נוּל מָתְנַיִם

נובמבר 2022 - ינואר 2023

התערוכה הראשונה בגלריה בצלאל לאמנות עכשווית, ׳נוּל מָתְנַיִם׳, מציגה עבודות של בוגרות.ים של התכנית לתואר שני באמנויות,
לצד אמניות.ים ותיקות.ים. חלק מהעבודות הוזמנו במיוחד עבור התערוכה.
כולן מתייחסות להיסטוריה של המבנה כמתפרה לשעבר של חברת האופנה "דיווה", שנסגרה בעקבות השינויים החדים שחלו בתעשיית הביגוד בישראל בעשורים האחרונים,
כמו גם להיסטוריה של הרחוב שבו הגלריה שוכנת.
רחוב הרצל, שנחשב לרחוב הראשון שנבנה ב"אחוזת בית" (לימים תל אביב) בשנת 1909, שימש נקודת מעבר בין "העיר העברית הראשונה" שהוקמה על מישור,
לבין יאפה שנבנתה על צלע צוק.
יאפה – אחת מערי הנמל העתיקות בעולם – הייתה מאוכלסת בעיקר בתושבים פלסטינים עד 1948,
ורחוב הרצל, שנמתח במקביל לים מצפון לדרום,
התחיל בכרם ג‘יבלי ומשם נמשך עד מסילת הרכבת של יאפא. 

מציגים.ות: יוסי ברגר, מנאר זועבי, רועי כהן, אבי סבח, מעיין שחר

אוצר: פרופ' דור גז

שימוש בטכניקת נוּל מָתְנַיִם, מערבת את הגוף בפעולת האריגה,
כאשר מותני האורג.ת משמשות כעוגן לחוטי השתי ומתח החוטים נשלט בעזרת תנוחת הגוף. 

מנאר זועבי, נולדה ב־1964 בנצרת 

שאריות, 2021

עבודתה של מנאר זועבי עוסקת בנושאים לאומיים מנקודת מבט מגדרית ומתייחסת לרקמת החיים של המתפרה שבו הגלריה שוכנת.
האמנית בחרה לתפור קיר בגלריה באמצעות חוט צמר, שהפך למעין סיסמוגרף גדול ממדים.
הצמר המתוח נפרשׂ כקווי רישום מקבילים, שחלקם נגלים לעיני הצופה וחלקם נסתרים מהעין מצידו האחורי של הקיר.
בקיר הסמוך זועבי שבה לעיסוק בשינויים האורבניים והדמוגרפיים שהתחוללו ביישובים הפלסטיניים לאחר 1948.
מפת ריבועים נוקשה מצמר שחור מתוח על ברגים מדמה את הטופוגרפיה המודלורית 

הטיפוסית ליאפה, שרחוב הרצל שימש כציר מתוח המחבר בינה לבין תל אביב. הצמר נפרם בנקודות מסוימות לכדי רשת אורגנית וריזומטית שהולכת ומתפשטת
על פני המפה. עבודה זו הוקמה בגלריה במהלך תקופת המרת המבנה לחלל תצוגה,
והיא דומה במאפייניה למיצב שהאמנית יצרה במוזיאון בביר זית, צפונית לרמאללה. 

אבי סבח, נולד ב־1977 במעלות תרשיחא

 שק, בד תפור, 2018

אבי סבח מציג בתערוכה שק שחור – יריעת בד עבה שנראית כהכלאה בין בד שנועד לשמש ככיסוי תעשייתי להגנה מפני נזקי אקלים לבין שמיכה ביתית. השק התלוי על הקיר נעדר תכלית מובהקת ונדמה לכלי קיבול חסר נפח ורופס. סבח תפר אותו בהתאם לנפח ולמשקל הגוף של משפחה ממוצעת בת ארבע נפשות: זוג מבוגרים ושני ילדים. 

מעיין שחר, נולדה ב־1988 בחיפה

אלקטרו קייס, 2021; היביסקוס פתוח, 2021; היביסקוס סגור, 2021

עבודה זו מורכבת מרדיי־מייד מטופל, בדומה לעבודות קודמות של מעיין שחר. כבלים המוליכים חשמל ומהדקים מפלסטיק תעשייתי נארגו יחד שתי וערב לכדי רשת המדמה ערסל, המותאם למידותיו של גוף אחד. המִחְברים מייצרים צמתים פונטציאליים של זרמים שיעטפו את הגוף המעורסל, או מערכת שתיצור קצר חשמלי אם הערסל ייטען באמצעות חיבור לשקע. שחר מציגה בתערוכה גם שני דימויים של פרחי היביסקוס. במבט ראשון הם נדמים כרקמה צפופה, אך מתגלים כמלאכת רישום מדוקדקת המצטברת למסה אחת. רישומי הדיו נחתכו ולאחר מכן מוסגרו על ידי שני לוחות זכוכית אקרילית לכדי אובייקטים פיסוליים התלויים על שרשרת חוליות ברזל. 

רועי כהן, נולד ב־1982 באבידג‘אן

ללא כותרת, 2021

עבודותיו של רועי כהן מבוססות רדי־מייד ומעוררות תחושה של אלימות עצורה לצד הומור. האובייקטים הפיסוליים מתכתבים עם קונפליקטים מקומיים בין הקהילות השונות המרכיבות את החברה בישראל. בעבודה זו האמן חותך ותופר יחדיו שני זוגות של נעלי עור לכדי נעל סיאמית אחת, הפונה לכיוונים מנוגדים, בדומה לתנועה המזוהה עם השחקן הקומי צ'ארלי צ'אפלין. הנעל הזוגית מונחת על רצפת החלל, כלאחר יד, כאלמנט שהוסר כביכול מהרגל ואינו יכול להוביל לשום מקום. 

יוסי ברגר ז"ל, נולד ב־1960 במונטריי סו־בואה, צרפת, ונפטר ב־2016 

מתלה כובעים (מרסל דושאן 1917, 1964), מוזיאון ישראל, 2013.
"מתלה כובעים" הוצג כחלק ממיצב צילומי במסגרת תערוכת היחיד של ברגר,"Time is not money", שהוצגה בגלריה דביר ב־2014. התצלום, דימוי שמקורו בתערוכה על תנועת הדאדא במוזיאון ישראל, הוא בחזקת ייצוג של המקרא החדש שהציע מרסל דושאן לפני מאה שנה. דושאן, שטבע את מושג הרדי־מייד, ביקש להתבונן על המוּכר דרך השימוש בחפצים יומיומיים מנותקים מההקשר המקורי שלהם, כמו מתלה הכובעים התלוי באוויר. ברגר מתעד את המתלה הניצב במרכז הפריים בזווית אלכסונית. התצלום מקבע נקודת מבט המדגישה את שאלת שיווי המשקל ואת סוגיית הפונקציונליות של האובייקט, שנועד לשמש סד לכובעים וכאן מופיע כאובייקט מט ליפול התלוי על חוט דק.