בתורה שאנשי הצוות לגמרי ציפו לנצחונה של קמלה האריס, ואף היו מוכנים לכך עם שער שכותרתו היתה אמורה להיות "Madame President". בדברי ההסבר שהוסיפה מולי לשער שפורסם לבסוף היא כתבה: "[זוהי] תזכורת לכך שקדנציה שנייה [...] תוביל ללא ספק לעידן אמריקני חדש של קיצוניות חסרת תקדים ואי-וודאות מוגברת". 

טקסט קצר זה יבקש להתחקות אחרי מעט משערי טראמפ של הניו יורקר ושל הטיים.

שערי טראמפ אחרים של הניו יורקר

הניו יורקר, המזוהה מסורתית עם המפלגה הדמוקרטית ומצדד בעמדות ליברליות, הקדיש לטראמפ שערים רבים, כשהוא משתמש בשירותיהם של מאיירים שונים, נוסף על בליט. כך, למשל, השער שאויר על-ידי בריאן סטאופר (Brian Stauffer) "Under Control" (09 במרץ, 2020) (3), בעיצומם של השבועות הראשונים להתפרצות מגיפת הקורונה בארצות הברית, מציג את טראמפ כשפיו פעור לרווחה ועיניו עצומות. המסכה, שאמורה היתה לסכור את הפה, סוכרת את העיניים. מצד אחד, הוא ממשיך לצעוק או לפהק מחמת השעמום ומצד שני, הוא מסרב להישיר מבט לסכנות הבריאותיות, החברתיות והכלכליות שמתחילות לעלות לדיון בכל רחבי העולם. כותרת האיור מתייחסת לדבריו המנותקים של טראמפ שנאמרו באותו שבוע: "We’re doing really well". הסגנון האיורי של סטאופר שונה מסגנונו של בליט, אבל הסממנים החזותיים שבהם משתמשים כל המאיירים בבואם להציג את הברנש, נותרו בעינם: שיער צהוב, עור פנים כתמתם, חליפה כחולה, חולצה לבנה ועניבה אדומה.

אותם סממנים מופיעים גם בשער שאיירה אניטה קונץ (Anita Kunz) "The Face of Justice" (22 ביולי, 2024) (4), שבו היא מתייחסת לכינוס הוועידה הרפובליקנית הלאומית שאמורה היתה להתקיים בוויסקונסין ולְמה שנראה לרבים (כך בדברי ההסבר המצורפים לאיור) כ"איום קיומי על הדמוקרטיה בשל התזוזה הניכרת בבית-המשפט העליון אל הימין הקיצוני". הדיוקן של טראמפ מופיע באיור שש פעמים.

שערי טראמפ של טיים

גם מגזינים אחרים, אמריקניים ולא-אמריקניים, לא חששו (ונראה שעדיין אינם חוששים) לבטא את הביקורת שלהם על טראמפ בעזרת עמודי שער מצולמים או מאויירים. לא שאין כאלו שתומכים בטראמפ, במפלגתו, במשנתו ובפועלו, אבל טקסט זה מתמקד בשערים המבקשים להעמיד ביקורת. מגזין שמתגייס ליציאה נגד הממסד נוקט, ככלל, פרקטיקות מרתקות יותר ממגזין שפועלו מגוייס לדיברור ההגמוניה.

מעניין במיוחד הוא המקרה של המגזין טיים שהקדיש, בין היתר, שתי סדרות של שערים לנשיא. מדובר במהלך המחייב התבוננות, גם אם בדיעבד, במכלול השלם. אחת מהסדרות כוללת שלושה שערים שאויירו על-ידי טים אובריאן (Tim O’Brian) (5 – משמאל לימין). המוקדם (27 בפברואר, 2017) נושא את הכותרת Nothing to See Here ומציג את טראמפ, שהחל את כהונתו כחודש מוקדם יותר, כשהוא יושב בחדר הסגלגל וסערת הגשמים והרוחות שמתחוללת בחוץ חודרת פנימה ומעיפה לכל עבר את בלוריתו, עניבתו ובעיקר את הניירות שעל שולחן העבודה שלו. השער השני (23 באפריל, 2018), שנושא את הכותרת Stormy, מציג את אותו דימוי בדיוק, אלא שהפעם הכאוס של ימי הכהונה הראשונים הופך להרבה יותר נורא – המים שחדרו פנימה מכסים את החדר ומאיימים להטביע את השולחן ואת היושב לצידו. השער השלישי (10 בספטמבר, 2018) נושא את הכותרת In Deep ומציג את הנשיא שקוע במים ונראה כמי שמנסה להיחלץ מטביעה. פניו אמנם עדיין מעל פני המים, אך אינם נראים בתמונה.

