מגזין בצלאל | שור וחמור, עצי אשוח, גרביים ועוגות – על סמלי חג המולד באמנות ובתרבות הפופולרית

לרגל חג המולד הממשמש ובא (ה-25 בדצמבר בכנסיה הקתולית, בכנסיות הפרוטסטניות ובכנסיה היוונית-אורתודוקסית וה-07 בינואר בשאר הכנסיות האורתודוקסיות והפרובוסלביות) העלתה נטפליקס סרט המוקדש למריה (Mary), אמו של ישו (1). דווקא מפני שאין בכך שום דבר ייחודי (ובעיקר לאור העובדה שמדובר בסרט שזכה לביקורות צוננות במקרה הטוב), יש באירוע כדי להעיד על חשיבותו העצומה של חג המולד בעולם כולו, הן כחג דתי הן כחג בעל הקשרים חילוניים – משפחתיים, ששזורים בו עובדות היסטוריות ואגדות, מסרים כנסייתיים עמוקים ושלל מנהגים עממיים ומקומיים.

לידת ישו בין היסטוריה לתיאולוגיה ובין מסורות דתיות למנהגים פופולריים

הברית החדשה אינה מכבירה מלים על לידתו של ישו. מן הבשורה על-פי לוקאס (ב, 7-4) ניתן ללמוד ש"גם יוסף, שהיה מבית דוד וממשפחתו, עלה מן הגליל אל יהודה, מהעיר נצרת לעיד דוד הנקראת בית לחם, להתפקד עם מרים ארוסתו והיא הרה. כאשר היו שם מלאו ימיה ללדת והיא ילדה את בנה הבכור. לאחר שחיתלה אותו השכיבה אותו באבוס, כי לא היה להם מקום במלון". הבשורה על-פי מתי מוסיפה שהיה זה "בימי הורדוס" ו"שלושה חכמים מן המזרח שאלו: 'היכן מלך היהודים הנולד?, כי ראינו את כוכבו במזרח ובאנו להשתחוות לו'" (מתי, ב, 2-1). או-אז הם "נכנסו לבית וראו את הילד עם מרים אמו. נפלו על פניהם והשתחוו לו, ופתחו את צרורותיהם והגישו לו מתנות: זהב ולבונה ומור" (מתי, ב, 11). לוקאס, לעומתו, מספר על הרועים, שגם הם הגיעו להעריץ את התינוק ולהללו (לוקאס, ב, 20-8).

אין זה המקום להרחיב לגבי האופן שבו ראו כבר אבות הכנסייה הנוצרית את הסיפור וטוו ממנו את עיקרי האמונה (הדוֹגמה) והפולחן. גם אין זה המקום להבחין בין הפלגים השונים של הנצרות. רק נאמר שלפחות לשיטתה של הנצרות הקתולית, ישו הגיע לעולם בזכות העובדה שאלוהים האב החליט לשחרר את האנושות מכבלי החטא הקדמון ולפתוח לה פתח ישועה. על כן, הוא שלח את בנו יחידו, שבעצם לידתו, חייו, מעשיו, סבלו ומותו איפשר את המהלך המורכב הזה של פתיחת "מעיין החסד".

מטבע הדברים, יִחדה האמנות הנוצרית לדורותיה ולתצורותיה מקום של כבוד לסיפור הלידה של ישו, תוך שהאמנים מוסיפים פרטים, שאינם מצויינים בברית החדשה ונועדו להרחיב ובעיקר ללמד את עיקרי האמונה. כך, למשל, השור והחמור היו לתוספת הכרחית בסצנות הלידה, שכן לשיטת התיאולוגים כבר ישעיהו (כשאר נביאי הברית הישנה) חזה את לידתו של בן האלוהים, אך היהודים כמובן התעלמו מכך, כנאמר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו; ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיהו, א, 3). והנה, עתה האנושות כולה מכירה בהתגלמותו של בן האלוהים בבשר, מבלי שהיא נזקקת ולו לנס בודד. בפסיפס-קיר בכנסיית הוסיוס לוקאס (Hosios Loukas) (יוון, המאה ה-11) נפגוש בכפיפה אחת את ישו (כשהוא מוצג פעמיים – הן על מיטה שמאזכרת מזבח הן כשהמיילדות רוחצות אותו) ואת מרים, יוסף, המלאכים, הרועים, חכמי המזרח והשור והחמור (2).

