"הבו לנו יחידים מתייאשים": חוויית התלישות בתרבות הישראלית

סופרים עבריים שהחלו את כתיבתם בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 הציגו גיבור מסוג חדש שכונה ״התלוש״, כדי להבליט את היותו בלתי מחובר, עקור ממקום גידולו, חסר שורשים ומי שאיבד את הקרקע מתחת לרגליו. הארכיטיפ של התלוש ביצירתם של ברנר, גנסין, שופמן, חווה שפירא ואח׳, הוא, בדרך כלל, של בחור ישיבה שהתפקר; עזב את בית הוריו במזרח אירופה, ופנה אל ערים גדולות באירופה, בארה"ב או בארץ ישראל, לא עלה בידו להכות שורש וכך נותר בין העולמות, תלוש וקרוע.

שאלה מרכזית בסמינר היא הקשר שבין מחשבת התלישות לבין המציאות הפוליטית כיום, מחוץ לקונטקסט ההיסטורי של המושג, בלב ריבונות ישראלית אלימה.

התלישות סיפקה את הצידוק הכמעט אוניברסלי, הקיומי לכוח של התחייה, למהפכה הלאומית. א.ד. גורדון אמר 'הבו לנו יחידים מתייאשים, כי אין לוחמים גדולים מן המתייאשים הגדולים'. התלוש הוא לא (או לא רק) אדם שנתון בשולי החברה והקיום, אולי ההיפך מכך: הוא זה שמבקש חזקה על בית חדש, שרואה עצמו זכאי לבעלות, שנגזלה ממנו.

בתרבות וההיסטוריה העברית והישראלית אפשרויות התלישות הן כמעט בלתי נגמרות: עולם ישן מול עולם חדש; דת מול חילוניות; בין מזרחיות לאשכנזיות, בין שפות וכך הלאה. בסמינר נבחן באמצעות קריאה בטקסטים ספרותיים ועיוניים, ובאמצעות יצירות אמנות את השפה הבינארית הזו ומשמעותה גם כיום לגיבוש זהויות בתוך התרבות המורכבת שלנו.