כיצד ניתן לגדל נעליים?

עד המהפכה התעשייתית של המאה ה-19 היה רוב העיצוב מבוצע ביד ומותאם באופן אישי ללקוח. כך למשל כאשר גבר בריטי רצה חליפה, הוא הלך לחייט שהתאים את החליפה למידותיו האישיות. עם המיכון והאוטומציה שפותחו במאה ה-19, החל העיצוב להיות מיוצר על ידי מכונות בייצור המוני (mass-production) ולכן מותאם למידות כלליות וממוצעות של האוכלוסייה. במאה ה-21 החלו חברות רבות, כחלק ממאמצי השיווק שלהן, לתת ללקוח הרגשה של ייחודיות המוצר ולעבור מייצור המוני להתאמה-המונית (mass-customization). כך למשל יצרה חברת Nike את הפרויקט של Nike ID שבו הלקוח יכול לעצב בעצמו את הנעל שלו (או לפחות לשנות מספר אלמנטים בתוך המגוון הקיים בייצור המוני). 

החברה Rayfish Footware לקחה את מהלך זה צעד אחד קדימה כשהבטיחה לגדל חתול-ים בצבעים שונים' כך שכל לקוח יוכל להזמין נעליים אישיות שהעור שלהן עוצב מראש בצורה גנטית. הנעלים עצמם עוצבו על ידי יאן יאנסן, מעצב נעלים הולנדי, שהסביר באתר שלהם מדוע העור של חתול הים מצוין לייצור נעלים. החברה הצהירה שהיא משתמשת בטכנולוגיות של ביו-דיזיין כדי לשנות את צבע העור של חתול הים, בדומה לדגי זברה המהונדסים גנטית שניתן כיום למצוא בכל חנות חיות בצבעים זרחניים שונים. בצורה זו הפכה החברה לחלוצה של Bio-customized products. כלומר, גידול חומר גלם במעבדה באמצעים ביולוגיים, בהתאם להזמנה אישית לשם יצירת מוצר ייחודי ללקוח.

החברה נסקרה בכל מגזין עיצוב אפשרי, בלוגים ורשתות טלוויזיה שהתלהבו מהרעיון החדש והפיצו את סרטון הפרסומת.

המחיר היקר של הנעלים (כ-1800$ לזוג) לא מנע מ-10,000 לקוחות לעצב את הדפוס שהם רצו ולשלוח לחברה כדי לגדל את הדג בסגנון שלהם. אך למרות שהחברה הבטיחה שהיא מתייחסת בצורה הומנית לחיות ולעובדים שלה, החלה סערה תקשורתית של פעילים וארגונים למען זכויות בעלי החיים. סרטונים של מצלמות אבטחה הציגו אקטיביסטים רעולי פנים שפרצו למעבדה ושחררו את הדגים בחזרה לים. תגובת הנשיא של החברה הייתה מהירה וחריפה. הוא הסביר שהניצול האמיתי שקורה כיום בעולם הוא הניצול של חברות אופנה מערביות כמו Nike שמעסיקות ילדים בתנאי עבדות במזרח הרחוק ומפרות זכויות אדם ולא ניצול של בעלי חיים. 

כוחו של עיצוב
בשבועות הראשונים אחרי הפריצה הופיעו ברשת תמונות של דגי החתול בצבעים שונים שנראו באוקיינוס, דבר שהחל לעורר ספקות של אנשים לגבי אמיתות החברה. ואכן, התברר שההשערות היו נכונות ולמעשה היה מדובר במהלך מתוכנן של חברת Nano Supermarket, אשר יצרה את החברה הפיקטיבית במטרה לעורר ביקורת חברתית.
Nano Supermarket עשתה מהלכים דומים גם בעבר כאשר הציגה מוצרי עיצוב ספקולטיביים כמו מכשיר משנה צבע עור אדם, שפתון שמגדיל את השפתיים, או גלולות בושם לבליעה. 
הפרויקט הביקורתי הזה תוכנן ובוצע על ידי צוות של מעצבים, אנימטורים, מתכנתים, מעצבי נעלים וכותבים כדי לעורר מודעות של הנזקים שיכולה לגרום תרבות הצריכה ולייצר דיון על אתיקה של שימוש בביו-דיזיין (עיצוב ביולוגי). הצוות יצר חברה פיקטיבית ש"עבדה" במשך שנתיים כדי "לעצב" את המוצר החדש ולהפיצו בכל אמצעי התקשורת.
במחלקה לתרבות חזותית נלמד - מהו ביו-דיזיין? מהו עיצוב ספקולטיבי? מהי תרבות הצריכה ומהי חברת הראווה? האם ניתן לגדל מוצרים? מאיפה יגיעו חומרי העתיד?

      
פרופ׳ אורי ברטל
ראש המחלקה לתרבות חזותית וחומרית