מערכת בצלאל | שיחה עם תמי ברנשטיין

גם אתם/ן הצפתם והוצפתם לאחרונה ברשתות החברתיות עם דימויי אנימציה שונים?

בעקבות הטרנד שסוחף את הרשת, שוחחנו עם תמי ברנשטיין, במאית אנימציה ודוקו, קונספט ארטיסט, אנימטורית ומאיירת בינלאומית, ראש המחלקה לאמנויות המסך בין השנים 2019-2023.

נפתח עם ההתרחשות האחרונה: הרשת מוצפת בסרטונים שמנסים "לג׳בל" את ה-AI—כלומר לגרום לו לייצר אנימציות בסגנון ג׳יבלי. לטובת מי שלא מכיר/ה תוכלי לספר לנו בקצרה על הסטודיו?

״סטודיו ג'יבלי הוא סטודיו אנימציה יפני שהוקם ב 1985 ע"י גדול במאי האנימציה ביפן ולטעמי גם בעולם - הייאו מיאזאקי יחד עם איסאו טאקאהטה. סרטי ג'יבלי ידועים לא רק בשפה העיצובית שלהם, אלא בעיקר בתכנים הייחודיים שלהם, בטח ביחס לאנימציה מערבית מסחרית. 

מיאזאקי, מביא אל המסך הומאניות מרגשת. בתור מאמין בדת השינטו, הוא מדגיש עד כמה יש נשמה בכל דבר חי ובכל חפץ. הוא מציג מורכבות סיפורית שיש בה רבדים שנגלים אט אט. אם דיסני בוחר באחים גרים כדי לדבר על פחד מזקנה בסיפור "שלגיה", מיאזאקי חומל את הפחד הזה בסרט "הטירה הנעה" ומאפשר לזקנה להיות נוכחת על המסך. קללה הופכת לברכה. הרע איננו רע מוחלט. הדמות "הרעה" ב"נסיכה מונונוקי" היא גם מי שנותנת מחסה למצורעים ולשורדות זנות. גם השדים המפלצתיים הם תוצר של חוליי החברה והזיהום הסביבתי. הוא מצליח לדבר על שיגעון, קללה וכישוף, דרך מסורות עתיקות. האוכל היפני נוכח בסרטיו והוא מקדיש זמן מסך נרחב לתיאורים איטיים של הכנת מזון בשיטות עתיקות ובכך משמר תרבות. הוא עוסק מאחורי הקלעים ועל המסך, במתח בין העולם המודרני, הדיגיטלי לבין האנושי, האנלוגי, הרגשי, שמבקש להישאר אותנטי.

ובאופן אירוני לטרנד הנוכחי - הוא התעקש שנים להמשיך ליצור אנימציה ידנית ולבחון בכל סרט, באופן אישי, מאות אלפי פריימים שיעמדו בתקן המחמיר שלו. אנימצית CGI מוגדרת כחסרת נשמה מבחינתו."

מה דעתך על הטרנד הזה? עד כמה זה באמת נאמן לסגנון האמנותי של הסטודיו?

״כחוקרת תרבות, הוא מסקרן אותי, כאנימטורית ומאיירת, אני נחרדת. זה קרב טיטאנים בין הפיוטי, האנושי, לבין הוולגרי. אני לא יכולה לדמיין דיסוננס גדול יותר, אפי יותר, מאשר הקלאש התרבותי שנוצר בחיבור בין ג'יבלי ובין הAI. הג'ינרוט הזה נאמן ויזואלית אבל מרגיש חלול מאוד. אמנות היא שכבות על שכבות של ידע, זיכרון, תרבות, מקריות, טעויות, תשוקות וטכניקה. כשלוקחים רק את הטכניקה, נשארים עם משהו מכני. הסגנון נאמן מאוד צורנית. אבל זה שעתוק מחריד כי הוא מפקיע מג'יבלי, סטודיו שיוצר עדיין אנימציה קלאסית ידנית מתוך התכוונות מלאה, את הבחירה הטכנולוגית ואת עולמות התוכן.״ 

האם כבר ניתן להצביע על דפוסים או מגמות שנוצרו מההצפה המיידית ברשת?

