חדשות בצלאל
أخبار بتسلئيل
Bezalel News
הנשים של הבאו-האוס
אחת מההבטחות של בית הספר החדש לעיצוב שהוקם בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה, הבאו-האוס, היה לקבל "כל אדם בעל שם טוב, ללא קשר לגיל או מין". רעיון זה הגיע מההשפעה של הרעיונות הקומוניסטים והתנועה הקונסטרוקטיביסטית שלא הפלו בין המגדרים. אך עם זאת, הנשים שהגיעו ללמוד בבית הספר גילו מהר מאוד שהוא הרבה פחות ליברלי, ויותר מיזוגיני ממה שטען. לא רק שנאסר על נשים ללמוד עבודה בעץ, להיכנס לסדנאות מתכת או ללמוד אדריכלות, אלא שהן הוגבלו למחלקות "נשיות" בלבד, ונאלצו לבחור בין אריגה, קדרות או כריכת ספרים. וגם במחלקות אלו היו רוב המרצים גברים ולהן היה קשה להתקדם. למרות זאת, היו בבאו-האוס נשים ששברו את תקרות הזכוכית של התרבות הגברית של התקופה, פתחו בקריירות מרשימות ופילסו את הדרך לנשים רבות אחריהן.
אחת מהן היא לוסייה מוהולי שהייתה עורכת ספרים (וכתבה תחת שם העת הבדוי והגברי אולריך סטפן). היא נישאה למעצב ומורה הבאו-האוס לאסלו מוהולי-נאג'י והצטרפה במהרה לניסויים האמנותיים שלו תוך כדי שהיא מפתחת רעיונות וטכניקות משלה. שניהם האמינו בלהט שצילום הוא מדיום חדש שבו ניתן לתעד את המהירות והאנרגיה של החיים המודרניים. היא הקימה חדר חושך כדי לבחון טכניקות חדשות ולמדה אצל צלם בדסאו ובקורס טכנולוגי בלייפציג. אט-אט, לקחה על עצמה את התפקיד הלא-רשמי כצלמת הבאוהאוס. היא צילמה באופן קבוע תצלומים מורכבים ומוארים של הצוות, התלמידים ועבודתם.
צילומי הטבע-הדומם של החפצים שעוצבו על ידי התלמידים, הגדירו את הסגנון המודרני של הצילום התעשייתי המתמקד אך ורק באובייקטים על רקע ניטרלי. תמונות אלו שימשו במגזין הבאוהאוס ובספרי הבאוהאוס להם תרמה מוהולי גם את כישורי העריכה שלה. כל צילומי השחור-לבן המורכבים שלה, צולמו בסגנון מתוכנן בקפידה, לכאורה חסר תשוקה, שתיאר את בית הספר כסדרה של תפאורות במה, נטולות אנשים. התצלומים הללו, שהיו מהתצלומים המשפיעים ביותר של תחילת המאה ה-20, משדרים תחושה של אלגנטיות, מודרניות ומשמעת, שהגדירה לא רק את הבאוהאוס, אלא את המודרניזם עצמו.
לוסיה מוהולי
כוכבת אחרת הייתה אנני אלברס שניסתה להתקבל לסדנת הזכוכית, אבל הופנתה למחלקת האריגה. שם היא פגשה את חברת הסגל היחידה שהייתה בראשית הבאו-האוס, גונטה סטולזל. היא הצטרפה לבאוהאוס שנתיים לפני אלברס בתקווה ללמוד אדריכלות אך גם הפכה להיות אורגת. סטולזל עודדה את אלברס לבחון את האפשרויות למודרניזציה של עיצוב הטקסטיל על-ידי התנסות בטכניקות צביעה, טוויה ואריגה חדשות ושילוב של חוטים מעשה ידי אדם עם צמר טבעי, כותנה ומשי. אלברטס, שהתחתנה עם המורה יוזף אלברטס, הפכה אף היא למורה וערכה ניסויים על הקשר בין טקטסיל לאור, קול ותנועה. כשסטולזל עזבה את הבאוהאוס ב-1931, אלברס קיבלה את התפקיד של ראש בית המלאכה לאריגה, והפכה לאחת הנשים הבודדות שקיבלו אי פעם תפקיד בכיר בבית הספר. לאחר עליית הנאצים, היא ובעלה ברחו לארה"ב ושם הפכה לאמנית טקסטיל חשובה ואספנית עצומה של טקסטיל פרה-קולומביאני.
לצידה של אלברס למדה גם אוטי ברגר. יחד עם אנני אלברס וגונטה סטוזל, ברגר התנגדה להבנת הטקסטיל כמלאכה נשית והשתמשה ברטוריקה המשמשת בצילום ובציור כדי לתאר את עבודתה. בתקופתה בדסאו היא גם כתבה חיבור על בדים ומתודולוגיה של ייצור טקסטיל, שנשאר אצל וולטר גרופיוס ומעולם לא יצא לאור. ברגר היא המעצבת היחידה מבאוהאוס שכתבה פטנטים על הטקסטיל שלה ואף הייתה ראש המחלקה לטקסטיל לזמן קצר. אך כאשר הנאצים עלו לשילטון היא נשלחה לאושוויץ ושם סיימה את חייה.
אנני אלברס, בסדנת האריגה
מריאן ברנדט הייתה אחת הנשים הראשונות שהצליחו לעצב בחומרים שנחשבו "גבריים" כמו מתכת. היא נכנסה לבית הספר בזמן שלסלו מוהולי-נאג'י (בעלה של לוסיה מוהולי) מונה לראש קורס היסודות המבואי. מוהולי-נאג'י החדיר לבאוהאוס ערכים של התנועה הקונסטרוקטיביסטית כולל גישה נאורה יותר לחינוך נשים. הוא הסכים לקבל את ברנדט לקורס מתכת, והיא הייתה למעצבת הראשונה בבית הספר שהצליחה לייצר מוצרים שעברו לייצור תעשייתי. היא גם ייצרה יותר מוצרים תעשייתים מכל אחד אחר שלמד שם ולימים הייתה האישה היחידה שניהלה את סדנת המתכת. אך הקריירה שלה נעצרה כאשר יצאה לעבוד במפעל לעיצוב במתכת בשם Ruppelwerk. מחוץ לבאו-האוס. עולם העיצוב התעשייתי היה עדיין גברי מאוד ולמרות כישרונה הרב היא לא הצליחה להתקדם. היא נשארה בגרמניה בזמן המלחמה, ואז במזרח גרמניה תחת המשטר הקומוניסטי שם לא הצליחה בכלל לעצב. רק לקראת סוף חייה, היסטוריונים של עיצוב עוררו מחדש את העניין ביצירתה המוקדמת שנעשתה בסדנאות הבאו-האוס עם תהייה – לאן הייתה יכולה להגיע ללא דיכוי פוליטי ומיזוגני?
מריאן ברנדט, קנקן תה
כתב: פרופ׳ אורי ברטל
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית
