מגזין בצלאל | אחרי הוקני: הציור כמרחב של גאווה

מותו של דייוויד הוקני מסמן את סיומה של אחת הקריירות הארוכות, הפוריות והמשפיעות בתולדות האמנות של שבעים השנים האחרונות. גם מי שלא ראתה או ראה  בו את גדול הציירים של זמננו, יתקשה להכחיש את מקומו המרכזי בשיח על ציור, על ראייה ועל האפשרות להמשיך ולעסוק בדימוי בעידן שהכריז לא פעם על מותו.

הוקני היה שייך לדור אמנים שפעל לאחר המודרניזם והערכים המושגיים הדומיננטיים של האמנות מאמצע המאה העשרים, אך סירב לקבל את ההנחה שהציור מיצה את עצמו. לאורך עשרות שנים הוא שב וצייר דיוקנאות, נופים, תפנימים וגופים אנושיים, מתוך אמונה עיקשת בכוחו של המבט וביכולתה של התמונה להציע חוויה שאינה ניתנת לצמצום לרעיון, לתיאוריה או לטכנולוגיה. גם כאשר אימץ כלים חדשים כמו צילום, פקס, מחשב או אייפד - הוא עשה זאת לא כדי להחליף את הציור, אלא כדי להרחיב את השאלות שהוא מציב.

עבור רבים, ובצדק, הוקני היה גם אחת הדמויות החשובות בתולדות הייצוג הלהט"בי באמנות המערבית. בתקופה שבה הומוסקסואליות הייתה עדיין עבירה פלילית באנגליה, הוא בחר להציג יחסים בין גברים, תשוקה ואינטימיות כחלק בלתי נפרד מן החיים עצמם - ולא באמצעות מניפסטים או סיסמאות, אלא דרך ציור. דווקא הפשטות הזאת הייתה בעלת כוח תרבותי עצום. היא סייעה להרחיב את גבולות הנראות והלגיטימיות של חיים שנדחקו במשך דורות אל מחוץ למרחב הציבורי.

בחודש הגאווה, כאשר שאלות של חופש, זהות וייצוג ממשיכות לעמוד במרכז הדיון הציבורי, ראוי לזכור כי אחד מתפקידיה החשובים של האמנות הוא להעניק צורה ונוכחות למה שחברה מסוימת מבקשת לעיתים להסתיר. הוקני לא שינה את העולם לבדו, אך הוא היה בין האמנים שסייעו להפוך אותו למקום פתוח מעט יותר. גם כאשר נדמה היה שהציור נדחק לשוליו של השיח האמנותי, הוקני המשיך להתייחס אליו כאל דרך חיה ורלוונטית לחשוב על העולם ולא כאל שריד של העבר.

יוסף קריספל, ראש המחלקה לאמנות וראש תכנית התואר השני באמנויות