״זה התחיל כשעשוע אוואטרי חביב והתפשט ליצירות שהסטודיו בשום צורה לא היה חותם עליהן כשלו, שלא לומר, מתנגד להן נחרצות. מג'ינרוט של היטלר, אייכמן, עד לסרטון נורא של מקרה ג'ורג' פלויד נחנק על הרצפה כשהשוטר לוחץ לו על קנה הנשימה בסגנון ג'יבלי. דימוי טעון כל כך, סמל לאלימות המשטרתית שהבעירה את תנועת Black Lives Matter וכשמחברים את התוכן הזה לסגנון אנימטיבי הומני ונאיבי, שהיוצרים של אותו סגנון מתנגדים לתכנים אלו, הדיסוננס הופך לעיקר בפעולת השעתוק שנעשתה. וכך, המשקל הסגולי של מקרה ג'ורג' פלויד זהה לתמונת בר מצווה של מישהו מישראל - שניהם כתבו פרומט דומה. שניהם "בידור".״

יש לא מעט תגובות סוערות ברשת לכאן ולכאן. האם את רואה בזה מחווה יצירתית או סוג של חיקוי חסר עומק? איפה עובר הגבול בין השראה לבין העתקה?

״אני רואה בכך גימיק מדהים שממחיש את היכולות של OpenAI.

אין בפיצ׳ר החדש שום הוקרה של הסגנון של ג'יבלי, והוקרה היא הבסיס בהומאז', אלא השטחה- בפיצ׳ר החדש אני יכולה לכתוב "צור תמונה שלי בסגנון ג'יבלי, הסימפסונז, לגו, פיקסאר, דרדסים". הכל באותה סלסלה ובאותו משקל. זה טכני. זה מרשים מאוד אבל זו לא מחווה. זו גם לא השראה. השראה בהגדרתה היא מצב תודעתי, רגשי, שמוביל ליצירה אחרת. זה אלגוריתם שמצליח בצורה מדהימה להבין מה הם הרכיבים הצורניים שמרכיבים את השפה הויזואלית של ג'יבלי. עובי קו, צורת עיניים, אופן הופעת כתמי צבע, הבעות.

העיסוק בגבול הדק בין השראה והעתקה, מתקיים מאות שנים בעולם האמנות. מתי אני מושפעת מאמן אחר ומתי אני ממש מחקה אותו. עבור אמן/ית, יש בושה להחשב "מעתיק/ה" כי זה מעיד על חוסר היכולת שלו/ה להביע משהו משל עצמו. כל כך הרבה נכתב אודות השעתוק בעידן המודרני. אבל בינה מלאכותית לומדת תהליכים ואינה מחכה למוזה. זו אינה שאלה הנוגעת לתפיסה רומנטית של האמנות-פשוט כי בינה מלאכותית לכשעצמה, איננה אמנות.״

האם את חושבת שהייפ כזה עלול לגרום לזילות של מלאכת האנימציה הידנית, או שהוא דווקא יכול להעלות מודעות לתהליך האמיתי שמאחורי יצירה כמו של ג'יבלי?

״בעולם הקפיטסליטי שבו אנחנו חיים, זו אינה שאלת של זילות וביזוי הקראפט אלא של עלויות. אנימציה ידנית עדיין תהיה מוערכת וכך גם העוסקים בה - א/נשים סיזיפיים שאוהבים לספר סיפורים מדהימים. אבל יש להבדיל בין יצירה אמנותית ובין יצירה מוזמנת על ידי לקוח. לקוחות יעדיפו לעבוד עם מחוללי דימויים או עם יוצרים שמשתמשים ב AI ובכך מזרזים ומוזילים תהליכים.

המודעות למה נעשה ע"י מכונה או על ידי אדם, תגדל בעתיד ויהיה ערך למעשה האנושי. כפי שכרגע מסומנים תוצרי בינה מלאכותית, אני משערת שיהיה סימון הפוך- "נעשה בידי בני אדם".