סמלי חג המולד בתרבות הפופולרית

בהיות חג המולד חג השוזר מסורות שונות ובהיות הרחוב, הקניון והבית אתרי התרחשות מובילים (לצד הכנסיה), גם הסמלים שלו הם רבים, מגוונים ונעים על פני סקאלה רחבה של מוצרי תרבות חזותית וחומרית (כוכבים, פעמונים, סוכריות מפוספסות דמויות מקל הליכה, נרות ומנורות) ומני צמחים, שבראשם (להוציא האשוח, כמובן) פרחי צינית (holly) וחלבלוב הדור (poinsettia). על המנהגים הכרוכים בסנטה קלאוס ובמתנות שהוא נושא עמו ניתן לקרוא בניוזלטר שפורסם באתר בצלאל בדצמבר 2021. בטקסט זה נתייחס למרכיבים אחרים שהם בבחינת חובה בכל בית.

"סצנות הלידה" – הכנסיה, כיכר העיר והבית הפרטי

"סצנת הלידה" (הידועה גם כ"סצנת אורווה",crib, crèche או presepio) היא שחזור חי (tableau vivant) או "מיצב" פיסולי הכולל דמויות, בעלי-חיים ואובייקטים הקשורים בלידתו של ישו. הם נעים מהפקות ענק ועד מזכרות קטנות, עשויים חומרים שונים ומוצגים במקומות שונים, בעיקר במהלך חג המולד. מובן שישו התינוק, מרים ויוסף יופיעו תמיד, כמו גם השור והחמור. לעתים יתווספו הרועים ועדריהם, חכמי המזרח (לימים, מלכים) על מתנותיהם, מלאכים ואינדקציה למקום ההתרחשות, בין שזו מערה או אורווה. "סצנת הלידה" הראשונה הוצגה בעיר האיטלקית גרצ'ו (Greccio) בשנת 1223 והיא מיוחסת לקדוש פרנציסקוס מאסיזי. כיום ניתן לראות "סצנות לידה" גדולות מימדים בכנסיות, בכיכרות הערים (3), במבני ציבור ובמרכזי קניות. בתצורתם הקטנה הם ניתנים לרכישה ומשמשים קישוט חג מולד בבתים פרטיים (4).

עצי אשוח – בין דת ללאום

עץ חג המולד, שלו מסורת מפותלת וארוכת שנים, הוא עץ ירוק עד, וככזה מהווה סמל לנצחיות ולתקווה לחיי אלמוות. לכן משתמשים בדרך כלל במני אשוחים ואורנים, הגם שיש מי שמסתפקים בעצים מלאכותיים, שהם זולים יותר וניתנים לשימוש חוזר (5). בין שכך ובין שכך, העצים מהווים מצע לשלל קישוטים, הכוללים סרטים, כדורים צבעוניים, נורות, ממתקים, בובות וגרביים (ראו להלן). במדינות ברית-המועצות לשעבר משמש העץ כסמלה של השנה החדשה (ה"נובי גוד"). לידתו של המנהג במרכז אירופה, בעיקר בגרמניה, והוא היה לסמל לאומי שנשזרו בו נימות דתיות (או לחלופין: בסמל הדתי נשזרו נימות לאומיות).

ככל שהדבר נוגע באמנות, אי אפשר להתעלם מאהבתם של הציירים הרומנטיקניים הגרמניים לעצי האשוח לצד ההערצה הגדולה שלהם לאדריכלות הגותית, שגם היא – ממש כמו העץ – סמלה לדידם את רוחה של גרמניה, מזה, ואת הניצחון של הרוח והרגש על החומר, מזה. וכך, הטבע הפראי, תבנית נוף המולדת (שאותה מגלמים האשוחים), קתדרלות גותיות (אם הן חרבות, מה טוב) וסמלים נוצריים (דוגמת צלבי ענק) חברו להם יחדיו ביצירתו של הצייר הרומנטיקן הגרמני קספר דויד פרידריך (Caspar David Friedrich, 1774-1840). בציורו המפורסם צלב בהרים (1812 לערך, דיסלדורף) (6) נוכל לראות כיצד הכנסיה מעוצבת בדמותו של עץ האשוח. לכך נוסיף את העובדה שהמבנה מעורפל משהו, לעומת חלקיה האחרים של התמונה, מה שמקנה למכלול תחושה של הזיה או חלום ושל כמיהה לדבר-מה רחוק ובלתי מושג.

