שלום ו... – על השימוש במִלה "שלום" בכרזות ישראליות

הימים ימי מלחמה ומעת לעת נשמעת המִלה ניצחון. למִלה שלום אין (לפחות כרגע) שום זכר. מטבע הדברים, היא גם אינה נוכחת בשלטי החוצות הרבים שאליהם אנחנו נחשפים במרחב הציבורי וכוללים בעיקר קריאות למען השבת החטופים (ובראשן כמובן משפט הציווי "Bring them home. Now"). ולכן, מעניין לעקוב אחרי הופעתה של המִלה הזו, הזועקת בהיעדרותה, בהיסטוריה של התקשורת החזותית הישראלית. אין הכוונה להעמיד סקירה כרונולוגית מקיפה, אלא להצביע על כמה מן הכרזות ולהגג על המלים הרשומות לצד המִלה שלום, על הדימויים החזותיים הנלווים לה, על אופני הפצתה של הכרזה וכמובן על המסר הכולל, שתמיד היה רב-פנים. 

מִלה אחת שווה אלף תמונות

היונה, סמל השלום האולטימטיבי, כיכבה ברבות מכרזות יום העצמאות של מדינת ישראל. מעניין, שהמִלה שלום הופיעה רק בשתיים מהן. בכרזה שעיצבה מימי תמרי ליום העצמאות ה-26 (1974) היא נרשמה עשרות פעמים על-גבי מצע ספק פיגורטיבי ספק מופשט המאזכר שטיח טלאים. האותיות והדגמים העיטוריים מייצרים בליל של קודש וחול, מזרח ומערב. תזכורת: הימים הם ימי הנסיונות להתאושש מהלם מלחמת יום הכיפורים. השלום נראה רחוק מתמיד.

אבל מעניינת במיוחד היא הכרזה שעיצב דוד טרטקובר ליום העצמאות ה-30 (1978). "המִלה שלום", כתב טרטקובר בספרו טרטקובר (2011), "שנכתבה באותיות תנ"ך קורן על רקע שמיים כחולים ועננים לבנים מבטאת את מכלול הנושאים שנבחרו כמרכזיים לאירועי שנת השלושים והם: הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל, המאבק לשחרור לאומי, ייחודה הרוחני והיהודי של המדינה, והתגשמות הצדק האנושי". ועוד כתב: "השימוש באות תנ"כית בעלת קונוטציות מסורתיות כמסר וכמרכיב החזותי העיקרי של הכרזה אינו מאפשר שיבוצם של אלמנטים צורניים נוספים שיחלישו את כוחו של המסר 'שלום' הכתוב באות עברית". תזכורת: הימים ימי האופוריה שאחרי ביקור סאדאת בירושלים (נובמבר 1977). השלום נראה קרוב מתמיד.

מִלה ועוד מִלה

לעתים קרובות הוצמדו למִלה הזו, שאומרת כל-כך הרבה, מלים נוספות. נדמה שהצימוד "שלום וביטחון" היה הפופולרי ביותר (ואין מדובר אלא בהתרשמות ולא בתוצאותיו של מחקר סטטיסטי) והיה לכוכב ברכות שנה טובה. צימודים נוספים היו "שלום על ישראל", "שלום והבטחה", "שלום ושוויון", "שלום ושלווה", "שלום ואהבה", "שלום, בניין, עליה" ואף "יחי השלום, יחי הסוציאליזם". את כל אלו, ואחרים, נמצא בכרזות למן שנות הארבעים של המאה העשרים. ועוד לא דיברנו על כרזות וכרטיסים של "שבת שלום" ו"שלום כתה א'".

למן נובמבר 1995 ובמשך מספר שנים כיכבו כרזות, ובעיקר סטיקרים, שנשאו את הכיתוב "שלום, חבר" (עם פסיק ונקודה או בלעדיהם). מדובר, כמובן, בַמלים שאמר נשיא ארצות-הברית ביל קלינטון בנאום לזכרו של יצחק רבין בסמוך להיוודע הרצח (04 נובמבר). הוא חזר עליהן גם בעת ההלוויה (06 נובמבר). מלות הפרידה הללו הפכו למזוהות עם הרצח, הקשר החם והאנושי בין שני המנהגים והאבל של רבים, שבאותה עת היה קולקטיבי ולפחות למראית עין קונצנזואלי. הצימוד בין המִלה שלום (הן במשמעות של ההפך ממלחמה הן במשמעות של ההפך מ"להתראות") והמִלה חבר (ההפך מפניה רשמית לאדם בתוארו) היא שהעניקה משנה תוקף למלותיו של הנשיא האמריקני. לימים היה צמד המלים הללו לסמל טקסטואלי-חזותי של עולם שאבד, והן נשאו עמן איזושהי הצהרה פוליטית, גם אם מעודנת. ככאלו הן כיכבו על-גבי סטיקרים שהודבקו לפגושי מכוניות או לשמשותיהן והיוו מרכיב מהותי במה שזה לכינוי "מלחמת הסטיקרים". 