אני חושבת שיוצרים ויוצרות ימשיכו ליצור תמיד. אמנים/ות פועלים מתוך רצון עז שאינו נוגע רק בשאלת כדאיות מעשה האמנות. אני מתקשה לחזות את עולם היצירה 20 שנים קדימה וכל מי שמתנבא בעניין, נסמך על הקיים על זיהוי מגמות, אבל אנחנו באמת בעידן של שינויים מואצים ואין לדעת איך עולם העבודה, יצירה ופנאי ייראו בחברה האנושית. לצד קידמה טכנולוגית מדהימה, אנחנו רואים את התרחבות הפונדמנטליזם והשמרנות ובשלב מסוים שני צדדים אלו יתנגשו.״

מה דעתך על המחלוקות האתיות סביב שימוש ב-AI באנימציה, בהקשר של זכויות יוצרים וסגנון אישי?

״השיח אודות ג'יבלי מעורר מודעות במעגלים מאוד נרחבים ועולה צורך עז ברגולציה. אבל זהו עדיין שיח קצה של מיליה שנפגע כרגע. אני לא בטוחה שמאיירים מתנגדים לבינה מלאכותית כשהם נתקלים בה באין ספור שימושים אחרים או כשהיא מפקיעה מקומות עבודה מעובדי קבלן. שוק העבודה עומד להשתנות בתחומים רבים. חלקם יספקו למעמד הביניים חיי נוחות וחלקם יגזלו מהם מקומות עבודה. לכאורה מה לאמנות ולזה? אז מבחינתי גם בנושא זה - איחוד מאבקים הוא דרך חשובה להגיע לכדי גיבוש קוד אתי, או הסדרה המקובלת על צדדים רבים.

כל מנועי AI הויזואליים, מבצעים הפרות זכויות באופן שיגרתי. כל המודלים אומנו על ידי יצירות קיימות. הפיתוח החדש של OpenAI כל כך בוטה ומפר את הכללים במודע, עד שנדמה שזו חלק מהשואו אוף בין מאסק ואלטמן - מי יפר יותר כללי אתיקה בעידן הפייק ניוז. מצד אחד יש קריאה עזה מתמיד לרגולציה שתאפשר מידה של נאמנות למושג "אמת" ומנגד, בחסות ממשל טראמפ, יש קריאה להסרת 781 הצעות חוק שקוראות להגבלת הAI. אני חושבת שעד שזה לא יפגע כלכלית באולפנים הגדולים, לא תהיה קריאה להסדרה. עד שלא תהיה תביעת ענק נגד אחד מהמנועים, נראה עוד ועוד שיעתוקים שיחדדו את שאלת האמון שאנו רוכשים לדימויים סביבנו.

אני רואה הלימה גדולה בין הדיסטופיה העולמית סביבנו ובין השימוש בכלי AI ליצירת מציאות בדויה. נראה שחקר האמת וחשיבותה של אמת אבסולוטית, נדחקות הצידה ובמקומן משמשים כלי הבינה להדהוד המציאות שהיינו רוצים לשווק. האמת מעוצבת בכלים אלו, כתוצר מסחרי.״

מהם הערכים שהופכים אנימציה טובה לאמנות ולא רק לכלי בידורי, והאם את חושבת שה-AI מסוגל לשמר אותם?

״אנימציה היא גשר לנושאים המורכבים ביותר סביבנו. גם כשהיא פרובקטיבית, היא ממיסה התנגדויות ותחת התפיסה המוטעית שאנימציה היא ילדית ועוסקת בנושאים נאיביים - היא מצליחה לעורר מחשבה, השראה, לרגש, לטלטל. רב מוחלט של סרטי האנימציה אינם נעשים באופן מסחרי באולפנים גדולים לקהל של מאסות, אלא נעשים עצמאית ונצרכים בפסטיבלים, אונליין וגם לשמחתי, בחלל המוזיאון. 

