על כרזות וציור במסלולי היציאה/כניסה בנתב"ג וסוגיית האוצרוּת

מאז ה-1 בנובמבר 2023 כל מי שיוצא/ת ממדינת ישראל דרך טרמינל 3 של נמל התעופה בן-גוריון פוגש/ת בהולכו/ה לאורך השדרה המשופעת בואכה אולם הנוסעים היוצאים את תצלומיהם של האזרחים שנחטפו ב-7 באוקטובר. על חלק מן התצלומים מופיעים כיתובים ספונטניים (כולל ציון העובדה שהמצולם/ת אינו/ה עוד בין החיים) ואף מיני מתנות קטנות. ככל שהדבר נוגע בדימויים חזותיים המעטרים את בית-הנתיבות הבינלאומי, ייחודה של מחווה זו הוא כפול: ראשית, הדיוקנאות של החטופים ניצבים על הרצפה מתחת או מול התערוכה הקבועה-מתחלפת המוצגת על-גבי קיר האבן המערבי של השדרה בת 180 המטרים. נכון לחודשים האחרונים מוצגת כאן תערוכה הנושאת את השם עוטפים באהבה – מחבקים בהוקרה ובהערכה את תושבי מערב הנגב וגבול הצפון וכל כולה תצלומים של המרחבים האמורים. שנית, מערך תצלומים זהה מוצג לאורך צדה השני (המזרחי) של השדרה, כלומר זה שבו פוסעים מי שנכנסים למדינת ישראל.

תערוכת עוטפים באהבה היא החמש-עשרה במניין התערוכות המעטרות את קיר נתיב ההליכה מאולם ביקורת הגבולות לאולם הנוסעים היוצאים בטרמינל 3. וזה ההסבר שאותו ניתן לפגוש באתר של רשות שדות התעופה: "התערוכות הן בדרך כל בדגשים ארץ-ישראליים ומאושרות רק למוסדות ממלכתיים וממשלתיים. [...] הנושאים המובהקים בתערוכות מנגנים על מיתר הלב, במיוחד זה של הישראלים".

מדובר במסורת שראשיתה בשנת 2008, עם תצוגה של 40 כרזות יום העצמאות של מדינת ישראל שהונפקו עד לאותה עת. היתה זו תערוכה מאלפת שאיפשרה למי שזמנו בידו לקבל מידע מקיף על המפעל העיצובי הזה, שהתכתב מדי שנה (עד 2017) עם הנושא הלאומי המרכזי של יום העצמאות וליווה את הטקסים והאירועים הממלכתיים. ככאלו, הכרזות מהוות עדות חזותית לערכי המדינה ולאופן שבו פרנסיה מבקשים לשדר את תפיסת עולמם, ובעיקר לעורר באזרחים תחושה של גאווה ושייכות. מדובר בכרזות תעמולה לכל דבר ועניין. אבל בה בעת הן מהוות נדבך חשוב בסיפור ההיסטוריה של העיצוב הגרפי במדינת ישראל לדורותיה. וכך, כשהן מוצגות בכפיפה אחת וערוכות בסדר כרונולוגי, יכלו היוצאים מן הארץ לפגוש הרבה פרחים וענפי זית, דגלים, מנורות ומגיני דויד, יונים ושמיים תכולים וכמובן ילדים מרקדים ומבוגרים הצועדים בסך. ברור שגם למרצים בבצלאל נמצא כאן ייצוג. די אם נזכיר בהקשר זה את ציונה שמשי (יום העצמאות ה-28), דויד טרטקובר (יום העצמאות ה-30) ולהב הלוי (יום העצמאות ה-53).

על התערוכות הבאות בתור נמנו, בין היתר, תערוכת כרזות קרן היסוד (2010), תערוכת ספורטאים ישראליים (2013), תערוכת 100 שנות תעופה אזרחית בישראל (2014) ותערוכת 120 שנה לקרן הקיימת לישראל (2022). מעניינת במיוחד, לטעמי לפחות, היתה תערוכת מוזיאון ישראל (2011) (5). אלו דברי ההסבר שפתחו את התצוגה: "לפניכם מבחר תמונות של מוצגים משלושת האגפים במוזיאון ישראל, ירושלים – חפצי ארכאולוגיה, חפצי אמנות ותרבות יהודית ויצירות אמנות מהארץ ומהעולם [...]". למעשה, מלאכת האוצרוּת של התצלומים משקפת את אוספי המוזיאון עצמו, מהחשובים במוזיאונים האנציקלופדיים בעולם. זה לצד זה ובסדר אקראי למראית עין, מוצגים תצלומים של בית הכנסת צדק ושלום בסורינאם (1736), ארונות קבורה דמויי-אדם מדיר אל-בלח (המאה ה-13 לפנה"ס), אופק הפעולה שלך של אולאפור אליאסון (Olafur Eliason) (2004), חורבן בית המקדש ובזיזתו של ניקולה פוסן (Nicolas Poussin) (1626-1625), יום השוויון של מיכה אולמן (2005), מזבח אבן מתל-שבע (המאה ה-8 לפנה"ס), התהפכות של רוקסי פיין (Roxy Paine) (2008), ראש בז ממצרים (המאה ה-4-6 לפנה"ס), נמרוד של יצחק דנציגר (1939) וקטע מתקרת בית-הכנסת מהורב על מיין (Horb am Main), גרמניה (1735). רשימה זו, המתייחסת למה שנראה בתצלום המובא כאן, מדגימה למעשה פעולת אוצרוּת כפולה ומכופלת הנבנית נדבך על נדבך מתוך מחשבה על מיקומים שונים, על תנועה שונה במרחב הפיזי, על מדיה שונים ואולי על קהלי יעד שונים, וכמובן על הזיקה שבין מקור לרפרודוקציה שלו.

שש שנים לפני עלות התערוכה בנתב"ג ציין מוזיאון ישראל ארבעים שנים להקמתו (2005-1965). לרגל המאורע הופקה תערוכה בשם יופי וקדושה – יצירות-מופת מכל הזמנים ופורסם ספר בשם ארבעים יצירות-מופת של יופי וקדושה מאוסף מוזיאון ישראל (6). מעניין להשוות לא רק בין העשרות הרבות של היצירות שהוצגו בתערוכה וקובצו מכל אגפי המוזיאון לבין ארבעים היצירות שלוקטו מתוכן לַספר, אלא גם בין אלו לבין חמישים-ושלוש היצירות שנבחרו לימים לקיר של בית-הנתיבות. בכל אחד מן המקרים מדובר במעשה אוצרוּת המבקש לטוות זיקות מסוימות ולספר סיפור מסוים באמצעות פעולת האיסוף (וההשמטה), ההצבה והטקסטים הנלווים. נכון שאוצרי התצוגה בנתב"ג לא היו מחוייבים לכותר "יופי וקדושה" ונכון שהם כללו, מטבעם של דברים, תצלומים של יצירות חדשות יותר, דוגמת נהלל של גל וינשטיין (2010-2009), אבל מצד שני עולה ממלאכת האוצרוּת תחושה חמוצה משהו של צנזורה (עצמית?). קשה שלא לתת את הדעת לא רק על מה שנוסף אלא גם על מה שהושמט מהבחירה של אוצרי התערוכה במוזיאון ישראל עצמו. אין זכר לא לראש וטורסו של ישו הצלוב (עץ, המאה ה-13-12) ולא לוונוס משוחזרת של מאן ריי (Man Ray) (הצרף, 1971/1936). האם זה מפני שנצרות ועירום נמצאים מחוץ לתחום? בין שכך ובין שכך, בחינתם המשולבת של אוסף הקבע הבסיסי (על דרכי הצגתו במחלקות השונות של המוזיאון), תערוכת יום ההולדת, הספר (על כריכתו) ותערוכת התצלומים מעוררת שאלות מעניינות על בחירות אוצרותיות ועל תפקידם של המוסדות השונים בתהליכי קאנוניזציה, מזה, ובמה שניתן אולי לכנות "הינדוס תודעה", מזה. וכמו לעתים קרובות, הֶקשר (קונטקסט) הוא מלת המפתח.

שלוש אחריות דבר יכולות להיות לטקסט הזה, והן מעידות על פעולת האוצרוּת הגלומה גם בכתיבה עצמה, ולא רק במה שמתרחש במרחב הפיזי בפועל. ושלושתן מנהלות דיאלוג עם תצלומי החטופים שעמם פתחנו, מצד אחד, ועם הצגת אמנות בטרמינל של שדה תעופה, מצד שני.

