מה נעשה באבו-דאבי?

תמונה

מוזיאון הלובר הצרפתי באבו-דאבי

בשבועות האחרונים, בעקבות הסכם השלום המדובר, המריא מטוס של חברת אל-על לאבו-דאבי, מרחק של סה"כ 3.5 שעות טיסה. הסכם השלום עם אמירויות המפרץ הוא עניין משמח לכל הדעות וכפי הנראה יהפוך ליעד נחשק לישראלים כאשר יסתיים משבר הקורונה. אבל מה נראה באמירויות מלבד מגדלי יוקרה ראוותניים וקניונים עצומים? התשובה היא - מוזיאונים מצוינים.

מתחילת שנות האלפיים משקיעות הנסיכויות במפרץ מאמצים בבניית מוזיאונים בעלי שמות מערביים ובתכנון אדריכלי-על (Starchitects). בדוחא בירת קטאר נבנו מוזיאון האסלאם בתכנון הארכיטקט אי.אמ.פיי, מוזיאון לתרבות ומורשת מקומית בתכנון הארכיטקט ז'אן נובל וגלריה לאמנות עכשווית בשם QM Gallery ALRIWAQ, המציגה תערוכות של האמנים החשובים בעולם כמו דמין הירסט ומוראקמי טקאשי.

אבו-דאבי השכנה פתחה סניף של מוזיאון הלובר הצרפתי בתכנונו של הארכיטקט ז'אן נובל ובעתיד תפתח את מוזיאון הגוגנהיים בעיצובו של הארכיטקט פרנק גארי. לצידם יפתח המוזיאון הלאומי זאייד לתרבות ומורשת של אבו דאבי בשיתוף עם ה-British Museum ובעיצובו של הארכיטקט נורמן פוסטר.

תמונה

מוזיאונים אלו נבנים על האי המלאכותי סעדיאת ששיטחו 27 קמ"ר ושנחשב לרובע התרבות של הנסיכות. באבו דאבי מוקם גם מרכז לאמנויות הבמה בתכנון המשרד של הארכיטקטית זהה חדיד ומוזיאון ימי בתכנון הארכיטקט היפני טדאו אנדו. גם בדובאי ישנן גלריות מעניינות של אמנות ובשארג'ה, הנסיכות השלישית בגודלה, מתקיימת ביאנלה חשובה לאמנות.

מוזיאון הלובר שנפתח לאחרונה באבו-דאבי מהווה ציון דרך הן מבחינת הארכיטקטורה שלו והן מבחינת המהלך האוצרותי שבו. התערוכה הקבועה מציגה עירוב של אמנות מכל התרבויות ללא חלוקה בין אמנות מערבית לכזו שאינה מערבית ומספרת את סיפורה המשותף של האנושות באשר היא. בתערוכה מוצגות עבודות של ליאונרדו דה-וינצ'י ווינסנט ואן-גוך לצד אמנות סינית ואמנות מצרית כשכל אלו משולבים עם אמנות עכשווית. המהלך האוצרותי מגשר על פני זמן (מתקופות שונות) ומרחב (מאזורים גאוגרפיים שונים) ומטשטש את הקטגוריות המקובלות.

תפקיד המוזיאונים הוא לא רק להציג אמנות לתושבים אלא בעיקר לשנות את התדמית של הנסיכויות כמדינות של נפט ומלחמות - ולקשר אותן לתרבות. גם למוזיאונים אירופאים יש אינטרס בפתיחת סניפים בנסיכויות המפרץ. זוהי דרך נוספת להזרים כספים למוזיאונים אירופאים שנמצאים בקשיים כלכליים ולסחור ביצירות אמנות עם עשירי העולם.

לאחר שנהנה מהארכיטקטורה המרשימה ומהאמנות הנהדרת, המספרת את סיפורה של האנושות, במה נפגוש כשנצא לרחוב או לקניון? מה הקשר בין התצוגה המפוארת של האמנות הבינלאומית לחיי היום יום בנסיכויות? מאחר ואבו-דאבי, דובאי וקטאר הן נסיכויות שהאזרחים שלהן עדיין לא שמעו על זכויות אזרח, שחיי נשים נחשבים בהן פחות מחיי גברים ושרוב העובדים הזרים בהן (שמספרם פי שלושה ממספר האזרחים) חיים בתנאי עבדות, עולה המחשבה - האם אין כאן סוג של art-washing? השימוש במונח art-washing נעשה כאן בהקשר למונחים Pink-Washing  ו–Green Washing שמציינים שימוש של שלטון בפרויקטים נבחרים של אקולוגיה או זכויות להט״ב כדי לכסות על מדיניות בעייתית וחסויה בנושאים אלו.

הפער בין התצוגה של ניצחון האדם לאורך ההיסטוריה לעומת חיי היום-יום בנסיכויות מעלה שאלות על הקשר בין הון ואמנות, על ניכוס של תרבות, על כוחה של התרבות והאמנות במיתוג.


במחלקה לתרבות חזותית וחומרית נבין את המושגים green-washing ו-pink washing ונדון בקשר שלהם לתרבות העכשווית - מה הקשר בין אמנות ובין מיתוג? מהו ניכוס תרבותי? ומהו כוחה הפוליטי של האמנות?
 
ד"ר אורי ברטל
ראש המחלקה לתרבות חזותית וחומרית