AI תמיד יהיה כלי ולא מהות היצירה ולכן לא יוכל לשמר אותם בפני עצמו. מישהו או מישהי צריכים לכתוב את הטקסט למחולל הדימויים. ככל שאותם יוצרים, ירצו להביע אמנות מקורית, ה-AI ישמר ערכים אלו. אמנות דלה, חסרת מעוף, עם קונטקסט דל, מתקיימת גם ללא AI. קצת כמו כלי רכב. מישהו צריך לדעת לאן נוסעים בו. פעם זה היה דיליג'נז ובקרוב רכב אוטונומי. אבל לאן נוסעים בו? הנסיעה לכשעצמה אינה ערך.״

מה את צופה לעתיד של האנימציה בעידן הבינה המלאכותית?

״פחות שעות עבודה על תהליכים טכניים. פחות ביצועיסטים. יותר ערך ומשקל לחשיבה קונספטואלית, לארט מקורי. הקראפט עדיין ילמד כחלק ממסורת והבנה עמוקה של התחום, אבל תהליכים רבים יתקצרו. אני לגמרי רואה כמה בוגרות ובוגרים של המחלקה, חוברים יחד ויוצרים סרט מדהים באורך מלא. החסמים ביצירה, הקשורים למורכבות ההפקה ותמחורה היקר, ייעלמו ויותר יוצרים יוכלו להביע עצמם. כמובן שזה יביא גם בינוניות, אבל ניתן לומר את זה גם על נגישות מצלמת הוידאו ותחום הדוקו. יש יותר תיעוד, אבל לא כל תיעוד הוא יצירה קולנועית.״

אם היית יכולה לתת עצה לאנימטורים/ות בתחילת הדרך, שרק נכנסים לתעשייה, איך היית ממליצה להם להתכונן לעידן שבו AI הופך לכלי נפוץ?

״הייתי ממליצה להם שלא לפחד. ולא כי אין ממה לפחד, אלא כי פחד הוא מוטיבציה רעה מאוד לבחירות מקצועיות ואולי גם אחרות. דמיינו את כל מי שעזב את עולם הציור ביום שבו הומצאה המצלמה. זו לא השוואה מדוייקת, אבל הכוונה היא כמובן לאופן בו אנחנו מגיבים בפחד מול שינויים. למידת המכונות והאינטליגנציה הגבוהה קיימת סביבנו זמן רב והיא פשוט מואצת כעת ומתרחבת לקהל הרחב. אני מכירה את תגובת הפלייט או פייט ואני חושבת שאף אחת מן התגובות לא נכונה פה. אין מה להילחם ב-AI ואין איך להתחמק ממנו. הוא פה לתמיד. הוא ישתנה ויעבור רגולציות, אבל החיים שהכרנו לפני כן, יהיו פחות רלוונטיים מבחינות מסוימות.

לכן, הדבר היותר נכון הוא קודם כל להכיר את האפשרויות ש-AI מאפשר בתחום שלנו. מסטורי בורד, אנימציה, עיבוד קול ועד רנדרים חכמים. לא להתכנס למערה ולחכות ש"התופעה" תחלוף. והדבר היותר חשוב הוא דווקא החלקים שאינם טכנולוגיים: להרחיב דעת וידע, לצלול אחורה להיסטוריה של האמנות, להיסטוריה בכלל, לקרוא פרוזה, שירה, מחקרים, לרשום ידנית, להבין איך אקוורל נספג על נייר עץ איטלקי, להיות מסוגלים בעצם ליתרון הגדול שלנו על המכונה - קונטקסטים תרבותיים מקוריים. רגש. להבין איך משהו מרפרר למשהו אחר ומדוע הוא מרגש או מכעיס.

המכונה יודעת ליצור תמונה של הכלב שלך בסגנון אימפרסיוניסטי אבל רק אנחנו יכולים להתרגש מהחיבור בין הכלב, האישי שלנו, לבין סגנון נשגב שאנחנו רגילים לראות במוזיאונים. אורך הגל, השונה אופטית, בין צבע אדום לצבע כחול, מייצר עבורנו תחושות אחרות בגוף. המכונה אינה מעורבת בכך.״

את יוצרת בינלאומית עם הכרה וזכיות בפרסים — איך את רואה את מקומה של האנימציה הישראלית בשדה העולמי?