גרביים – ילדים טובים, ילדים רעים

בערב סנטה קלאוס או בערב חג המולד נהוג להניח גרביים (או שקיות דמויות גרב) לצד מיטת של הילד.ה או לתלות אותן על העץ או מול האח הבוערת (7), כשהן מלאות בממתקים ובמתנות. במקומות מסוימים יקבלו ילדים.ות שלא התנהגו כיאות במהלך השנה גרב שבתוכה חופן פחמים.

עוגות – מלחמה בין שתי אופציות

רבים ומגוונים הם המאכלים המסורתיים של חג המולד, בפרט, ותקופת החגים, בכלל. תבשילי בשר מככבים לצד דברי מתיקה ומני מאפים, אבל לכל איזור ברחבי הגלובוס ההעדפות שלו. לפעמים ההבדלים מתקיימים באותה מדינה עצמה בין חבלי-ארץ שונים. כך, למשל, בדרום איטליה נוהגים להגיש צלופח לארוחת החג ובצפון איטליה המאכל המועדף הוא תרנגול זכר (Capone). ואפרופו איטליה, אי אפשר בלי שתי עוגות הלחם: ה-Pandoro, שמקורה בוורונה ושחלקה העליון מחופה באבקת סוכר, וה-Panettone, שמקורה במילאנו והיא משובצת בפירות מסוכרים ובצימוקים (8). נהוג לטעון שמי שאוהב את האחת פשוט שונא את השניה, ואגדות אורבניות מדווחות על מלחמות פנים-משפחתיות לגבי זהותו של הקינוח שיוגש בסופה של ארוחת חג המולד.

בין מסורת לחידוש ובין דת לפוליטיקה

למרות שאמונות, פולחנים רשמיים ומנהגים עממיים טיבם לשרוד לאורך הדורות בלא שנערכים בהם שינויים, השכילה הכנסיה הנוצרית לערוך מעת לעת עדכונים. חלקם התקבעו וחלקם נדחו. בהקשר זה מעניין לעקוב אחרי קמפיין אנגלי בשם "Christmas Starts with Christ", שכלל, בין היתר, כרזות שביקשו להחזיר צעירים לחיקה של האמונה, כשהן עושות שימוש מאתגר בשפה ובמושגים עכשווים, שלא לומר חילוניים. מאחורי המסע עמדה ההבנה שרק 12% מהציבור האנגלי בראשית המאה ה-21 מכיר את העובדות הנוגעות בסיפור לידתו של ישו, ושלאורך השנים חדל החג מלשאת אופי דתי. כזו היא, למשל, הכרזה משנת 2012, שבה מוצגת בובת תינוק העוטה בגד שעליו מודפס דימוי של כבשה (רמז לכך שישו הוא "שה האלוהים") ומלווה בכיתוב He cries. He wees. He saves the world – Godbaby (9). בכרזה נוספת (2016) מוצגת תמונת אולטרסאונד של עובר העוטה הילה ומלווה בכיתוב He’s on His way (10). קצרה היריעה מדיון על המתח בין אמונה לכפירה או חילול הקודש.

למרות שמדובר בסוגיה שטרם אמרה את מילתה האחרונה ואפרופו הדיון במתח שבין מסורת לחידוש, זה המקום להתייחס ל"סצנת הלידה" שעוצבה על-ידי שני אמנים מבית-לחם והוצגה השבוע בוותיקן, כאשר האפיפיור בכבודו ובעצמו חונך אותה. יצירת העץ כוללת את מריה, ישו, שני כבשים ותינוק השוכב על כאפיה פלסטינית. דוגמא מעניינת לעדכון הסצנות ברוח הזמן.

חגים שמחים!

כתבה: ד"ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין בצלאל >>