כרזת תערוכת אטום לצרכי שלום גם היא מסוג הכרזות הכוללות לצד המִלה שלום מִלה נוספת. הכרזה עוצבה בשנת 1956 על-ידי סטודיו "רולי" לרגל תערוכה שהתקיימה בראשון לציון בחסותם של נשיא ארצות-הברית ונשיא מדינת ישראל. המִלה "אטום" רשומה באדום והמלים "לצרכי שלום" נרשמו בלבן. ובהתאם, הדימוי מורכב מסמל האטום באדום לוהב וממעטפת עגולה שחצייה ענפי זית וחצייה גלגל שיניים.

כשהשלום הוא משאלת לב שאינה מובנת מאליה

לאור האמור לעיל ולאור הבנת האופציות השונות, ככל שהדבר נוגע בשזירת המִלה שלום במלים נוספות, מזה, ובדימויים חזותיים, מזה, אבקש לפנות לשלוש כרזות פרי עיצובם של שלושה מהמעצבים הישראליים המבטאים בכרזות שלהם עמדות פוליטיות, ששלום הוא מלת המפתח שלהן.

ראש וראשון להם הוא כמובן דוד טרטקובר. הכרזה שעמה נפתח טקסט זה אינה אלא גרסה בו-זמנית כמעט של הכרזה שעיצב בשנת 1978  לתנועת שלום עכשיו ושעליה העיד טרטקובר שהיא "מהעבודות החשובות שעיצבתי" (טרטקובר, עמ' 406). הכל נכתב עליה: על השילוב בין שימוש בגופן קורן הסריפי והמסורתי לבין גופן חיים הסנס-סריפי והמודרניסטי, על השילוב בין הצבעים (של דפוס ושל מחאה), על היעדר דימוי חזותי וגם על התפוצה הרחבה שלה שהתגלגלה לחולצות ולסטיקרים והיוותה בסיס לאינספור כרזות מאוחרות יותר, ולא רק של טרטקובר עצמו.

בשנת 1996, עת לא רבה לאחר רצח רבין, יצר המעצב יוסי למל את כרזת שני צדדים לשלום. הפעם נרשמה המִלה שלום בשלוש שפות בליווי המלים "שני צדדים". העברית והערבית רשומות באופן אנכי, מה שדורש את הטיית הראש על-מנת לקרוא אותן. לעומתן האנגלית רשומה כמקובל, בצורה מאוזנת, באותיות שחורות וגדולות יותר ועל-גבי רקע נייטרלי. לא זו בלבד שהקריאה שלהן קלה יותר, אלא שהיא מבהירה לצופה-קורא שהאנגלית היא זו שמחברת בין שתי השפות האחרות. ובמלים ברורות, הישראלים והפלשתינאים נדרשים לתיווך (כמו גם להפרדה) של המערב/האו"ם/ארצות הברית. האחרונים הם אלו שמאפשרים את המפגש, אבל גם מייצרים חיץ הכרחי בין הקוצים שמשגרים זה אל זה שני צמחי הצבר, אותו צמח שמהווה סמל אולטימטיבי של שתי הקבוצות. השאלה היא האם החוטים שנקשרו לקוצים, וצבעיהם כצבעי שני הדגלים (כחול ולבן אל מול ירוק, אדום, שחור ולבן), אכן ייצרו את החיבור המיוחל? המסר ברור: אנחנו חולקים את אותה אדמה, אנחנו מאמינים באותם סמלים ואנחנו צריכים להבין שיש שני צדדים לשלום, וכנראה בלי תיווך שום דבר לא יקרה כאן.

ולבסוף, בימי מבצע עופרת יצוקה (דצמבר 2008 – ינואר 2009) יצר להב הלוי את כרזת פנינו לשלום. תצלום עיתונות של העיר עזה בעת הפגזה ישראלית מופיע כרקע למדבקה קטנה יחסית הנושאת כיתוב המעיד על כוונותיה של מדינת ישראל, בבחינת מעשים לחוד וכוונות לחוד. 

אם לא שלום עכשיו, אז לפחות החזירו אותם הביתה. עכשיו.

כאמור, המִלה שלום נדחקה בצוק העתים והמלחמה שמתנהלת כאן בשמונת החודשים האחרונים לקרן זווית. אבל מצאתי אותה בכרזה שהיוותה חלק מתערוכת כרזות שהתקיימה ביפו בחודש פברואר 2024 ושההכנסות על העבודות שנמכרו בה נתרמו לארגון "ילדי המלחמה של כולנו", שקם במטרה לספק תמיכה וסיוע ליתומים שאיבדו את שני הוריהם ב-07 באוקטובר. עבודת רקמה של נסטיה פייביש, "המהגרת", הוצגה כאן ונמכרה ככרזה שלום היא פועל-יוצא של היכרותנו עם צמד המלים הכל-כך בנאלי "שבת שלום". אבל בשבת ההיא לא היה שלום.

חולצת "מחזירים אותם הביתה עכשיו" לא יכולה שלא להעלות בתודעתו של כל אחד/ת מאיתנו, יהא השיוך הפוליטי שלנו אשר יהא, את הכרזה האיקונית של שלום עכשיו. אמנם הגופן ששימש למִלה עכשיו אינו בדיוק אותו גופן שבו השתמש טרטקובר, אבל הוא לגמרי מזכיר אותו. אלא שאת המִלה שלום החליפה – נכון לרגע זה – הדרישה להחזרת החטופים הביתה. 

שלום!!!!

ד״ר נעמי מאירי-דן
מרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית

קראו עוד במגזין המחלקה >>