מגזין בצלאל | חדר משלה (או משלהם) – על יצירות אמנות שזכו לחדר משלהן במוזיאונים

לפני מספר ימים (נכון לסוף ינואר 2025) ניצב עמנואל מקרון, נשיא הרפובליקה הצרפתית, במוזיאון הלובר (Louvre) ועל רקע דיוקנה של המונה ליזה (1) הודיע שהיא תזכה ל"חלל מיוחד" משלה. זאת כחלק מפעולת השיפוץ המקיפה שהמוזיאון עתיד לעבור בעקבות אזהרות על כך שביקור בבניין הגדוש במבקרים הפך למה שהמנהלת שלו הגדירה כ"חוויה קשה מבחינה פיזית". המיקום החדש של המונה ליזה יזכה את המבקשים לראותה בגישה ישירה, בכניסה מפוארת וב... כרטיס כניסה נפרד. 

תזכורת: דיוקנה של המונה ליזה (Lisa Gherardini, La Giocconda), שאותו צייר לאונרדו דה-וינצ'י בראשית המאה ה-16, הוא ללא ספק הדיוקן המפורסם ביותר עלי-אדמות. וככזה, הוא גם מי שזוכה לאינספור אורחים מדי שנה. בשנת 2024 ביקרו בלובר 8.7 מליון א.נשים. רובם הטריחו עצמם לחדרה של הגברת כדי לראות אותה, ובעיקר כדי להראות לעולם כולו שהם ראו אותה. מבדיקת הנתונים עולה שהמבקרים מבלים בין שלוש לארבע דקות בממוצע ליד היצירה, שמהן מוקדשות חמישים שניות (!) לערך להתבוננות בה עצמה.

מובן, שקצרה היריעה מלהסביר מדוע זכה הדיוקן הזה לפרסומו הרב. נתחיל מכך שהוא מקורי מאין כמותו – עניין של חיתוך הדמות המצוירת באופן הכולל גם את הידיים, של הפניית הראש לצד אחד והמבט לצד השני, של טשטוש "אזורי ההבעה" (מה שמייצר את הכמו-חיוך האניגמנטי המפורסם) ושל הרקע על כל מורכבותו (כולל פיתוח הספומאטו והפרספקטיבה האווירית). נמשיך בכך שפריצת הדרך הזו היוותה מקור השראה לאינספור דיוקנאות (מצוירים כמו גם מצולמים). ונסיים בכך שבשנת 1911 היא נגנבה (ראו להלן). זה הרגע שבו, כך יטענו לא מעט חוקרים, היא הפכה ל"פרה קדושה". והשאר היסטוריה – למן השפם, זקן התיש וחמש האותיות (L.H.O.O.Q) שהוסיף לה מרסל דושאן בשנת 1919 ועד להפצעתה בשלל פרסומות, ממים, מוצרי צריכה ומזכרות.

ולגבי החדר שבו שוכנה היצירה קטנת המימדים (53X77 ס"מ). צילום משנת 1911 (2) מציג את הקיר שעליו היתה תלוי הציור שנגנב ב-21 אוגוסט של אותה שנה על-ידי וינצ'נזו פרוג'ה, אחד מעובדי המוזיאון, שניצל את העובדה שהמוזיאון היה סגור באותו היום. מבט נוסף בצילום החושף את שטח הקיר הריק מגלה שהמונה ליזה ממש לא גרה לבדה באולם הגדול.

מן הבחינה הזו המצב לא השתנה. אבל היות ו"לכוכבת-על (Superstar) מגיעה תפאורה הולמת" (ציטוט מאתר המוזיאון), בחרו פרנסיו למקמה בשנת 1966 ב-Salle des Étas. זהו אחד החללים הגדולים והמרשימים שעוצבו עבור הארמון (לשעבר) כחלק מפרויקט ההרחבה שנוהל על-ידי הקיסר נפוליאון השלישי (שליט 1870-1852). שלטי ההכוונה הפזורים ברחבי המוזיאון מבהירים בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שכולם יודעים היטב לאן כולנו רוצים להגיע (3).

מאז שנת 2005 הגברת הנכבדה מוצגת בבדידות מזהרת בתוך תיבת זכוכית ומאחורי מעקה. אלו נועדו להגן עליה מפגעי הזמן ו/או המבקרים, אבל גם למקד אליה את המבט ולהבטיח שחלילה לא נפספס אותה (4). בשנת 2019 עבר החדר המפואר את האחרון בסדרת השיפוצים והשיפורים. זרימת התנועה של המבקרים אורגנה מחדש, שלטי הסבר דו-לשוניים פוזרו בחלל, התאורה והזכוכית הוחלפו והקירות נצבעו בצבע כחול עמוק, שעומד כניגוד מעצים לצבעיהן העזים של יצירות המופת התלויות בסמוך (5). מדובר בציורים של גדולי ציירי ונציה במאה ה-16, דוגמת טיציאן, טינטורטו וורונזה. יקום מי שהטריח את עצמו, ולו לרגע, כדי להתבונן בציורו הכל-כך חשוב של טיציאן, Le Concert Champêtre (1510-1509), למשל (6). היצירה שידעה גניבה גונבת את הפוקוס למי שנמצאים לצדה.

ועכשיו סוף סוף תזכה המונה ליזה לחדר משלה. זה אמור להיטיב איתה. ואולי גם עם שכניה.