״לאורך עשרות שנים, ישראל היא מעצמה של סרטי אנימציה עצמאיים ואנחנו גורפים פרסים משמעותיים בזירות שונות. אבל אלו ימים קשים ליצירה הישראלית בעולם. אי אפשר להתחמק מהאופן בו אנחנו נתפסים. אנחנו קודם כל ישראלים/ות ורק אח"כ אמנים/ות. אנחנו פחות מוזמנים, פחות מוצגים, פחות זוכים, אבל אני בטוחה שמצבנו בזירה הבינלאומית ישוב להיות טוב. התרגלנו לחשוב על עצמנו כחלק מהכפר הגלובלי היצירתי והכפר הזה קצת הגלה אותנו. לא נוכל לברוח מהישראליות שלנו. לטוב ולרע ובענווה עלינו להתכנס קצת פנימה ולבחון את החומרים שמהם בנויה היצירה המקומית. מאז ה-7 באוקטובר הסיפורים שאנחנו יכולים לספר אודותינו, שונים מכל מקום אחר בעולם. אנחנו לא שיש איטלקי, אנחנו "דלות החומר". אנחנו לא קומדיות מטופשות על צעירים גנריים, אנחנו לבנט בוער וכואב.״

עמדת בראש המחלקה לאמנויות המסך, והשפעת על דור של יוצרים/ות – איך החוויה הזו עיצבה את הדרך בה את רואה את התחום כיום?

״פגישה עם מאות יוצרים/ות צעירים שמשקיעים 4 שנות לימוד ואין סוף שעות כדי ללמוד את הקראפט המאתגר של יצירת סרט אנימציה, עוררה בי השראה: בעולם מכוון תוצר, מוצר, רכישה וקלישאת החיים כלקוחות וספקים - יש א/נשים שמקדישים את חייהם ללמידה, התנסות, ארוכה, תובענית, הדורשת סבלנות ומרחב לטעות בו. ניהול המחלקה גם הפגיש אותי עם נושא הביטחון היצירתי שכל יוצר חייב לטפח. המילה "מצוינות" חוזרת המון בבצלאל. אני חושבת שלוקח זמן להרגיש "מצוין" ותחושת המצוינות איננה תחושה תמידית אלא מגיעה לרגעים ונעלמת. אפשר לשאוף אליה, אבל השאיפה חייבת להיות ריאלית. זה נכון ללימודים ונכון לאחריהם. אני רוצה שבוגרים/ות ידעו שאי אפשר שכל יצירה שלהם תזכה בפרסים וכל מעשה אמנות יזכה לשבחים. זה תהליך. הוא התחיל לפני הלימודים וימשיך אחריהם. זו זוית שחשוב לי לטפח, גם בעצמי כיוצרת ובטח בסובבים אותי באקדמיה, כי טכנולוגיות משתנות כל העת, נפש האמן, פחות.״

לקראת סיום, נשמח לשמוע על פרויקט שאת עובדת עליו לאחרונה

אני בימים אלו עובדת על רומן גרפי בשם "4-". מכירה את זה שאת טסה לאתונה לשבועיים עם כפכפים במזוודה ומוצאת עצמך במקום זה, בציריך, במינוס 4 מעלות, בלידה טבעית בסופת שלגים?

"4-" הוא קומיקס אוטוביוגרפי על התקופה בה חייתי עם משפחתי בשוויץ בזמן המלחמה. זו הדרך שלי לעכל ולעבד את הימים שאחרי הטבח, להבין קצת יותר שאלות של זהות, שייכות ושפה עם סיפורים מדהימים שקרו לנו ודמויות מרתקות שליוו אותנו בדרך. ספוילר - חוש ההומור הישראלי לא מתאים לכל מקום והגירה היא לא כזה להיט."

כל מה שקורה בבצלאל עכשיו בקבוצת וואטסאפ שקטה: חדשות, אירועים ועדכונים חשובים. להצטרפות 

 קראו עוד במגזין בצלאל >>