חיים שמצלמה נדבקה אליהם
"גם בשנתי אני עושה פוזה" (חנה ווילקי)
"הדבר הכי אינטימי זה פייסבוק מתחת לשמיכה" (זמיר שץ, סטטוס מדף פייסבוק)
"אנחנו 'זונות' של אינטרנט" (שני חן, נאמר בזמן שיעור צילום, 2016)
בקורס נחבר ונקשר בין חייכם.ן הצילומיים הגוגליים/אינסטגרמים/פייסבוקים/וואטסאפיים/סטטוסיים/סטוריים/בלוגרים/פידיים/ִטיקטוֹקאים וכלל רשתיים לבין ה"חיה" הצילומית שנלמדת במחלקה לצילום באקדמיה, דרך התוודעות לפרקטיקות צילום ותיעוד עצמי צמוּד חיים מתחילת הצילום ועד ממש ימינו אלו.
איך "סובייקט" חווה עצמו, אמר עולמו וצלם עצמו לפני 30 שנה וּמה קרה ל"סובייקט" זה עכשיו? מה עשתה הטכנולוגיה ל"אני"? האם הופעתו השתנתה? האם נעלם,..האם שרד..האם ‘פשוט’ ממשיך מה שהיה? האם צורת הופעתו הדיגיטלית/רשתית גרמה לכינון סובייקט מסוג אחר? באיזה אופן חיי יומיום ושגרה נהגו להופיע בעולם האמנות? ומדוע חשוב לעודד מופעי טריוויאליות ואף מופעי תפלות במבע האמנותי, ומדוע צריך "אומץ לחולין" בעצם?
בתחילת הקורס נעסוק באופציות של צילום עצמי מהודו הרחוקה ועד פלשתינה. מצילום עצמי קצת תשוש אחרי צום, עד צילום עצמי שזקוק לפרפורמנס בכדי לקרות ובכדי להיות. מצילום עצמי מראה פעולת שריכת שרוכים בסטודיו בברלין של הצייר אדוארד מונק בתחילת המאה ה-20, ועד צילומי סלִפי שצולמו בימים אלו בדרך ל, באוטובוס, במסעדה, אחרי ג’וגינג, בזמן בכי, או מול מראה בשירותים הציבוריים. נשמע גם את יוקו אונו שהקליטה שיעולה במשך חצי שעה בטוקיו, ואת רעש זרזוף המים בזמן הורדת המים באסלת השירותים בביתה, נראה מתי המילה "דיאטה" הוזכרה לראשונה בעולם האמנות? ומתי הפועל ואמרת גוף ראשון "אני רעבה" הופיע לראשונה? ואיך ומתי ספּוְֹנָּג'ה נהייתה פעולה אמנותית?
הקורס יתפקד כמעבדה צילומית ניסיונית, שבה כל סטודנט.ית ת.ינהל יומן עבודה בו יתנסה, יתעכב ויתחקה אחר תהליכי עבודה במובן הרחב ביותר, וינסה לבודד השתהויות צילומיות והתרחשויות מילוליות במצבם הגולמי יחסית ובצורה פחות סלקטיבית.