השער של הטיים מה-19 דצמבר 2016 (6) מציג דיוקן מצולם מבוים לעילא מן הזן ה"גנרי" של מי שהמגזין בחר בו להיות "Person of the Year". הנשיא המיועד יושב על הכורסא המהודרת בביתו במגדלי טראמפ בניו יורק ומיישיר מבט למצלמתו של נדב קנדר (Nadav Kander), למרות שלמעשה גבו הוא שפונה אליה. אין ספק, שטראמפ הוא זה שבחר את ה"לוקיישן" והיה שותף מלא למלאכת הבימוי. לא עברו אלא ימים ספורים עד שהרשת געשה בגין מה שנראה לאנשים רבים כמו קרניים אדומות המבצבצות מאחורי ראשו ומשוות לו מראה שטני. "האם מגזין טיים רומז כי טראמפ הוא השטן?" תהו בעיתון הארץ. והם לא היו היחידים. פרנסי הטיים מיהרו לטעון ש"מדובר במקרה בלבד". נו, מה לעשות שלמגזין קוראים TIME והאות M תקועה שם באמצע? ולראיה הם גם טרחו לשלוף שערי גליונות קודמים שאותם מעטרים דיוקנאות של א.נשים שאי-אפשר לחשוד במגזין שהוא רואה בהם יצורים שטניים, ולמרות זאת קרני ה-M (באדום או בשחור) מבצבצות מעל לראשיהם.

די אם נזכיר בהקשר זה את בני הזוג קלינטון (בשני שערים נפרדים), ברק אובמה, הנסיך צ'ארלס ואנג'לינה ג'ולי. עם שער האפיפיור פרנציסקוס (29 ביולי, 2013) (7) כבר באמת לא ניתן להתווכח. במקביל, הופצו ברחבי העולם הווירטואלי ממים (Memes) שונים המבוססים על אותו תצלום, תוך שהם עורכים בו מניפולציות משועשעות. ובכן, מי שלא רוצה את טראמפ כשטן, יקבל אותו כאסיר תחת הכותרת Prison of the״ Year״ (8). בעוד ששלושת שערי "הסערה" שנדונו קודם (5) מהווים סדרה קוהרנטית שלוקחת בחשבון את הזיכרון של הקורא-צופה ובונה על כך שיעשה את הקישורים בין האיורים ובינם לבין אירועי השעה, שלושת השערים האחרונים יש בהם ללמד על קריאות מסוג אחר: פרשנויות שגויות, מזה (מי אמר "מות המחבר", ולא קיבל?) ותגובות וויראליות, מזה. אלו כאלו מעידים על כוחם העצום של שערי מגזינים, בין שהם מאוירים ובין שהם מצולמים.

בחזרה לניו יורקר – לא צריך דיוקן כדי לצייר דיוקן

נדמה שכל ה"אייקונים" האמריקניים גוייסו על-ידי המאיירים השונים בבואם לאייר את טראמפ בהקשרים כאלו ואחרים. נמצא אותו מלֻווה בדגל ארצות הברית, בנשר, בפסל החירות, בדוד סם ובבית הלבן. אבל, מעניינים הם השערים שלא נזקקו לדיוקן שלו, אלא הסתפקו במי מה"אייקונים" האמורים כדי לבטא את דעתם עליו ועל מעלליו. וכך, בשער של הניו יורקר "Yearning to Breathe Free" (02 ביולי 2018) (9), שאוייר גם הוא על-ידי בארי בליט, מוצג חלקו התחתון של פסל החירות, כאשר ילדים קטנים מסתתרים מבועתי פנים בין קפלי שמלתה של ה"חירות" ומנסים לתפוס מחסה משלטונות החוק שהפרידו ביניהם לבין הוריהם (במסגרת מדיניות ה"אפס סובלנות בגבול") ושהופנו למתקני שהייה יעודיים. אין צורך בטראמפ כדי להבין שהוא האיש שמפניו הם יראים. הוא ה-כוכב של השער, גם אם אינו מוצג בו. בליט, יש לציין, הוא עצמו מהגר (מקנדה) ומתייחס להיות ארצות הברית "אומה של מהגרים".

ואולי החזק מכולם הוא השער שיצא שנה וחצי מוקדם יותר "Liberty’s Flameout" (13 ו-20 בפברואר, 2017) (10) ואוייר על-ידי ג'והן וו. טומאק (John W. Tomac). גם הוא מוקדש לדיבור כאוב ונוקב על הארץ ש"קידמה בברכה מהגרים חדשים [בשמה של החירות] ושהפסל היה החזון והסמל של ערכיה האמריקניים". כך בדברי ההסבר לאיור. אבל דומה שאין צורך להכביר מלים למראה היד, שהופקעה מן הגוף ואוחזת בלפיד כבוי על רקע שמיים שחורים. כמו שקורה לעתים קרובות, הניצחון של האחד הוא ההפסד של השני.

הפינטרסט, כדרכו, מציע מגוון מרשים של שערי טראמפ (שאותו הוא מכנה "Magazine Coverboy"). אלו כוללים את כל המינעד שבין תצלומי דיוקן תיעודיים, תצלומים מבויימים ו/או מעובדים, איורים וכן שערים מזוייפים וממים. ראו כאן.

כתבה: ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין בצלאל >>