אופציה אחת לסיום הטקסט – נתיב הנכנסים למדינת ישראל: 

כאמור, תצלומים של החטופים מוצגים גם לאורך צדה השני (המזרחי) של השדרה, זה שבו פוסעים מי שנכנסים למדינת ישראל ושככלל הוא חף מדימויים חזותיים. האם זה מפני שליורדים מן המטוס אצה הדרך? אין לדעת. מכל מקום, לפני שנה, לרגל יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל, נתלה לאורך הקיר הריק ציור עם חי ישראל, המתפרש על פני 44 מטרים. בשלט ההסבר התלוי לצידו ונושא את הכותרת "משפחה אחת מאוחדת" מופיע ההסבר: "יצירת המוראל [Mural] הוא ציור-קיר ובשמו זה הוא נקשר למסורת הציור המגויס במכסיקו] מוקדשת לעם ישראל. [...] לאחר אלפיים שנות נדודים בגלות חזרנו הביתה לארץ ישראל, אותה לא נעזוב עוד.". בציור הענק, מעשה ידיו של האמן המקסיקני חוליו קרסקו ברטון (Julio Carrasco Breton), נפגוש, בין היתר, את אברהם אבינו, משה רבינו, שלמה המלך, הרמב"ם, הרצל, ז'בוטינסקי, איינשטיין, דיין, רבין, בן גוריון ואילן רמון. הסאגה המרגשת מסתיימת עם דמויותיהם של בנימין נתניהו, נעה קירל ויהורם גאון. האם המוּראל תרם להעלאת המוֹראל? בין שכן ובין שלא, נכון לאפריל 2023, עת שצולמה תמונה זו לא היה זכר לציור, שהתחיל כנראה את מסעו ברחבי המדינה, כפי שהובטח למן ההתחלה. הקיר שב למצבו הבתולי, כך שתצלומי החטופים נותרו שם לבדם.     

אופציה שנייה לסיום הטקסט – מוטיבים איקונוגרפיים הקשורים במלחמה ובשכול:            

חזרה לתערוכת מוזיאון ישראל. אחד התצלומים שמופיעים בה (ואינם נכללים בספר האמור שאותו הוציא המוזיאון) הוא של שדה פרחים של ארז ישראלי (חרוזי זכוכית, 2005). קשה שלא לחשוב עליו בהקשר לאירועי השבעה באוקטובר, ככל שהדבר נוגע בהיות כלניות אחד הסמלים המובהקים של שכול בתרבות הישראלית, מצד אחד, ומייצגות של מרחבי הנגב הצפון-מערבי, מצד שני. 

אופציה שלישית לסיום הטקסט – נתב"ג ובצלאל:

שנתיים לפני שנתיב היציאה אל עבר המטוסים הממריאים מן הארץ התחיל לארח תערוכות תצלומים, היתה זו בצלאל שלרגל חגיגות המאה החליטה לערוך את תערוכות הבוגרים שלה לשנת 2006 באולם הנוסעים היוצאים הישן בטרמינל 1 של נתב"ג. 

אקטואליה, תערוכות מתחלפות של תצלומים המוקדשים בכל פעם לנושא מסוים ותערוכת בוגרים של מוסד אקדמי המוקדשת לשנתון מסוים וכוללת יצירות בשדות השונים של האמנות, העיצוב והאדריכלות חוברות להן יחדיו. האם בהכרח ניתן, ואולי צריך, לכרוך אותן זו בזו? מדובר בסוגיית האוצרוּת במובן הרחב ביותר של המלה. ולזו יש קיום במרחבים הפיזיים שבהן מוצגות יצירות (למן מוזיאונים וגלריות, עבוֹר באקדמיות לאמנות וכלה בבתי-נתיבות), כמו גם במרחבים שבהם מתפרסמים טקסטים (למן מאמרים אקדמיים, עבור בקטלוגים וכלה בניוזלטרים). פעולה בשדה של התרבות החזותית והחומרית והבנתו מחייבים הידרשות לכל המרחבים האלו.

ד״ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>