יצירה מפורסמת שזכתה זה מכבר לחדר משלה היא כמובן הגרניקה (Guernica) של פיקאסו (1937) (7). זהו מקרה מורכב מפני שלפחות ברמה הבסיסית מדובר ביצירה שנועדה לחלל מסוים – הביתן של ספרד הרפובליקנית בתערוכה העולמית שהתקיימה בפריז בשנת 1937. ולכן, ברמה העקרונית, אין חדר, אפילו לא חדר שהוא רק שלה, שיוכל להלום את הכוונה והייעוד המקוריים ולשחזר את החוויה המקורית והאותנטית של הצפיה ביצירה אדירת המימדים (776.5X349.3 ס"מ). אגב, גם שם היא לא גרה לבדה, שכן חברו לה יצירות של חואן מירו ושל אלכסנדר קאלדר. משהסתיימה התערוכה העולמית נדדה היצירה בין מקומות שונים, כולל המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA).

רק אחת-עשרה שנים אחרי שהגיעה לספרד (1981) נחנך מוזיאון המלכה סופיה (Museo Nacional Centro de Arte Reina Sofía). או אז היא הועברה אליו מן הפראדו (Prado) (1992) וזכתה לחדר משלה (8). אבל יותר משמדובר בחלל שהותאם במיוחד, ולא בארגון מחדש של החללים הפנימיים של מוזיאון שבו היצירה היתה זה מכבר, התצוגה כוללת כמות נכבדת של רישומי הכנה (זעירי מימדים), מה שמעשיר את ההתבוננות בהבנה של תהליך העבודה המורכב.

מעניין לחשוב בהקשר של המונה ליזה קטנת המימדים על ונוס מווילנדורף (Venus of Willendorf), פסל זעיר (11.1 ס"מ גובהו) בן 29,500 שנה לערך (9), שזכה לחדרון (cabinet) משלו במוזיאון הטבע (Naturhistorisches Museum) של וינה (10). המוזיאון, שבאמתחתו שלדי דינוזאורים מופלאים, אוסף מטאוריטים מן הגדולים בעולם ומינרלים ואבני חן מרהיבים, מתהדר בכך שזהו "האובייקט החשוב ביותר בכל האוסף". למען האמת, לצדה של ונוס ספון פסלון נוסף בן 36,000 שנים המוּכר כ"פאני" (Fanny), אלא שלמצער אף אחד לא באמת נותן דעתו עליו. ונוס נתונה בתוך תיבת זכוכית המאפשרת להתבונן בה מכל עבריה, כאשר התאורה האדומה העמוקה מבקשת "ליצור מחדש את האדום אוקר שכיסה כנראה במקור את ונוס" (עמוד הבית של המוזיאון). ובעיקר, כך לשיטת המוזיאון, פעולת הבידוד נועדה "להדגיש את ההילה של שתי יצירות אמנות מוקדמות אלו".

נשאלת כמובן שאלת המניע שעומד מאחורי הבקשה לייחד חדר ליצירת אמנות. למרבה הפלא, אין מדובר ביצירות רבות. ובכל זאת, ההסברים הם רבים ונעים בין הרצון להעצים את המימד ההיסטורי של היצירה בהקשר של תולדות האמנות או בהקשר של ההיסטוריה של המדינה, ההבנה שיצירה מסוימת דורשת תנאי שימור (תאורה, לחות וטמפרטורה) או אבטחה ייחודיים, הפחד שהיצירה "תלך לאיבוד" בים המוצגים, רצון לייצר חוויה "אותנטית" של הסטודיו של האמן או להעצים את חוויית ההתבוננות כפי שהגה אותה האמן ועוד. אבל נדמה שבראש ובראשונה ניצבת ההבנה של המוזיאון את תפקידו, ייעודו וסוד כוחו, שאותם הוא מבקש לאשרר מדי פעם לבל יאבדו חלילה. מדובר במקדש שאליו עולים לרגל. ובדיוק כמו שהמוני יוונים עלו לאקרופוליס כדי להציץ בפסלה של אתנה פרתנוס ששכן בתוך הפרתנון, המקדש שיועד לה ושפסלה אדיר המימדים (מעשה ידיו של פידיאס) ניצב בנאוס שלו, כך גם המונה ליזה, שאפשר שקסמה הועם תחת השיטפון של אינספור העתקים ורפרודוקציות, תחזור להיות האלה הגדולה מכולן, כזו שמגיע לה חדר משלה – קודש קודשים בלב המקדש החשוב מכולם.

ואי אפשר שלא לחשוב על וירג'יניה וולף (1941-1882), שכתבה בשנת 1929 ש"אשה נזקקת לכסף ולחדר משלה אם היא מעוניינת לכתוב ספרים" (A woman must have money and a room of her own if she is to write fiction). ובכן, גם כסף. אולי לפני חדר. והרבה כסף. במסגרת זו לא נידרֵש לסוגיית המימון של המהלך שאותו עתיד לעבור מוזיאון הלובר ושבסופו תזכה הגברת הפיורנטינית לחדר משלה. אבל נציין שבנאומו של מקרון שהוזכר בתחילת הטקסט הוא הוסיף ואמר שלמן ה-01 ינואר 2026 יאלצו מבקרים שמגיעים מחוץ למדינות האיחוד האירופי לשלם דמי-כניסה גבוהים יותר. וזו כבר סוגיה נפרדת הנוגעת באופן שבו מוזיאונים תופסים את עצמם כמוסדות המקדשים את ערכי הדמוקרטיה ומיועדים לכלל.

כתבו: ד"ר נעמי מאירי-דן וד"ר שמוליק מאירי
מרצים במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין בצלאל >>